unitext left not loaded






הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
טיהור אתני של המיעוט ההאזרי בפקיסטן המוסלמית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פוליטיקה ותקשורת בזירה הבינלאומית - נתניהו כמשל
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
50 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית – יוני 1967
תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית
ObamaCare - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר ‏2010
כפרים ערביים על אדמה יהודית
משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית
התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
האם עדיין מישהו חושב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
מותר הסופר על הבסטיונר - אין

החמאס הצליח להרוס את רעיון המדינה הפלסטינית

מאת: ד"ר יוחאי סלע

31.07.2014


 

 

 

בכל רחבי המזרח-התיכון מתרחשים מעשי זוועה יומיומיים על רקע דתי, פוליטי ועדתי הגורמים לאלפי הרוגים מדי חודש. חג הרמדאן של יולי 2014 היה קטלני במיוחד ברוב המדינות המוסלמיות: מאות הרוגים מדי יום; אלפי פצועים; הרס של אתרים דתיים; חיסולים הדדיים; מעשי ביזה ומאות מעשי אונס מדי יום. העולם-המוסלמי כולו - גם במקומות נידחים לכאורה - שרוי כולו באורגיה של רצח וטבח כאשר המניע העיקרי הוא, לכאורה, דתי. לצד העניין הדתי, התרבות האסלאמית מושכת יסודות קרימינאליים רבים המוצאים הצדקה למעשיהם באמצעות הטיעון הדתי. אין תימה איפה, שאנו נתקלים כל יום מחדש במעשי זוועה איומים המתבצעים לכאורה בשם הדת ולמענה, אך המוטיב העיקרי תמיד היה, ונשאר, אלימות לשם אלימות שהוא מקור המשיכה העיקרי של כל הפסיכופטים המצטרפים לארגוני הטרור האסלאמיים הפועלים במרחב כולו. האלימות היא צורך נפשי, אך הדת היא רק כלי נוח להצדקות מוסריות לכאורה. שימו לב למדרג של האלימות האסלאמית: שנאה לדתות אחרות, שנאה למיעוטים, שנאה לשיעים או לסונים, שנאה לשבטים בתוך העדות האסלאמיות, שנאה בין אזור לאזור, שנאה לחמולות, שנאה בין חמולות ושנאה לנשים. השנאה האסלאמית עוברת מהרמה הדתית-האוניברסאלית עד לרמה של התא המשפחתי הקטן.

 

במובנים רבים, האסלאם הרדיקלי במתכונתו הנוכחית דומה לאידיאולוגיה הנאצית - זו הרואה את המאבק באויבים כ"משחק סכום-אפס" על כל המשתמע מכך. במילים אחרות, האסלאם הוא, למעשה, ארגון הטרור הגדול ביותר בעולם שמאגר האנשים שלו עצום ורב ובלתי-נדלה. המסקנה המתבקשת היא שיש צורך דחוף להפוך את האסלאם הנוכחי לדת לא-לגיטימית בדומה לאידיאולוגיה הנאצית, משום שרעיון הג'יהאד המוסלמי עומד בקטגוריה מובהקת של פשע נגד האנושות. הביטויים, המילים והמעשים העומדים מאחורי הרעיון הג'יהאדיסטי משמשים הוכחה יומיומית לכך. ההבנה הבסיסית הזו של המשמעות האמיתית בנוגע לקיומו של אסלאם במתכונתו הנוכחית היא חלק חשוב בדרך למציאת פתרון לבעיה אקוטית זו המדרדרת את המזרח-התיכון כולו למלחמת-דמים ללא מוצא.

