למעשה, המאמר הנוכחי יעסוק בקצרה גם בספרו החדש והמצוין של העיתונאי אלדד בק, "גרמניה, אחרת", (בהוצאת ידיעות אחרונות, 2014). הספר של בק מצטרף לשני ספרי-חובה נוספים שיצאו-לאור גם הם בשנת 2014 ועוררו הדים רבים מאוד בציבור הישראלי: "תעשיית השקרים" של בן-דרור ימיני, ו"תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבוים. שלושת הספרים הללו מהווים פריצת-דרך אינטלקטואלית שנועדה להציג מולנו, ללא כחל וסרק, את פניה המכוערות של התעמולה האנטי-ישראלית והתעמולה האנטישמית המתנהלת נגד מדינת-ישראל, תושביה וערכיה. משהו השתנה ברוח הישראלית - היא פחות תבוסתנית מבחינה אינטלקטואלית, וטוב שכך. ועם זאת, ולמרות זאת, זה עדיין לא סותר את השאיפה הישראלית הכנה למצוא פתרון הולם לסכסוך הערבי-ישראלי ולחפש נתיבות של שלום עם מדינות זרות, אלא שהפעם זה יהיה פתרון המבוסס על המציאות ולא על פנטזיות שמאלניות או ימניות חסרות-בסיס.

במשך שנים רבות הועלו טענות רבות נגד התקשורת הישראלית בשל היותה היסטרית ושטחית העסוקה בהאדרה-עצמאית ובהטלת רפש על אורחות חיינו בישראל במגוון נושאים ותחומים. והינה, בתקופה האחרונה עלתה וצצה מחאה חדשה, לכאורה, בשם "מחאת המילקי" הדבילית, שנופחה לממדים היסטריים בעזרת התקשורת הישראלית השרלטנית. מסתבר שהתקשורת הישראלית - כמעט כולה - שותפה לתעשיית-השקרים המתנהלת נגד מדינת-ישראל ותושביה מתוך כוונת-מכוון הנגועה בשיקולים פוליטיים שאין להם ולא-כלום עם האינטרס הציבורי הכולל. הפלופ התקשורתי בנוגע לירידה מהארץ ולנהירת הישראלים לברלין, התגלה כבלוף תקשורתי נוסף שנתמך בעזרת בעלי-עניין הבאים מאגף פוליטי מסוים. מנגד, הגרמנים עדיין לא מצליחים להבין איך מדינת-ישראל (כמדינה יהודית) הצליחה לעבור את גרמניה מבחינה תרבותית, השכלתית וטכנולוגית תוך כדי שמירה על ערכים דמוקרטיים וליברליים למרות הסביבה העוינת ולמרות ניסיונות ההשמדה - פעם מהצד הגרמני ופעם מהצד הערבי.

כאן נשאלת השאלה, מה אנחנו באמת יודעים על עצמנו, ומה באמת אנחנו יודעים על גרמניה - וזאת, מעבר ליחסי-הציבור שגרמניה טורחת לנהל לטובת עצמה בקול תרועה רמה ובעזרת ממון רב. הספר של אלדד בק, "גרמניה, אחרת", בהחלט מצייר תמונה אמיתית יותר על גרמניה ועל יחסיה עם ישראל לאורך כל השנים האחרונות - עם סקירה היסטורית על מערכת היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות מאז שנת 1945.

בחודש יולי 2014, התברר שגרמניה איננה רק אלופת-העולם בכדורגל, אלה גם התברר  שכ-80 מיליון גרמנים הפכו ל"מומחים" גדולים לענייני המזרח-התיכון ובמיוחד לענייני "מוסר ישראלי" בעקבות מבצע "צוק איתן" שהחל בעקבות ירי מסיבי של טילים לעבר ישראל מרצועת-עזה. לפיכך, פרסום ספרו של אלדד בק הגיע בעיתוי מושלם לציבור קוראי העברית המעוניין להבין את "המצב הגרמני" של השנים האחרונות ואף להבין את הזרמים האלימים התת-קרקעיים המאיימים להתפרץ במדינה זו בכל רגע נתון. עיתוי נוסף הוא לרגל ציון 25 שנה לנפילת חומת ברלין וכן לציון 50 שנים לכינון היחסים בין גרמניה לישראל שיחול במאי 2015.

