כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
המאבק נגד המיעוטים האתניים במלזיה האסלאמית
אמין אל-חאפז, נשיא סוריה לשעבר - 2009-1921
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון
העולם-הערבי בין דמוקרטיה לאנרכיה וטרור
יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ירדן ביקשה מארה"ב לתקוף את סוריה
אינדונזיה האסלאמית נגד הבדלנות של פפואה-המערבית
תופעה של הגירת נשים מבנגלדש האסלאמית
יהודים, אסלאם, עבדות ועונש-מוות במאוריטניה
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית
פוליטיקה ישראלית - דמוקרטיה בארץ הקודש
דמוקרטיה, מריטוקרטיה, או אידיוקרטיה במדינת-ישראל
דיור בר-השגה והחיים בתל-אביב האפריקאית של ישראל 2011
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש פברואר 2011
עבריינות לאומנית בקרב ערביי-ישראל – ג´יהאד בשם אללה
המבצע בעזה הוא מבחן לבאות

מהנעשה בעולם החדש - סתיו 2014

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

19.10.2014


 

 

 

א. ימי אובמה האחרונים

"רצח של אדם אחד הוא טרגדיה, טבח של מאות אלפים זו סטטיסטיקה". רצח של עיתונאי אמריקאי גרם לסערת רוחות חסרת תקדים באמריקה. אפילו אובמה, שבדרך כלל איננו נותן לאירועי היום יום לשבש את סדר היום שלו, הרגיש חובה להפסיק את משחק הגולף שלו למספר שעות, ולהתייצב בפני המיקרופון על מנת לגנות את האירוע.

 

טבח של כ-200,000 אזרחים, המתרחש מזה שלוש שנים בסוריה, לא "הזיז" לאובמה. אפילו ההסלמה לשימוש באמצעי לוחמה כימיים בידי הרודן הסורי לא השפיעה עליו, למרות הצהרתו שהשימוש בגז יהיה "קו אדום" עבורו.

 

זו הוכחה נוספת לכך שסטאלין, לו מיוחסת האמרה שבראש הפרק, צדק.

 

הבעיה היא הרבה יותר רחבה. אופן טיפולו של אובמה בסכנת הדאע"ש (ISIS) איננו חריג, הוא המשך קונסיסטנטי להתנהגותו מהיום הראשון בו הוא נכנס לבית הלבן. את "דוקטרינת אובמה" אפשר למצות במשפט אחד - צמצום מרבי של מעורבותה של ארה"ב בזירה הבינלאומית.

 

פועל יוצא מהדוקטרינה הזאת הוא התעלמות מהתפתחויות שהן במהותן קריאת תגר על מעמדה של ארה"ב כמעצמה מס' 1. אובמה מסתפק בגינויים מילוליים לגילויי התוקפנות של פוטין ו/או של סין. את הופעת ארגון דאע"ש, הגרסא היותר רצחנית של אל-קאעידה, על הבמה, אובמה הגדיר בזלזול כארגון של "חובבנים מתחילים" (הביטוי המקורי בו אובמה נקט - Jay Vees - לקוח מעולם הספורט האמריקאי וקשה לתרגם אותו לעברית). כאשר התברר שהתואר חובבן מתאר את אובמה יותר מאשר את ארגון דאע"ש, תעשיית הספין של הבית הלבן נכנסה להילוך גבוה על מנת לשכנע את הציבור שאובמה התכוון בעצם לארגון אחר ולא לדאע"ש.

 

אובמה הצהיר שכל אלה אינם מהווים איום ישיר או מיידי על ארה"ב. מה כן יהיה איום שיוציא את אובמה משלוותו? מגה-פיגוע במרכז מנהטן. זה מזכיר את דבריו של אחד ממנהיגי הציונות, מקס נורדאו, עם הופעת הסממנים הראשונים לעליית הפאשיזם/נאציזם באירופה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, יהודי לא לוקח מטריה כשהשמיים מעוננים, הוא ממתין לשבר ענן שירטיב אותו עד לשד עצמותיו. במלים פשוטות, גישתו של אובמה לניהול משברים היא שאם זאת לא קטסטרופה אפשר לשבת בשקט ולהמתין עד שהמשבר יהפוך לקטסטרופה.

