כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
טרור אסלאמי – ילדים כטרוריסטים מתאבדים – מרץ 2017
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016
פוגרומים, רפובליקת ויימאר ומשבר מנהיגותי בגרמניה
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
שמיות ואנטישמיות בתקשורת הישראלית
ועידת אנאפוליס תסתמן כהצלחה מסחררת
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
סוריה בין מזרח למערב: 1958-1954
אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית

בחירות בארה"ב: ניצחונה של הילארי קלינטון - האומנם?

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

29.10.2015


 

 

 

המאמר הנוכחי הוא המשך לפרק השני, העוסק בהילארי קלינטון, במאמרי הקודם "הרהורים אמריקאיים, סתיו 2015". הוא נכתב בעקבות העימות הטלוויזיוני שהיה בראשית אוקטובר בין המתחרים הדמוקרטיים על מועמדות המפלגה בבחירות לנשיאות של 2016 והודעתו של סגן-הנשיא, ג'ו ביידן, שאין בכוונתו להצטרף למערכת הבחירות.

 

I - מבוא

מערכת הבחירות לנשיאות 2016 נכנסת להילוך גבוה למרות שרשמית היא עדיין לא התחילה. המאמר הנוכחי יתרכז בהילארי קלינטון ויסקור את המכשולים העומדים בדרכה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית, ויותר מאוחר בנשיאות. התשתית הארגונית שהילארי הקימה מתוארת ע"י מנהלי מערכת הבחירות שלה כ-Juggernaut - דמות מסדרות הקומיקס בעיתונות, מין כוח מסתורי הדורס את כל מי שעומד בדרכו ולא ניתן לעצירה. ע"פ יודעי דבר בין הדמוקרטים, ההשקעה הכספית של הילארי במערכת הבחירות הנוכחית תעלה על כל מה שהוצא אי פעם בעבר במערכת בחירות. להשוואה, ב-2012 שני המועמדים ביחד הוציאו קרוב לשני מיליארד דולר. בניגוד לדעה המקובלת, הרבה כסף אינו מבטיח את הניצחון, אבל אין ספק שזה מקל על המועמד. לגבי השאלה מה הם סיכוייה של הילארי להגיע לבית הלבן, זה טיפשי לנסות ולנחש היום מה עומד לקרות בעוד יותר משנה, וכן בגלל שעדיין לא ידוע מי יהיה המועמד הרפובליקני שיתמודד מולה.  

 

II - הילארי קלינטון כוכב עליון

הילארי קלינטון יצאה מעימות בין מועמדי המפלגה הדמוקרטית לבחירות 2016 כשידה על העליונה. אין חולקים על כך. גם מתנגדיה משתי המפלגות מכירים בעובדה הזאת. התקשורת, ללא יוצא מן הכלל, נמצאת באופוריה - כוכב נולד. המגוון העשיר של מילות שבח (Superlatives) בו ניחנה השפה האנגלית מוצה עד תום. העיתונות הכתובה מלאה במאמרי הלל להילארי, ובתקשורת המשודרת - שם, כמו בהגדה של פסח, כל המרבה לספר בגדולתה הרי זה משובח. הילארי ביססה את מעמדה בצמרת.

 

עם כל זאת, זה קצת מוזר שעושים עניין מניצחון של מתחרה במרוץ בו הוא היה המשתתף היחיד. מה הרבותא? בסך הכל המתחרה הוכיח שהוא יכול להגיע לקו הגמר בלי ליפול בדרך. במרוץ מרתון גם זה הישג. אבל לראות בזה "ניצחון"? יש כאן קצת הגזמה. 