ב-9 בנובמבר 2014, נערכו בגרמניה חגיגות רבות-משתתפים לציון 25 שנה לנפילת חומת ברלין. גרמניה יכלה לבחור כל יום אחר לציון היום המיוחד הזה, אלא שהרשויות הגרמניות החליטו, כבר לפני שנים, לציין את האירוע דווקא ביום בו חל "ליל הבדולח" שאירע ב-9 בנובמבר 1938 שסימל יותר מהכול את תחילתו של "הפתרון הסופי" של היהודים על-פי המתווה הגרמני של אותן שנים. גרמניה רוצה לשכוח את "ליל הבדולח" בעזרת כינון זיכרון חלופי באמצעות חגיגות לציון יום "נפילת חומת ברלין" - מידי שנה, כל שנה, באותו מועד בו אירע "ליל הבדולח". לצערנו הרב, גם התקשורת הישראלית עסקה יותר בחגיגות לציון 25 שנה ל"נפילת חומת ברלין" מאשר באירועי "ליל הבדולח" של 1938. בכך, גם התקשורת הישראלית וגם הציבור הישראלי נפלו פעם נוספת למלכודת התעמולתית של גרמניה - וזאת, לא בפעם הראשונה. כך גם יהיה במסגרת האירועים לציון 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל כאשר גרמניה תכניס בדלת-האחורית את העניין הפלסטיני ואת הסכסוך הערבי-ישראלי למכלול האירועים הקשורים ליחסים הטעונים בין ישראל לגרמניה לאור העבר ההיסטורי האפל. גם במקרה הזה, מרבית הישראלים לא ממש מבינים את אורח-החשיבה האמיתי של גרמניה שנועד ליצור משוואה רעיונית בין גרמניה של אז (עד ל-1945) לישראל של היום ביחסיה עם העולם-הערבי ובמיוחד עם הפלסטינים. כך למשל, על-פי התקשורת הגרמנית (לפחות בחלקה), רק הילדים הפלסטינים זקוקים לטיפול פסיכולוגי בעקבות מבצע "צוק איתן". כנראה, שהילדים הישראלים אינם זקוקים לטיפול כזה משום שהם כבר מורגלים בהתעללות היסטורית מתמשכת מצד שכניהם.

אין תימה איפה, שבציבור הגרמני עולות מידי יום ביומו השוואות בין "ישראל של היום" לבין "גרמניה הנאצית", וזאת כחלק מריכוך הנפש הגרמנית לאור העבר ההיסטורי. התהליך הזה הצליח כמעט במלואו גם בעזרת ישראלים אחדים שיש להם נטייה להתחנף לגרמניה באמצעות הסתה אנטי-ישראלית הגובלת באנטישמיות לשמה. ארגוני השמאל בגרמניה וארגוני הימין בגרמניה שותים בצמא את דבריהם של הישראלים הללו, משום באמצעות מלל אנטי-ישראלי תוקפני, הגרמנים מצליחים לשכנע את עצמם שמה שהתחולל עד לשנת 1945, מוצדק בעקיפין. לתהליך הזה שותפים כל המוסדות הגרמנים הפועלים בישראל וכל המוסדות הישראלים הנתמכים באופן ישיר או באופן עקיף באמצעות מימון גרמני. ושוב, פעם אחר פעם, הישראלים נופלים למלכודת התעמולתית הגרמנית המתנהלת בישראל בעוצמות הולכות וגוברות.

אחד מכלי התקשורת היחידים הפועלים בהגינות מול ישראל בגרמניה, הוא העיתון היומי רב-התפוצה "בילד" (BILD) שנוסד בשנת 1952 בידי אקסל שפרינגר (1985-1912). באמצעות עיתון זה ובאמצעות רשת של מגזינים שנרכשו בידי ההוצאה-לאור הנושאת את שמו של שפרינגר, עיתונאים גרמנים אחדים מנסים להציג קו שפוי יותר הן ביחס לישראל והן ביחס לאירועים המתחוללים בזירה הבינלאומית. לעיתים, העיתון נוקט במחוות יוצאות-דופן בטיבן כלפי ישראל וכלפי הציבור היהודי המתגורר באירופה. אלא, שלעיתים נדמה שהעיתון מנהל קרב-מאסף לנוכח השינויים המתחוללים גרמניה הקשורים גם לעליית כוחו של האסלאם הרדיקלי בכל רחבי גרמניה לצד התגברותן של תנועות ניאו-נאציות הפעולות באורח גלוי. חלק מהבעיה נעוצה בנטייה הגרמנית להתעלם מבעיות קרדינאליות, אך ברגע שהן צצות בעוצמות כאלה ואחרות, כולם מפגינים הבעה של "הפתעה" על פניהם.

