כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הפיכה צבאית בטורקיה
משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
Islamic Terror – How Many People Were Killed During May 2010
מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

הרהורים על הצעת חוק הלאום

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

18.12.2014


 

 

 

א. האם צריך להגדיר את המובן מאליו?

לכאורה שאלה מגוחכת, אבל לאור הפולמוס המתנהל בימים אלה סביב מה שמכונה "חוק הלאום", כנראה שמה שנראה מובן מאליו איננו כל כך מובן מאליו. המשפט המופיע במגילת העצמאות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל עונה על כל הדרישות וכל תוספת היא מיותרת. למגילת העצמאות אין מעמד של חוק (השם הרשמי הוא הכרזה על הקמת מדינת ישראל), אבל להסיק מכך שזה מסמך שאיננו מחייב? קצת מוגזם. לשם השוואה כדאי לציין שגם בארה"ב למגילת העצמאות אין מעמד של חוק - אצל האמריקאים מה שמחייב זאת החוקה ולא מגילת העצמאות. מגילת העצמאות האמריקאית היא במהותה מסמך הצהרתי, אבל אף אחד לא רואה בהצהרות האלו מילים בעלמא.  

 

על מה כל המהומה? הוויכוח עדיין לא הגיע אפילו לרמה של הדיון התלמודי בסוגיה "מה דינה של ביצה שנולדה ביום טוב", כי הביצה עדיין לא נולדה. אינני מכיר את פרטי הצעת/הצעות החוק, ולכן לא אכנס כאן לדיון בשאלה אם החוק נחוץ או אם הוא טוב. מצד שני, כאשר זהבה גלאון, יאיר לפיד, ציפי לבני, ובוז'י הרצוג (להלן רביעיית זיצ"ב) מתאחדים לסיכול הצעת חוק, החוק כנראה נחוץ. כמאמר חז"ל מכלל לאו אתה שומע הן.  

 

אחרי שמנפים מהרעש התקשורתי את האבק הרטורי ואת הסיסמאות השדופות, לא נשאר הרבה. ההתנגדות לחוק היא התנגדות לשמה. ההתנגדות היא לא לגופו של החוק אלא לגופו של המציע. זה היה צפוי כי אחרי ככלות הכל, תפקידה של אופוזיציה בדמוקרטיה הוא להתנגד למשהו. במדינת ישראל הכללים קצת שונים. שרים וחברי כנסת שהם חלק מהממשלה ונהנים ממנעמי השלטון, מרשים לעצמם להתנהג כאופוזיציה לכל דבר. בראש מחנה המתנגדים צועדת רביעיית זיצ"ב כשבעקבותיה שועט עדר של חותמי עצומות, פעילי שלום, וחסידי זכויות האדם - מחנה עצום ורב.

 

למעט הצד הפרסונאלי, בהתנגדות הזאת אין הגיון. אנשים תומכים בהתלהבות משיחית בפינוי היישובים היהודיים מיהודה ושומרון ומנמקים זאת ב"צורך לשמור על אופייה היהודי של מדינת ישראל", ובו בזמן הם מתנגדים לחוק שיגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית. זה נשמע הגיוני? מה הוא בדיוק "האופי היהודי" אותו הם רוצים לשמור? אנשים רואים בפיתרון "שתי המדינות לשני עמים" את חזות הכל, ובו בזמן הם מתנגדים לקבוע בחוק שאחת משתי המדינות היא מדינה יהודית. מה האלטרנטיבה? מדינה של חייזרים? זה "כפל חשיבה" כפי שהוגדר ע"י ג'ורג' אורוול - היכולת להאמין בו זמנית בדבר והיפוכו בלי להרגיש בסתירה

 

המתנגדים להצעת החוק טוענים שמטרתו לשלול זכויות מתושביה הלא יהודים של מדינת ישראל, כשהכוונה היא בעיקר לאוכלוסיה הערבית. על סמך מה הם מגיעים למסקנה הזאת? לאלוהים פתרונים. לפי מה שהתפרסם, אין בהצעות החוק, גם ב"קיצונית" שבהן, שום רמז לכך. אבל המתנגדים בשלהם, עליהם אי אפשר לעבוד. הם יודעים טוב מה היא "כוונת המחוקק" גם כאשר זה לא נאמר במפורש. וכך הרטוריקה עולה לטונים גבוהים. מעל כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן הם זועקים בגרון ניחר - "גזענות", "פאשיזם", "מדינת הלכה", "אפרטהייד", וכיוצא באלה, ממיטב היצירתיות הלשונית של האינטלקטואליה השמאלנית ה"נאורה".