 

על מנת ליצור את הרושם שמדובר בעימות של ממש, היו על הבמה, בנוסף להילארי, עוד ארבעה משתתפים. שלושה מהם פוליטיקאים מהדרג השלישי שלמעט בני משפחותיהם וקומץ מקורבים אף אחד לא שמע עליהם עד היום. הרביעי, ברני סונדרס, קצת יותר מוכר. הוא לא דמוקרטי אלא בלתי תלוי (Independent), אחד משני נציגי מדינת וורמונט בסנאט. וורמונט היא מהקטנות בין מדינות ארה"ב (קצת יותר מחצי מיליון תושבים). סונדרס, שהוא יהודי נוסף לכל הצרות, מגדיר את עצמו כסוציאליסט - מילה גסה בפוליטיקה האמריקאית גם היום. אין אחד, כולל הוא עצמו, שמאמין שיש לו סיכוי של ממש לזכות במועמדות המפלגה. האפשרות שהוא יזכה בבחירות הכלליות? זו אפילו לא בדיחה. השתתפותו בעימות הייתה לשם תפארת המליצה בלבד - היא באה לידי ביטוי בשורה של התפרצויות מלאות רגש. הרעיונות הכלכליים שלו היו כולם בסגנון של "מכונית לכל פועל", סיסמת הבחירות של פרס כשעשה את צעדיו הראשונים כפוליטיקאי עצמאי בשנות ה 60 של המאה הקודמת. תרומתו העיקרית של סונדרס לערב הייתה מתן גיבוי גורף להילארי בנושא שעשוי להוריד אותה מרום פסגת התהילה לשאול תחתיות - השימוש שלה במערכת דוא"ל פרטית, בלתי מוגנת, להעברת מידע מסווג. הקטע הזה, שקרוב לוודאי היה מבוים ותואם מראש, זיכה את סונדרס בתשואות רמות מהקהל והילארי לחצה לו את היד כשפניה קורנות מרוב אושר. הדמוקרטים הסיקו מהתגובה הזאת של קהל הצופים ש"תמה פרשת הדוא"ל", וש"אמינותה של הילארי שוקמה".

 

ע"פ כל המשאלים מימין ומשמאל, ניצחונה של הילארי בעימות לא הביא לשינוי בתדמיתה בקרב הציבור הרחב - אמינותה ממשיכה להיות בשפל המדרגה.

  

III -  עימות או מופע?

עימותים טלוויזיוניים בין מועמדים בבחירות הפכו לשגרה בפוליטיקה האמריקאית כמעט מהיום בו הטלוויזיה השתלבה בתקשורת בארה"ב. העימות הראשון שנכנס להיסטוריה היה בין קנדי וניקסון בבחירות של 1960. באותה תקופה עדיין לא היה מכשיר טלוויזיה בכל בית, וחלק גדול מהציבור נאלץ להסתפק במשמע-אוזניים - שידור העימות ברדיו. משאלים שנערכו אחרי העימותים הראו שאלה שראו את העימותים בטלוויזיה ראו את קנדי כמנצח, בעוד שהמאזינים לעימותים ברדיו ראו את ניקסון כמנצח. אפשר לראות בתוצאה הזאת חיזוק לאמרה "תמונה אחת שווה אלף מילים".

 

בארה"ב מתקיימים הרבה עימותים ברמה המקומית - בבחירות למושלי מדינות, לסנאט ולבית הנבחרים ואפילו לרשויות-ערים. לא שומעים עליהם הרבה כי בדרך כלל הכיסוי גם הוא מקומי בלבד. המצב שונה בבחירות לנשיאות. אחרי ככלות הכל נשיא ארה"ב הוא "מנהיג העולם החופשי". הבחירות האלו זוכות לכיסוי תקשורתי רחב, גם מחוץ לגבולות ארה"ב. היוזמה לעימותים הייתה של רשתות הטלוויזיה, עבורן זה מקור הכנסה מכובד בגלל אחוזי הצפייה הגבוהים. אחזור לנקודה הזאת להלן.  

 

אם מגמת מזעור מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, בה החל אובמה, תימשך, ייתכן מאוד שהעניין הבינלאומי בעימותים הנשיאותיים יפוג גם הוא, והם יהפכו לאירוע שגרתי נוסף.