גרמניה היא מדינה ש"מופתעת" מעצמה בכל פעם מחדש: היא מופתעת כשהחורף מגיע; היא מופתעת מעליית מפלס המים בנהרות בכל חורף; היא מופתעת תמיד משיטפונות; היא מופתעת מהפסקות חשמל ומקריסת עצים; היא מופתעת כל פעם מחדש שהטמפרטורות בקיץ נוסקות ל-38 מעלות ללא מזגנים בבתים ובמקומות העבודה; היא כמובן מופתעת כל שנה מנתונים על עוני, בערות ומנתונים על ממדי הפשיעה במדינה. באופן דומה, גרמניה תמיד "מופתעת" מתופעות חברתיות קשות, כשם שהיא מופתעת מבזבוז משווע של כספים על פרויקטים חסרי-תכלית או על כאלה הנמשכים שנים ללא סוף - שאולי יסתיימו אי-שם בעתיד הרחוק (כמו למשל, שדה התעופה החדש של ברלין). הגרמנים תמיד "מופתעים" שהמציאות אינה מתיישרת עם הסיפורים שמספרות להם ממשלת גרמניה והתקשורת הגרמנית. כך למשל, גרמניה "מאוד הופתעה" מתופעת האסלאם הרדיקלי שצבר תאוצה במהלך השנה האחרונה.

בעקבות מבצע "צוק איתן" ובעקבות המלחמה האכזרית שהתחוללה באוקראינה, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל העניקה הצהרה לתקשורת ש"לאור האירועים בעזה ובאוקראינה אנחנו צריכים להיות אסירי-תודה שאנו חיים במדינה בטוחה". אכן נשמע הגיוני. אלא שמאחורי "ההיגיון הגרמני", התחולל באותה-עת רצף אלים של הפגנות אנטישמיות בכל רחבי גרמניה במסווה של דאגה לפלסטינים בעזה. יתרה מזאת, לאורך כל התקופה האחרונה נרשמו מאות עימותים אלימים בין ארגונים ניאו-נאצים לבין ארגונים ג'יהאדיסטים שהזדהו את האידיאולוגיה של ארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. הביטוי המכובס בו השתמשו בגרמניה כדי להסביר את העימותים הללו התבטא במושג "חוליגאנים נגד סלפיסטים" שהיווה ביטוי נוח גם לארגונים הניאו-נאצים שפעלו נגד הג'יהאדיסטים הגרמנים המאוגדים בעשרות ארגונים אסלאמיים רדיקליים.

במהלך השנה האחרונה גרמניה הפכה ליצואנית מצטיינת של ג'יהאדיסטים המצטרפים לארגון "המדינה האסלאמית" הפועל בסוריה ובעיראק. על-פי הערכות אחדות, הנכונות לחודש נובמבר 2014, הצטרפו כ-1,000 גרמנים לארגוני הטרור הפועלים בסוריה ובעיראק. רשויות-הביטחון של גרמניה מציינות מספרים נמוכים מעט. אולם לאור ניסיון העבר, לרשויות הממלכתיות בגרמניה יש אינטרס עליון להפחית בעוצמתן של תופעות חברתיות ופוליטיות שליליות העלולות להעיב על הדימוי הגרמני שנבנה בעמל רב לאורך עשרות השנים האחרונות. לפיכך, הספר של העיתונאי אלדד בק, הוא ספר חובה לכול מי שמתעניין בגרמניה של השנים האחרונות או רוצה להרחיב את ידיעותיו של התופעות הפוליטיות השוררות בגרמניה ביחס למדינת-ישראל, לתושביה ולערכיה כמדינה יהודית. ראוי לציין שמאז שאובמה החל את כהונתו בבית-הלבן בינואר 2009, חלה התרחקות הדרגתית בין גרמניה לישראל בעידודו של הבית הלבן. הינה כי כן, לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד.

==

מאת:  ד"ר יוחאי סלע, "לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד", מגזין המזרח התיכון, 13 בנובמבר 2014,