 

במאמר מוסגר, המשפט הזה מתאים גם לתגובותיה של ממשלת ישראל במבצע צוק איתן ובמבצעים קודמים ברצועת עזה.

 

יחסו של אובמה לאיומים מזכיר את אמרתו של מלך צרפת, לואי ה-14, "אחרי המבול". העתיד לא מעניין אותו. כשהעתיד יגיע, מי שהוא אחר יישב בבית הלבן וזו תהיה בעיה שלו. במאמר מוסגר, אימרה אחרת של לואי ה-14 - "המדינה זה אני" גם היא מתארת היטב את התנהלותו של אובמה.

 

ע"פ חוקת ארה"ב הנשיא הוא המפקד העליון (Commander in Chief) של הכוחות המזוינים. התפקיד הזה תופס את המקום הראשון ברשימת התפקידים המפורטת בחוקה. דווקא את התפקיד הזה אובמה רואה כמטרד. כאשר הוא נדרש לנקוט ביוזמה כל שהיא בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב הוא עושה זאת כמי שכפאו השד. בדרך כלל הוא מסתפק בנאום לאומה (רטוריקה תמיד הייתה הצד החזק שלו). לעתים, על מנת לצאת ידי חובה, הוא נוקט בצעד סמלי כמו מינוי של "צר" (Czar) או וועדה כדי שיהיה על מי לגלגל את האחריות בבוא העת. עיקר זמנו ומאמציו בימים אלה מוקדשים לגיוס כספים עבור המפלגה. למרות הירידה העצומה שחלה במעמדו, גיוס כספים נשאר תחום בו אובמה מצטיין כבעבר.

 

ארה"ב ניצבת בימים אלה בפני שני משברים רציניים - עליית כוחו של ארגון דאע"ש ומגיפת האבולה. אופן הטיפול של אובמה במשברים האלה איננו שונה מטיפולו במשברים קודמים. הוא איננו לוקח אחריות, הוא נוקט בצעדים חסרי משמעות ומחפש אשמים עליהם אפשר לגלגל את האחריות. לא חלה כל ירידה בקצב נסיעותיו לגיוס כספים.

 

ניהול המלחמה לעצירת דאע"ש ע"י אובמה הוא דוגמא אופיינית. מהמשרד הסגלגל בבית הלבן הוא מנסה להפעיל בשלט רחוק קואליציה ווירטואלית של מדינות שאמורה לשחרר את ארה"ב מהצורך לשלוח צבא להלחם על הקרקע (boots on the ground). עבור מרבית המדינות בקואליציה השתתפותן בקואליציה היא צעד סמלי בלבד, מה גם שלרובן אין כוח צבאי שיכול להוות יריב של ממש ללוחמי דאע"ש (אינני סופר את בריטניה ו/או את צרפת שהודיעו מראש שאין להן כל כוונה לשלוח צבא לאזור). המדינה היחידה בקואליציה שיש לה צבא שביכולתו להתמודד עם דאע"ש היא טורקיה, אבל לה יש אג'נדה משלה, אג'נדה שלא בהכרח תואמת את האינטרסים של ארה"ב.

 

הטיפול של אובמה בסכנת מגיפת האבולה הוא ממש שערורייה. אפשר למזער את הסכנה באמצעות צעד אדמיניסטרטיבי פשוט - להגביל זמנית את כניסתם של אנשים ומטוסים מארצות אפריקה בהן המגיפה משתוללת לנמלי התעופה של ארה"ב. אבל לאסור על כושים מאפריקה להיכנס לארה"ב? איך, במאה ה-21, אדם ליבראלי יכול להסכים לצעד "גזעני" כזה?

 

יש צדק בטענתם של המתנגדים לדרישה לסגירת נמלי התעופה של ארה"ב שלא בטוח שצעד כזה ימנע לחלוטין את הסכנה. אבל מאחר ולהזיק זה לא יכול, מדוע להסתכן?