 

כאשר בוחנים את "אמנת-החמאס" שפורסמה באוגוסט 1988 אנו יכולים למצוא ביטויים אנטישמיים שנלקחו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך למשל, בסעיף 22 באמנה נכתב כך: "(היהודים) בכספם השתלטו על אמצעי התקשורת. בכספם הציתו מהפכות. הם עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הקומוניסטית. הם שעמדו מאחורי מלחמת-העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח'ליפות האסלאמית. הקימו את חבר-הלאומים באמצעותו יכלו לשלוט בעולם. הם שעמדו מאחורי מלחמת-העולם השנייה. הם שהורו על הקמת ארגון האומות-המאוחדות ומועצת-הביטחון. אין מלחמה המתנהלת (בכל מקום) בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה". אמנת-החמאס גם מבהירה את המאבק הדתי בין ישראל לעולם-המוסלמי במונחים של "משחק סכום-אפס". כך למשל בסעיף 28 באמנה נכתב כך: "ישראל, ביהדותה ויהודיה קוראת-תיגר על האסלאם ועל המוסלמים". במילים אחרות, המאבק נגד ישראל הוא לא מאבק לאומי או מאבק על טריטוריה או על הצדקות היסטוריות, אלא הוא חורג הרבה מעבר להקשר המקומי והוא כולל את העולם-המוסלמי כולו. המסקנה אליה חתרו מנסחי "אמנת-החמאס" באה לידי ביטוי בסעיף 34 באופן הבא: "אין פתרון לבעיית פלסטין אלא באמצעות הג'יהאד".

 

הבהירות האידיאולוגית של "אמנת-החמאס" נועדה לפשט את ההצדקות "המוסריות" לחיסולה את מדינת-ישראל ולהעניק את האמצעי היחיד דרכו תוגשם המטרה "הנעלה" הזו. היהדות, לדידו של ארגון החמאס, איננה מאיימת רק על המוסלמים, אלה היא מאיימת על העולם-כולו כפי שהוסבר היטב בסעיף 22 של האמנה. מהבחינה זהו, בדומה לאידיאולוגיה הנאצית, ארגון החמאס למעשה פועל לטובת האנושות כולה. בדרך זו, בדומה לאידיאולוגיה הנאצית, ארגון החמאס העניק מימד אוניברסאלי לרעיון המרכזי למרות ש"הכופרים" עצמם מהווים גם הם יעד לחיסול והשמדה בעיני האסלאם הפאשיסטי והרצחני הפועל במרחב האסלאמי כולו.

 

אם אנו בודקים את "האמנה הלאומית הפלסטינית" שהתגבשה כנוסח מחייב בחודש מאי 1964 - לפני שכף רגלו של ישראלי אחד דרכה ביהודה ושומרון - גם כאן אנו מוצאים הצדקות מוסריות אוניברסאליות בנוגע לחיסולה של מדינת-ישראל כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 22: "הציונות היא תנועה מדינית, הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידמה בעולם. היא תנועה גזענית קנאית בהווייתה, תוקפנית, והתפשטותית־התיישבותית במטרותיה, היא פשיסטית באמצעיה. ישראל היא מכשיר (של) התנועה הציונית ובסיס אנושי וגיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקידום". גם באמנה זו קיימים ביטויים רבים על הדרכים בהן ניתן להגשים את המטרה העליונה של "הלאומיות הפלסטינית" כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 9: "המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין. והוא, לפיכך, אסטרטגיה ולא טקטיקה". במילים אחרות, למרות שהיעד של "האמנה הלאומית הפלסטינית" הוא מקומי בלבד (לאומי) הקשור לעולם-הערבי כולו, היעד הסופי של ארגון אש"ף ושל ארגון החמאס זהה לחלוטין והם אף מזינים האחד את השני כ"תנועת-מלקחיים" החותרת ליעד הנכסף - פעם דרך הרעיון הלאומי ופעם דרך הרעיון הדתי.

 

לרבים מהישראלים, הרעיונות האלה נראים קצת "מיושנים" לאור ההתפתחויות המדיניות לכאורה שהתגבשו בין מדינת-ישראל לבין הרשות-הפלסטינית מאז הסכם אוסלו של 1993. אולם, כאן בדיוק טמונה הבעיה שלנו בנוגע להבנת היעדים הסופיים של שני הארגונים האלה כלפי מדינת-ישראל ותושביה. אנחנו כל הזמן "זזים" למרכז מבחינה אידיאולוגית, אך האויבים שלנו נותרו בשלהם עם יעדיהם הסופיים, כאשר הטקטיקה של "הפסקת-אש" או של "התהליך המדיני" משמשים כלי להסוואה בלבד.