 

בעגה האמריקאית העימותים האלה נקראים וויכוח (Debate), אבל זה לא מדויק. וויכוח הוא מפגש בו אנשים בעלי עמדות שונות מנסים לשכנע את החולקים עליהם בצדקת עמדותיהם ומצביעים על נקודות התורפה והחולשות בעמדותיהם של המתנגדים. זה לא מה שמתרחש בעימותי מערכות הבחירות בארה"ב. המשתתפים אינם מתעמתים זה מול זה (גם כאשר יש רק שני משתתפים, כפי שזה קורה בשלב הסופי של מערכת הבחירות, אחרי שהמפלגות קבעו את מועמדיהן לנשיאות). העימותים מנוהלים ע"י מנחה (Moderator) המציג שאלות למשתתפים על עמדותיהם בנושאים השונים. בדרך כלל לא מאפשרים למשתתף בעימות להגיב ישירות על דבריו של משתתף אחר גם כאשר הרעיונות אותם הוא מעלה מופרכים ואינם ברי ביצוע בעליל. למעשה העימות הוא למעשה דיון חופשי בו המשתתפים מביעים את דעותיהם, ולא וויכוח בין אנשים בעלי עמדות שונות. מופע טלוויזיוני ותו לא.  

 

מנחה העימות, נבחר ע"י רשת השידור (המפלגות מנסות להשפיע על הבחירה אבל יכולתן מוגבלת - אחרי ככלות הכל בעל המאה הוא בעל הדעה וההשקעה הכספית היא של הרשת המשדרת) והוא אמור להיות אובייקטיבי. מנחה אובייקטיבי? אין חיה כזאת. עוד לא נולד האדם שאין לו אג'נדה. קשה מאוד, למעשה בלתי-אפשרי, למצוא מנחה שיכול באמת להתעלות ולשכוח את האג'נדה שלו.

 

בחירת השאלות המוצגות למשתתפים וניסוחן הם בידי המנחה. כאן יש יתרון ברור לדמוקרטים כי למעט רשת הטלוויזיה FOX, רשתות הטלוויזיה מוטות באופן מובהק לטובת המפלגה הדמוקרטית. עד עכשיו התקיימו שלושה עימותים. שניים בין מועמדי המפלגה הרפובליקנית (שנוהלו האחד ע"י רשת הטלוויזיה FOX והשני ע"י רשת הטלוויזיה CNN) ואחד בין מועמדי המפלגה הדמוקרטית (שנוהל ע"י רשת CNN). בשני העימותים של המפלגה הרפובליקנית, המנחים היו יותר אגרסיביים וכללו שאלות הרבה יותר לעומתיות מאשר בעימות של המפלגה הדמוקרטית. השתתפותו של דונאלד טראמפ שיבשה למנחים את סדר היום מאחר והוא שובר את המוסכמות ומסרב להתנהל לפי כללי המשחק המסורתיים. הוא תוקף את המועמדים האחרים, לפעמים באופן אישי, ונכנס פעם אחר פעם לתוך דבריהם. למשתתפים האחרים אין ברירה אלא להיגרר אחריו. בזכותו של דונאלד טראמפ, העימותים של הרפובליקנים ענו במידה רבה להגדרה Debate. העימות של המפלגה הדמוקרטית לעומת זאת, היה חיוור ומשעמם. בפרסומות של רשת CNN שקדמו לשידור, הודגש שלא תוצגנה למשתתפים שאלות לעומתיות, ובמיוחד לא תוצגנה שאלות העלולות "להביך" את הנשאלים. נקודה אחרונה זו הייתה חשובה במיוחד להילארי, הנושאת על גבה קופה שלמה של שרצים. אינני יודע אם זו הייתה החלטה שהתקבלה ע"י המנחה באופן אישי או שזה נבע מתכתיב של המפלגה הדמוקרטית. מנקודת מבטה של רשת השידור זו הייתה החלטה חסרת היגיון הסותרת לחלוטין את השיקול הכלכלי/מסחרי שמאחורי קיום השידור.