 

כך, למען הפוליטיקה התקינה, אוכלוסיית ארה"ב נחשפת לסכנה קיומית ממשית של מגיפה שלמערכת הבריאות של ארה"ב עדיין אין כלים מתאימים להתמודד אתה. מחבל מתאבד לא חייב לשאת חומרי נפץ על גופו. אפשר להשיג תוצאות לא פחות קטלניות באמצעות נשיאת נגיפים של מחלות מדבקות. מה גרם להיעלמותה של מרבית האוכלוסייה האינדיאנית באמריקה?

  

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. על מנת להפגין שהוא ער לסכנה, אובמה מינה ביורוקרט, עו"ד בהכשרתו, מהמערכת הפוליטית, שינהל את המאבק בסכנת מגיפת האבולה. לא ברור מה הן סמכויותיו ומה בדיוק יהיה עליו לעשות. אבל העיקר שבשעת הצורך יהיה על מי לגלגל את האחריות. מנקודת מבטו של אובמה, המשימה כרגע היא לעבור את השבועות שנותרו עד לבחירות הביניים בשלום.

 

מנגנון ההדחקה המאפשר לאובמה להתנתק ממעורבות ונשיאה באחריות לביצוע תפקידיו השונים, נעצר כאשר מדובר בארץ הקודש. כאן אין לאובמה כל מעצורים. את יחסו של אובמה למגוון הבעיות אתן עליו להתמודד אפשר למצות במשפט אחד - אדישות ושוויון נפש לפוטין, לסין ו/או לדאע"ש, זעם בלתי נשלט כלפי ישראל.

 

טיפולו של אובמה בסכסוך הישראלי ערבי מזכיר אדם הסובל מהפרעה טורדנית כפייתית -  Obsessive Compulsive Disorder. מספיק שיהודי יסגור מרפסת בירושלים כדי שאובמה יקבל קריזה ויתחיל לדבר על "סכנה קיומית לשלום העולם". בנאום בעצרת האו"ם אובמה מודה שזאת הייתה טעות לראות את הסכסוך הישראלי ערבי כמקור כל הרע בעולם (זה לא בא לו בקלות, כי להודות בטעות זה לא ב-DNA שלו). אבל זה לא מונע ממזכיר המדינה, ג'ון קרי, להצהיר שנהירתם של המוני צעירים מוסלמיים להצטרף לשורות דאע"ש היא בגלל שישראל מסרבת לקבל את תכתיביו של אבו מאזן להסדר מדיני.

 

 

לאור הנזק שהוא גורם צריך להרחיב את הדיבור על מעלליו של קרי, אם כי חשוב לזכור שזה לא קרי. קרי הוא בסך הכל שליח - קול אדונו (His Master's Voice). הצהרותיו האחרונות של קרי לא היו פליטות פה או דיבורים לשם אמירה בלבד. הן גם לא היו כאלה בעבר. התנצלויות שבאו בעקבות דבריו של קרי, אם בכלל, לא אמרו הרבה, ובמרבית המקרים חיזקו את הדברים המקוריים. כל מילה בהצהרותיו של קרי נשקלת היטב תוך ידיעה ברורה לנזק שהיא תגרום. על מנת למקסם את האפקט, יש מי שדואג להדליף את דבריו של קרי לתקשורת, גם כאשר הם נאמרים בדיונים סגורים "לא לפרסום".  כשקרי אמר שסירובו של נתניהו לקבל את תכתיביו של אבו מאזן יביא לחידוש האינתיפאדה ע"י הערבים, הערבים שמעו והבינו מה מצפים מהם. את התוצאות ראינו בקיץ האחרון. כשקרי אמר שסירובו של נתניהו לקבל את תכתיביו של אבו מאזן יביא לכך שישראל תנודה ע"י העולם, העולם שמע והבין מה מצפים ממנו. את התוצאות רואים ביוזמות האיחוד האירופי להחרים מוצרים ישראליים ולהטיל עליה סנקציות, בהתגברות מסע החרם של ארגונים לא ממשלתיים - ה-BDS ובגל ההכרזות בנוגע להכרה של מדינות האיחוד האירופי במדינה פלשתינאית.