 

בניגוד לטענותיהם של המתנגדים, מטרת החוק איננה לשלול זכויות מתושביה הלא יהודים של המדינה. מטרת החוק המוצע היא לבלום את הכרסום בזכויותיהם של תושביה היהודים של המדינה, תהליך מתמשך שקבל תאוצה מאז כניסתו של השופט אהרון ברק לבית המשפט העליון.

 

ב. שוויון וזכויות במדינה יהודית

מדינת ישראל היא דמוקרטיה. היא לא דמוקרטיה מושלמת (יש דבר כזה?), אבל ללא כל ספק היא שייכת למיעוט (פחות משליש) מבין המדינות החברות בארגון האו"ם בהן מתקיים אורח חיים דמוקרטי.

 

המילה דמוקרטיה לא מופיעה במגילת העצמאות. זה לא בכדי. הנושא עלה בעת הדיונים על ניסוח המגילה, והוא נדחה בעקבות התנגדותו של בן-גוריון. הדברים מתועדים. כנראה שהוא היה מודע לבעייתיות של הגדרה כזאת, כפי שנראה להלן. המתנגדים להצעת חוק הלאום היום נאחזים ב"אסמכתא" בנוסח "בן-גוריון לא היה חותם על חוק כזה". איך הם יודעים? הם שאלו אותו? האם כאשר הם התקשרו אליו לקבל חוות דעת הם גם שאלו אותו למה המילה דמוקרטיה איננה מוזכרת במגילת העצמאות?

 

אף אחת מהדמוקרטיות המוכרות לנו היום איננה מגדירה את עצמה כ"דמוקרטיה". לעומת זאת, כל המשטרים הטוטליטאריים של מדינות מזרח אירופה לפני שהאימפריה הסובייטית התפוררה, הגדירו את עצמם כ"דמוקרטיות". אחד מהם, המשטר במזרח גרמניה, היה אפילו "דמוקרטיה בריבוע" - הכינוי הרשמי היה "רפובליקה דמוקרטית". למיטב ידיעתי משטר האייטולות באיראן גם-כן מגדיר את עצמו כ"דמוקרטיה" (אולי המילה היא "רפובליקה" - אינני בטוח, אבל לצורך הדיון זה לא משנה).

 

דמוקרטיה היא מושג שאיננו "סובל" הגדרה פורמאלית. כל הגדרה שמנסים לוקה בחסר. בפרפראזה על דבריו של שופט אמריקאי משנות ה-60 של המאה הקודמת,Potter Stuart , בנושא אחר (פורנוגראפיה) - "דמוקרטיה אי אפשר להגדיר, אבל אי אפשר לטעות כאשר נתקלים בה". 

 

חברה דמוקרטית מאופיינת בין השאר ע"י שוויון. במגילת העצמאות זה בא לידי ביטוי במשפט הבא מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין.

 

בשפות אחרות מבחינים בין זכויות יסוד (rights או inalienable rights) לבין זכויות יתר (privileges). בשפה העברית אין הבחנה כזאת. אנחנו משתמשים באותה מילה לשני הסוגים. אבל לשני הסוגים אין אותו מעמד. כל האזרחים נהנים מאותן זכויות יסוד, אותן לא ניתן לשלול למעט מקרים של מפירי חוק. זה לא חל באופן אוטומטי על זכויות יתר.   

 

בהעדר פרוט, השימוש הגורף במילה "זכויות" במגילת העצמאות יוצר עמימות משפטית. זאת הפרצה הקוראת לגנב, דרכה השופט אהרון ברק החדיר את המושג "מדינת כל אזרחיה" לשיח הפוליטי במדינת ישראל.

 

אותם אנשים עבורם המילים "מדינה יהודית" במגילה הן הצהרה סתמית לא מחייבת, רואים במשפט על שוויון הזכויות את חזות הכל ומתייחסים אליו כאל חוק מחייב. אם תשאלו אותם למה יחסם למושג "זכויות" שונה מיחסם ל"מדינה יהודית", לא תזכו לקבל תשובה מניחה את הדעת. אבל לא קשה לנחש ממה זה נובע. השימוש במושג "זכויות" בלי פרוט אלו זכויות, הוא הבסיס עליו הם בונים את מגדל הקלפים של טענותיהם על "קיפוח" ועל "אפליה" של המיעוטים במדינת ישראל.  