 

בשל התפיסה הישראלית המקדשת את הדיפלומטיה ובשל החתירה להשגת יעדים לאומיים באמצעות משא-ומתן, אנחנו מתעלמים ממה שהתחולל בינינו לבין האויבים שלנו בשנים האחרונות. מאז מלחמת-לבנון השנייה של 2006, ישראל פתחה בארבעה מבצעים צבאיים, וזאת לאחר התגרות קשה מצד האויבים בצפון הארץ ובדרומה. למעשה, בשמונה השנים האחרונות, ישראל אינה חותרת באופן מובהק להבסת האויב למרות היכולות הצבאיות שלנו ולמרות העמידה האמיצה של העורף-האזרחי הישראלי שהעניק גיבוי מלא לממשלות שכיהנו בתקופה האחרונה. הממשלות הישראליות מנהלות את המבצעים הצבאיים במסגרת "אילוצים" בינלאומיים. אלא, שבכך הממשלה הישראלית מנהלת מלחמת-התשה העלולה להתיש דווקא את הציבור הישראלי.

 

למרות שהמבצע הצבאי הישראלי "צוק איתן" של יולי 2014 נחל הצלחות רבות, ולמרות הסולידריות החברתית שהתגלתה במלוא-הדרה בישראל לנוכח המלחמה אחרונה, ולמרות העמידה האמיצה של העורף הישראלי לנוכח ירי של טילים לכול רחבי המדינה, אפשר לזהות שקיימת תחושה כללית שאנו נמצאים במעגל-סגור ללא מוצא של מבצע צבאי אחד למשנהו. את המעגל הזה אפשר לפרוץ בשתי דרכים: א) בהבסת האויב באופן מוחלט. ב) בהסכם שלום.

 

הדשדוש המדיני והדשדוש הצבאי אולי נועדו למשוך זמן כדי לספק לממשלות ישראל לפעול באופן אופטימאלי מול שלל האילוצים המלווים את מדינת-ישראל הן זירה המקומית והן בזירה הבינלאומית. הרעיון המתבטא במושג "ניהול הסכסוך" הוא טקטיקה נאותה בעיקר בעת שהמשא-ומתן תקוע בשל סירוב של אחד מהצדדים להגיע להכרעה מדינית. אולם, "ניהול הסכסוך" מול אויב כמו ארגון החמאס, עלול להתיש דווקא את הציבור הישראלי משום שהישראלים מזהים שהממשלה אינה חותרת באופן ברור לקראת הבסתו המלאה של האויב כפי שהציבור הישראלי מצפה מכל ממשלה מכהנת. החמאס, כפי שהוא כיום, אין לו כל עניין במשא-ומתן מדיני עם ישראל, משום שהפתרון לדידו של החמאס אינו מדיני.

 

מבצע "צוק איתן" נגד ארגון החמאס בעזה - שהפך למלחמה לכול דבר ועניין - חשף את מה שעלול היה להתרחש בתחומי יהודה ושומרון אם מדינת-ישראל הייתה נכנעת לכול מיני אופנות מדיניות שהתבשלו במוחם של אחדים מהמדינאים הישראלים לאורך השנים האחרונות. ישראל נלחמת כבר 24 ימים נגד ארגון החמאס בעזה ללא הכרעה ברורה. רק תתארו לעצמכם מה היה קורה אם המערכה הזו הייתה מתנהלת ביהודה ושומרון. במילים אחרות, חתירה להבסתו המלאה של האויב בעזה יבהירו לכל ארגוני הטרור באזורנו הן בצפון והן בדרום על גורלם הצפוי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "החמאס הצליח להרוס את הרעיון המדינה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 31 ביולי 2014.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • להתכונן לסיבוב נוסף בקרוב
  • מאמר מאוזן
  • אצל הוזי השלום שלנו
  • ניתוח מרתק !




גלריית המגזין

 

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

 

טראמפ

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006