העימותים של הרפובליקנים זכו לאחוזי צפייה גבוהים - בין ארבעים לחמישים מיליון צופים בכל אחד. העימות של הדמוקרטים היה כישלון מסחרי מובהק, מספר הצופים היה קצת יותר משליש ממספרי הצופים בעימותי הרפובליקנים. זה לא מפליא, כי למעט אוהדים "שרופים", אף אחד לא יבוא להסתכל על משחק מכור בו התוצאה נקבעה מראש.

העימות הבא - בין מועמדי המפלגה הרפובליקנית, עומד להתקיים ב 28 באוקטובר (ע"י רשת הטלוויזיה CNBC). מועד שידור העימות מתנגש עם אחד ממשחקי הגמר (World Series) של ליגת הבייסבול. יהיה מעניין לראות ידו של מי תגבר.

 

V - מה עוד צריך הבן אדם כדי להיות נשיא

נכון לעכשיו, בחירתה של הילארי כמועמדת המפלגה הדמוקרטית נראית כעובדה מוגמרת (Done Deal). הגושפנקא הסופית ניתנה כשהיא יצאה בשלום מהשימוע בוועדת הקונגרס על פיגוע הטרור בבנגאזי שארע לפני שלוש שנים (בספטמבר 2012).  היא הצליחה לעבור 11 שעות של חקירה בלי לאבד שליטה, תוך שמירה על קור רוח ובלי להסתבך בלשונה. לעומת הופעותיה בעבר זה הישג מרשים. מעטים זוכרים מה בדיוק קרה בבנגאזי, וכנראה שזה לא כל כך מעניין את הציבור היום.

 

השאלה עכשיו היא מה הלאה. בחירות אינן אולימפיאדה. הסיסמא של האולימפיאדה היא "העיקר הוא ההשתתפות ולא הניצחון". בבחירות לעומת זאת, השתתפות בלבד היא במקרה הטוב נושא לסיפורים לנכדים. למען הדיוק, גם באולימפיאדה ההשתתפות בלבד איננה כבוד כל כך גדול, כפי שמספר כל מי שחוזר מהאולימפיאדה בלי מדליה. 

 

הילארי קלינטון לא מתכוונת להשקיע למעלה ממיליארד דולר רק כדי שתוכל לתלות בסלון בביתה שלט "הייתי מועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית". היא שואפת לקצת יותר מזה. השאלה היא אם דרכה לפסגה תהיה הצגה חוזרת של המרוץ למועמדות. ציבור האוהדים במפלגה הדמוקרטית משוכנע שזה מה שהולך לקרות. במפלגה הדמוקרטית ובתקשורת הממוסדת רואים את ניצחונה של הילארי בבחירות לנשיאות כבלתי נמנע (Inevitable). כשהדמוקרטים מדברים על "ניצחונה הוודאי" של הילארי הם לא מתכוונים לאוגוסט, אלא לנובמבר. כך זה נשמע בכל ההתבטאויות הרשמיות של דוברי המפלגה.  

 

אבל זה לא כל כך פשוט. בראש ובראשונה על מועמדותה של הילארי ממשיך להעיב הצל של חקירת ה FBI. קשה לדעת איך בדיוק זה יסתיים. אין כל ספק שבמקרה של כל אדם אחר כבר מזמן הייתה מוגשת תביעה וקרוב לוודאי שזה היה מסתיים במאסר. כאן, בגלל ההשלכות הפוליטיות שיש לפרשה, ייתכן שיחפשו דרך לכופף את החוק. הנהגת המפלגה הדמוקרטית לא תהסס ללחוץ על אובמה ל"ספק את הסחורה". בעבר, לאובמה לא היו כל מעצורים כשהתעורר הצורך בפרשנויות "יצירתיות" של החוק לצרכיו. נותר לראות עד כמה הוא יהיה מוכן להרחיק לכת הפעם. קצת מוקדם להרחיב את הדיבור על הנקודה הזאת כי בשלב הנוכחי כל מה שיאמר יהיה ספקולציה בלבד.  