 

במדינת ישראל אין שוויון זכויות מלא, לפחות לא כאשר מדובר בזכויות יתר. התושבים היהודים במדינת ישראל נהנים מזכויות יתר. המיעוטים האחרים במדינה לא. אין על כך וויכוח. אבל אין דבר יותר צודק. בעגה של השמאל הליבראלי זה נקרא אפליה מתקנת (Affirmative Action), מושג שהומצא לתיאור מצב בו קבוצה באוכלוסיה שסבלה מאפליה, שלילת זכויות ורדיפות, זוכה ליחס מועדף כפיצוי על סבלות העבר. אין בכל העולם מיעוט שעבר רדיפות, אפליה וסבל המתקרבים למה שהייתה מנת גורלם של היהודים - גם אם לא מצרפים לחשבון את השואה. היהודים לא ביקשו ליהנות מאפליה מתקנת באף אחת מהארצות בהן הם התגוררו. אבל בארצם שלהם?

 

זכויות היתר מהן נהנים התושבים היהודים במדינת ישראל הן לצנינים בעיני האליטה השמאלנית ה"נאורה". עבורם זו "הוכחה" לקיפוח המיעוטים, לאפרטהייד, לגזענות, לפאשיזם וכו' בישראל. הענקת זכויות היתר לתושבים היהודים היא בעיניהם מעשה "אנטי דמוקרטי". בין "מדינה יהודית" לבין "מדינה דמוקרטית", כך הם אומרים, יש להעדיף את ה"דמוקרטית". זה הרקע האמיתי להתנגדות לחוק הלאום המוצע.   

 

יש להכיר בכך שהמושג מדינה יהודית לא הולך ביחד עם שוויון זכויות מלא לכל האזרחים. במלים אחרות במדינה יהודית הדמוקרטיה היא בעירבון מוגבל. אחד מהאבות המייסדים, בן ציון דינור, ניסח זאת בפשטות לערבים כל הזכויות בארץ ישראל, אבל שום זכות על ארץ ישראל. האמירה הזאת עושה פלסתר את הקטע במגילת העצמאות המבטיח "שוויון זכויות מדיני גמור לכל האזרחים". למעשה, בלי לקרוא לילד בשמו, היא מכירה בכך שיש סוגים של זכויות, וששוויון זכויות גורף הוא אנטי תזה של מדינה יהודית.

  

ג. דמוקרטיה או מישפטוקרטיה

חולשתה של הדמוקרטיה היא זה שהיא . . .  דמוקרטיה. לא כאן המקום לדיון מקיף על הדמוקרטיה. תספיק אמרתו הידועה של צ'רצ'יל ש"כל האלטרנטיבות יותר גרועות". 

 

הבעיה היא שכל אחד יכול להיבחר. בהעדר מסננת לברור את המתאימים ביותר מבין המועמדים השונים, לא ניתן למנוע את "הסתננותם" של מועמדים בלתי מוצלחים לצמרת השלטון. אולי בעתיד תומצא מסננת כזאת, אבל בינתיים נאלצים להסתפק במה שיש. למותר לציין שהישגי העבר של מועמד אינם ערובה להצלחתו בעתיד. אדרבא, בדרך כלל הסתמכות על הישגי העבר מביאה לבחירתם של המועמדים הפחות מתאימים - העיקרון הפיטרי. לכאורה מצב עגום שאין לו תקנה. זה המחיר של הזכות לחיות בדמוקרטיה.

 

את המצב הזה היטיב לתאר להיט משנותיה הראשונות של המדינה - איך הפשפש עלה למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן. למעלה מ 60 שנה חלפו והשיר עדיין אקטואלי. היום יש מקום לשורה נוספת - איך הפשפש נשאר למעלה, זה לא מובן, זה לא מובן. בפרפראזה על אימרה ידועה - פשפשים אף פעם לא מתים, הם רק מתחלפים. 

 

במסגרת דיון בעתירה שהוגשה נגד חוק מסוים שהתקבל בקונגרס, נשיא בית המשפט העליון בארה"ב הגיב אם העם בוחר נציגים טיפשים שמחוקקים חוקים טיפשיים, אין זה מתפקידו של בית המשפט לתקן את החוקים (זה תרגום חופשי לדברי השופט). במלים אחרות - בדמוקרטיה רצון הרוב קובע.