  

ישראל לא תלקק דבש בשנתיים שנותרו לאובמה בבית הלבן. אחרי בחירות הביניים אובמה ירגיש את עצמו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. 

 

ב. בחירות הביניים לקונגרס

 בעוד פחות משלושה שבועות, ב-4 בנובמבר 2014, תתקיימנה בארה"ב בחירות לקונגרס. כל חברי בית הנבחרים (435) ושליש מחברי הסנאט (33) עומדים לבחירה. בנוסף יש עוד שניים או שלושה סנאטורים שהחליטו לפרוש. לפי כל התחזיות הרפובליקנים יישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים ואולי אף יגדילו אותו. כל העיניים נשואות לסנאט. כרגע יש לדמוקרטים רוב קטן בסנאט. הרפובליקנים זקוקים לשישה קולות כדי שהשליטה תעבור אליהם. מנקודת מבט סטטיסטית לרפובליקנים יש יתרון, כי מתוך 33 הסנאטורים שצריכים להיבחר מחדש 22 הם דמוקרטים שכמחציתם מייצגים מדינות שהן רפובליקניות באופיין. ניצחונם ב-2006 היה תוצאה של גל ההתלהבות שליווה את בחירתו של אובמה. הגל הזה דעך מזמן. כל התחזיות מצביעות על ניצחון של הרפובליקנים בבחירות לסנאט, והשאלה היא רק באיזה פער. בדרך כלל אינני נותן אמון רב בתחזיות של מומחים, אבל לא זכור לי מצב בו הייתה תמימות דעים כזאת לגבי התוצאות בכל המשאלים והתחזיות. אני מקווה שלא תהיה הפתעה של הרגע האחרון.

 

בדרך כלל, בבחירות ביניים בהן לא בוחרים נשיא, ההצבעה נקבעת ע"פ שיקולים מקומיים ולמתרחש בזירה הבינלאומית אין השפעה רבה על שיקוליו של הבוחר. אחוזי ההשתתפות בבחירות ביניים נמוכים לעומת אלה של בחירות בהן נבחר נשיא. לכן, גם כאשר הנשיא איננו סיפור הצלחה, הרבה מועמדים לקונגרס ממפלגתו נבחרים למרות אי שביעות רצון מהנשיא כי הציבור המקומי לא רואה בבחירות מבחן לנשיא או למדיניותו. זאת מסורת שבבחירות ביניים המפלגה השולטת בבית הלבן מאבדת מכוחה.

 

הפעם המצב קצת שונה. המראה של אמריקאי שראשו נערף מול מצלמות הטלוויזיה זעזע את הציבור האמריקאי וגרם לכך שגם לנעשה בזירה הבינלאומית יש מידה מסוימת של השפעה על ההצבעה. המנהיגות הכושלת של אובמה בחזית הזאת עולה לכותרות, והטיפול הכושל שלו בסכנת האבולה עוד מגביר את הרושם של נשיא אובד עצות. בנוסף על כך, אובמה טרף את הקלפים בכך שהוא מצהיר כמעט בכל אחת מהופעותיו "אומנם אני לא עומד לבחירה הפעם, אבל המדיניות שלי עומדת למבחן". זה הדבר האחרון שחברי הקונגרס העומדים להיבחר רוצים שציבור הבוחרים ישמע. 

 

 

מה שמקשה על חיזוי של תוצאות הבחירות היא התופעה של קלקלנים (Spoilers) - מועמדים קיקיוניים שנכנסים למערכת הבחירות בידיעה ברורה שאין להם סיכוי. במדינות או באזורי בחירה בהם המאבק הוא צמוד, קלקלן כזה, שמושך כמה מאות קולות, יכול להפוך את הקערה על פיה ולשנות את תוצאות הבחירות. המקרה הידוע ביותר הוא המאבק בין אל גור ובוש הבן בפלורידה, בבחירות של שנת 2000, בו בוש ניצח בפער זעום. רלף נאדר, שייצג מפלגה של בלתי תלויים, "משך" כ-30,000 קולות שרובם היו של מצביעים דמוקרטים פוטנציאליים. אלמלא נאדר, אל גור היה זוכה בבחירות.   