 

במאמר מוסגר כדאי לציין כאן עובדה מעניינת. ע"פ חוקת ארה"ב, התנאים בהם מועמד לנשיאות חייב לעמוד הם להיות אזרח אמריקאי מלידה, להיות מעל גיל 35 ולהתגורר בארה"ב ב 14 השנים שקדמו למועד הבחירות. אין שום דרישה נוספת. לא נדרשת השכלה ברמה כזאת או אחרת, לא נדרשים כישורים מיוחדים כל שהם ולא נדרש עבר בתפקיד ביצועי כל שהוא. במיוחד - לא נדרש עבר נקי. מנסחי החוקה לא העלו על דעתם מצב בו עבריין יגיש את מועמדותו לנשיאות. הם ראו כמובן מאליו שמצב כזה לא יקרה, ולכן הם בכלל לא התייחסו לנושא.

 

תיאורטית לפחות ייתכן לפיכך מצב בו הילארי תועמד לדין ואולי אפילו תורשע, מבלי שזה ימנע ממנה להמשיך במערכת הבחירות.    

 

המכשול העיקרי בפניו ניצבת הילארי קלינטון, הוא אפקט שאכנה אותו "המשכיות". למעט חריג אחד, מאז קבלת התיקון לחוקה ב 1951, המגביל את מספר כהונות הנשיא לשתיים, אף מפלגה לא הצליחה לשלוט בבית הלבן יותר משתי כהונות ברציפות. מועמד של כל מפלגה שניסתה להשיג תקופת כהונה שלישית הצטייר תמיד כממשיך דרכו של הנשיא הקודם. באופן טבעי הצבעה עבורו נראתה כהצבעה עבור תקופת כהונה שלישית של קודמו. האפקט הזה בלט במערכת הבחירות של 2008. צילו של בוש העיב על מערכת הבחירות של מק קיין שלא הצליח להשתחרר מהתדמית של ממשיך דרכו של בוש. אובמה מיצה את המוטיב הזה עד תום. הילארי קלינטון ניצבת עכשיו בפני אותה בעיה. למעשה מצבה הרבה יותר קשה. בניגוד למק קיין שלא מילא כל תפקיד, ולא היה שותף לקבלת החלטות בממשל בוש, הילארי קלינטון מילאה תפקיד מרכזי בממשל אובמה ומעורבותה בקבלת ההחלטות המדיניות של ממשל אובמה היא עובדה שאין עליה חולקים.

 

במאמר מוסגר, ג'ו ביידן, אחרי הודעתו שהוא לא מתכוון להצטרף למרוץ, הסביר את מניעיו בראיון שנתן לתוכנית 60 Minutes של רשת הטלוויזיה CBS ב-25 באוקטובר 2015. לדבריו, אם הוא היה חושב שיש לו סיכוי לנצח בבחירות (לנשיאות!, לא למועמדות המפלגה), הוא היה מצטרף למערכה. מדבריו השתמע שהוא מודע למשמעות של אפקט ההמשכיות ויודע שהוא לא יוכל להשתחרר מהתדמית של כהונה שלישית לאובמה.  

 

הילארי קלינטון גם היא מודעת ל"גיבנת" הזאת, ויותר מכך לעובדה ש"מורשת אובמה" איננה בדיוק מטבע עובר לסוחר במערכת הבחירות הנוכחית. היא טורחת לפיכך להדגיש השכם והערב שבחירתה לא תהיה תקופת כהונה שלישית של אובמה. לדבריה, אצלה זה יהיה שונה (האם היא מנסה לבנות על מוטיב ה change שכל כך עזר לאובמה?).

 

מצד שני יש לה בעיה אמיתית. היא מנועה מלצאת בביקורת גלויה על מדיניותו של אובמה - מאחר והיא הייתה שותפה לקבלת ההחלטות. וכן היא לא יכולה להרחיק לכת בביקורתה בלי לפגוע באובמה, שפתיחות לביקורת איננה הצד החזק שלו. לכן ידיה קשורות והיא צריכה להיזהר במוצא פיה, כי היא עדיין תלויה בו, בעיקר בנושא חקירת ה FBI. לכן כאשר עלתה השאלה במה יתבטא ה"שינוי", הילארי העדיפה לא לענות והסתפקה בתשובה: הגיע הזמן שאישה תשב בבית הלבן (!). 