 

במדינת ישראל המצב הוא הפוך. שופטים ו/או יועצים משפטיים מכתיבים לשרים ולחברי כנסת איזה חוקים עליהם לחוקק ואיך לבצע אותם, פוסלים חוקים שלא נראים להם ומתערבים בשיקולים לבחירת מועמדים לתפקידים שונים. זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך מתמשך עליו ניצח נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. בשורה של יוזמות, שרובן ככולן התבססו על פרשנות מניפולטיבית של החוק, ברק הפך את המשטר במדינת ישראל מדמוקרטיה למשפטוקרטיה. זה מושג שלי לתיאור משטר בו שלטון החוק (the rule of law) הוחלף בשלטון השופט (rule by the judge), משטר שהוא במהותו עריצות משפטית. גישתו של ברק עומדת בסתירה מוחלטת לעיקרון הפרדת הרשויות וחותרת תחת יסודות המשטר הדמוקרטי. 

 

זה מחזיר אותנו לדיון בחוק הלאום המוצע ולשאלה אם חקיקה היא הדרך הנכונה לטפל בנושא. יש כאן שתי בעיות. האחת נובעת מהעובדה שכאשר מדובר בחוק, "מגרש המשחקים" הוא בבית המשפט. אני מסופק אם מציעי החוק חשבו על כך שהם נותנים לשופטים בעלי אג'נדה (תמיד יהיו כאלה) את הסמכות לפרש את החוק ועל המשתמע מכך. הבעיה השנייה נובעת מכך שחוק (כל חוק) הוא "חוק לשעתו". לחיים יש דינאמיקה ודברים משתנים. דברים שנראים מובנים מאליהם בזמן נתון יכולים לקבל משמעות שונה לחלוטין בזמן אחר. אביא דוגמא אחת מחוקת ארה"ב. הסעיף המדבר על "זכותם של האזרחים לשאת נשק" (the right to bear arms), נכתב בשלהי המאה ה 18. "נשק" באותם ימים היה רובים פרימיטיביים ו/או אקדחים. כלי המשחית של העידן המודרני - מקלעים ותת-מקלעים, רובי סער, רימוני יד, טילי כתף וכו' לא היו מוכרים. האם גם לאלה התכוונו מנסחי החוקה?  

 

חוק לאום, בכל נוסח שהוא, עשוי ליצור יותר בעיות מאשר הבעיות אותן הוא יפתור. מה שדרוש כדי להגן על זכויותיהם של התושבים היהודים בישראל זו חקיקה שתכניס סדר לתוהו ובוהו שאהרון ברק הותיר אחריו במערכת המשפט. זה יאפשר לקצץ בסמכויות היתר שהמערכת השיפוטית נטלה לעצמה, להחזיר על כנה את הפרדת הרשויות, ולרסן את יכולתם של שופטים ויועצים משפטיים בעלי אג'נדה למנוע מהממשלה והכנסת לתפקד.  

  

ד. למה רגשו גויים

לכאורה המחלוקת סביב הצעת חוק הלאום היא בעיה פנימית של מדינת ישראל והדיון לא היה צריך לחרוג אל מחוץ לגבולותיה. אפשר להבין מדוע יהודים שאינם תושבי מדינת ישראל מתעניינים בנושא וחושבים שגם להם יש מה לומר. אבל למרבה הפלא נושא "יהדותה" של מדינת ישראל גורם לסערה גם מחוץ לגבולות המדינה. ממשלות זרות וארגונים בינלאומיים שונים מוצאים לנכון להביע את "דאגתם" מהפגיעה הצפויה, לדעתם, באופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. ממתי זה איכפת להם?

 

אפילו הבית הלבן, פרסם תגובה המגנה (!) את חוק הלאום המוצע. אפשר היה לחשוב שמדובר באיזה יהודי שסגר מרפסת בירושלים בלי לבקש רשות מאובמה.  

 

במחשבה שנייה, אפשר להבין מדוע נושא ישראלי פנימי קיבל מימדים גלובליים, ובמיוחד את תגובת הבית הלבן. חוק שיגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית יכול למנוע מאובמה את מימוש האובססיה שמלווה אותו מיומו הראשון בבית הלבן - הקמתה של מדינה פלשתינאית לצידה של מדינת ישראל (אובמה אף פעם לא הגדיר מאיזה צד, אבל זה נושא לדיון אחר). אבו-מאזן הצהיר יותר מפעם ומעל כל במה אפשרית שהכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית תהיה וויתור של הפלשתינאים על "זכויותיהם" במדינת ישראל, ובראש ובראשונה על זכות השיבה ובעלותם על ירושלים, ולזה הוא לעולם לא יסכים.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, הרהורים על הצעת חוק-הלאום, מגזין המזרח התיכון, 18 בדצמבר 2014.

 

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006