  

ג. מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב?

להתנבא על תוצאות של בחירות, במיוחד כשנותרו עוד למעלה משנתיים עד למועד הבחירות, נשמע קצת מגוחך. אבל התקשורת האמריקאית עוסקת בנושא כאילו הבחירות לנשיאות עומדות להתקיים מחר. למרות שהיא עדיין לא הצהירה באופן רשמי על מועמדותה, מערכת הבחירות של הילארי קלינטון כבר מתנהלת במלוא התנופה.

 

אם להאמין לתקשורת הממוסדת, הבחירות מיותרות. הנשיאה הבאה של ארה"ב תהיה הילארי קלינטון. הבעיה היא שזה בדיוק מה שאותה תקשורת אמרה בתחילת 2006, כשהחל המרוץ לבחירות של 2008. התקשורת, כולל עיתונים כמו הניו יורק טיימס, הכתירה את הילארי כנשיאה הבאה של ארה"ב. המונח בו הם השתמשו אז לתאר את הילארי קלינטון, היה shoo in ("זוכה על בטוח"). אף אחד לא התייחס ברצינות לאיזה סנאטור שחור אלמוני ממדינת אילינוי, שהיה בתחילת דרכו בזירה הפוליטית. היתר הוא היסטוריה. 

  

להתחלה מוקדמת של מערכת בחירות יש יתרון אבל יש גם סיכון. מצד אחד המועמד יכול לפתוח פער שמועמדים אחרים יתקשו לסגור אותו, אבל בה בעת קיימת האפשרות שלמועמד המוביל "ייגמר האוויר", וכאשר תגיע התקופה הקובעת, ערב הבחירות, לא יישאר לו מה "למכור" לציבור המצביעים. אפשר לעשות הקבלה בין מערכת בחירות ומרוץ מרתון שנמשך 42 ק"מ. מתחרה שמשקיע את מירב מאמציו ב 2 - 3 הק"מ הראשונים יכול לפתוח פער גדול מול המתחרים האחרים, אבל סיכוייו להגיע לקו הגמר כשהוא מוביל, קלושים, גם אם הוא לא ינשור בדרך.

 

היתרון העיקרי של הילארי קלינטון הוא שהיא דמות מוכרת ברמה ארצית. ארה"ב היא ארץ גדולה, ורוב האוכלוסייה איננו מתעניין בפוליטיקה. אמריקאי ממוצע יודע בקושי את שמות הסנאטורים של מדינתו. רבים לא יודעים מי הנציג של המחוז שלהם בבית הנבחרים. בתור מזכירת המדינה לשעבר ובתור אשת נשיא לשעבר, הילארי לא צריכה לבנות את התדמית שלה. כל מועמד שיקרא עליה תגר, דמוקרט או רפובליקני, יצטרך להשקיע הרבה מאמץ (וכסף) כדי לבנות תדמית ציבורית ברמה דומה. כרגע לא נראה באופק מועמד רפובליקני שיוכל להביס אותה. זה היה גם המצב לפני שמונה שנים. מאחר וגם בין הדמוקרטים לא נראה שמי שהוא ינסה להציג את מועמדותו מולה, הילארי לפחות לא תצטרך לנהל מאבק מייגע בתקופת הפריימריס.

 

לעומת זאת ישנם מספר חסרונות שיכולים להביא לכישלונה של הילארי. אני יוצא מההנחה שיימצא מועמד רפובליקני בעל שיעור קומה. למראית עין, עובדת היותה אישה מבטיחה לה תמיכה של הנשים, אבל להנחה שקולות הנשים הם "בכיס" של הילארי קלינטון רק בגלל שהיא אישה אין כל בסיס של ממש. לשם השוואה, למעלה מ 95% מציבור המצביעים הכושים הצביעו עבור אובמה. בקושי 50% מהנשים הצביעו עבור הילארי קלינטון בפריימריס של הדמוקרטים ב 2008. זה לא סוד שהיא לא בנתה את הקריירה הפוליטית שלה בכוחות עצמה, ושאם שם המשפחה שלה לא היה קלינטון היא אפילו לא היתה מגיעה לסנאט. זו לא בדיוק התדמית של אישה שהפמיניסטיות היו רוצות לראות כמייצגת אותן.