 

בניגוד לאובמה ב-2008, להילארי קלינטון יש היסטוריה. היא נבחרה פעמיים לסנאט, היא הייתה הגברת הראשונה במשך שמונה שנות כהונתו של בעלה, ביל קלינטון, כנשיא. כמו כן היא כיהנה כמזכירת המדינה במשך ארבע שנות כהונתו הראשונות של אובמה. רקע ועבר מכובדים לכל הדעות. והנה, למרות הרקורד הזה, כל מה שיש לה להציע לבוחר זה אני אישה, וזו סיבה מספקת לבחור בי - נו, באמת.

 

השימוש במוטיב הפמיניסטי השדוף של המלחמה נגד הנשים (The War on Women), הוא צעד אופייני בו הדמוקרטים נוקטים בכל פעם שאין להם מה לומר. החזרה אליו היא עדות לכך שלהילארי אין באמת מה להציע לבוחר. היא כנראה מבינה שרשימת ה"הישגים" וה"הצלחות" שלה איננה רקורד עליו אפשר לבסס פנייה לבוחר. האם הילארי באמת מאמינה שהקלף הפמיניסטי הוא כל מה שהיא זקוקה לו על מנת למלא את החסר? מקובל לומר אינך יכול להפסיד כשאתה מזלזל באינטליגנציה של הציבור האמריקאי. בהרבה מקרים זה נכון, אבל יש גבול.

 

מי שנתן להילארי את העצה לבנות את מערכת הבחירות שלה סביב המוטיב הפמיניסטי מתעלם מהעבר. הרעיון הזה נוסה כבר ע"י הילארי ב 2008, כאשר היא התמודדה עם אובמה על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. הרבה זה לא עזר לה - הנשים לא נהרו בהמוניהן להצביע עבורה. להנחה שהפעם זה יהיה שונה אין כל בסיס. הילארי רחוקה מלהצטייר כדמות מופת (role model) של אישה פמיניסטית. בניגוד למנהיגות כמו מרגרט תאצ'ר, אינדירה גאנדי, אנג'לה מרקל או גולדה מאיר, היא לא הגיעה לפסגה בכוחות עצמה, או בזכות הישגים כל שהם בעברה. בחירתה לסנאט בשנת 2000 הייתה רק בזכות עברה כגברת הראשונה בתקופת נשיאותו של בעלה. במהלך כהונתה בסנאט היא לא בלטה במיוחד. מינויה למזכירת המדינה ע"י אובמה ב-2009 היה ברוח התשובה שנשיא ג'ונסון נתן כששאלו אותו מדוע הוא לא מפטר את אדגר הובר, ראש ה-FBI - "עדיף שהוא יהיה בתוך הבית וישתין החוצה מאשר שהוא יהיה בחוץ וישתין פנימה".  לסיכום, עוד ארוכה ורבה דרכה של הילארי לבית הלבן.  

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "ניצחונה של הילארי קלינטון - האומנם?", מגזין המזרח התיכון, 29 באוקטובר 2015.

 

 

 

פייסבוק


   
הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • התנאי לנשירות לא מתקיים אצל אובמה!
    • רפי, הפעם אתה טועה




גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 23 אפריל 2017

 

150 הרוגים באפגניסטן בהתקפה קטלנית של ארגון "הטליבאן"; 50 הרוגים בסוריה; 40 הרוגים בתימן; 20 הרוגים בעיראק; 4 טרוריסים מוסלמים מארגון "אבו סיאף" נהרגו בפיליפינים; 2 טרוריסטים מוסלמים נהרגו במצרים; 2 טרוריסטים מוסלמים מארגון "המדינה האסלאמית" נהרגו בקווקז; טרוריסט מוסלמי נהרג בלבנון; קצין מודיעין נהרג בסומליה ;

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ - חלק ראשון

 

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006