 

ב-2016 תסתיימנה שמונה שנים בהן הבית הלבן היה בידי המפלגה הדמוקרטית. מאז שהתקבל התיקון לחוקה המגביל את מספר הפעמים שנשיא יכול להיבחר, בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת, אף מפלגה לא זכתה לשלוט בבית הלבן יותר משתי פעמים ברציפות. החריג היחיד היה בוש האב שנבחר אחרי שתי תקופות כהונה של רייגן (בוש האב גם היה המקרה הראשון אחרי 150 שנה שסגן נשיא נבחר אחרי שהנשיא שקדם לו סיים את כהונתו).

 

תמיד יש פעם ראשונה, ובהחלט ייתכן שהילארי "תשבור" את המסורת, בייחוד אם הרפובליקנים לא יעמידו נגדה מועמד בעל שיעור קומה. הילארי תתקשה למחוק את עברה כחלק מממשל אובמה. העובדה שרבים יראו בבחירתה "קדנציה שלישית של אובמה" עשויה להיות לה לרועץ. כמו כן אין להילארי שום הישג בזכות עצמה עליו היא יכולה להצביע. ה"הישג" היחיד שלה כמזכירת המדינה הוא שזה שהחליף אותה הוא יותר גרוע ממנה.

  

ככל שמתקרב מועד סיום כהונתו של אובמה הארוגנטיות שלו גוברת, ומידת הזלזול שלו במבנה החוקתי של מערכת השלטון בארה"ב עולה לשיאים חדשים. מורת הרוח מהתנהגותו בקרב הציבור נמצאת בעליה מתמדת וזה כולל גם רבים מהמחנה שלו. זה וודאי לא יקל על המועמד הדמוקרטי ב-2016, מי שזה לא יהיה. לאובמה היה ויש יתרון אחד - הוא תועמלן בחירות מעולה. הילארי קלינטון היא לא בליגה שלו. היא מסתבכת, נכשלת בלשונה ומאבדת שליטה. זה קורה לה כבר עכשיו, כשברוב הראיונות אותם היא נותנת, המראיינים הם מהצד "שלה". מעניין יהיה לראות אותה מתמודדת עם מראיינים עוינים.

 

כחלק ממסע הבחירות של הילארי, רשת הטלוויזיה CBS מקרינה כעת סדרת טלוויזיה חדשה בשם מזכירת המדינה (Madame Secretary) שאמורה לתאר את הישגיה של הילארי כמזכירת המדינה - כמובן שבאופן רשמי אין שום קשר בין הסדרה והילארי, וגם העיתוי הוא מקרי בלבד. בתור מותחן פוליטי זאת סדרה לא רעה, אם כי ראיתי כבר מותחנים יותר מוצלחים. כתעמולת בחירות, הבעיה היא שהדמות המתוארת בטלוויזיה היא כל מה שהילארי לא הייתה בעת שכיהנה בתפקיד מזכירת המדינה. 

 

הילארי קלינטון הודיעה שהיא תפרסם את ההחלטה אם להציג את מועמדותה לנשיאות, בינואר 2015. כנראה שהיא ממתינה לראות מה יקרה בבחירות הביניים בנובמבר הקרוב. כל התחזיות מצביעות על ניצחון רפובליקני והשאלה היא אם זה יהיה על חודו של קול או שהדמוקרטים יובסו בגדול. דעתי האישית היא שאם תוצאות הבחירות תהיינה תבוסה מוחצת לדמוקרטים, הילארי לא תכנס לזירה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "מהנעשה בעולם החדש - סתיו 2014", מגזין המזרח התיכון, 19 באוקטובר 2014.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • it is NOT a bug it is a feature




גלריית המגזין

 

15 בספטמבר 2019

 

 

טרור אסלאמי: 127 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד המיעוט השיעי

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006