כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להקים מדינה עצמאית
הלגיטימיות של המשטרים הרודניים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
סוריה עומדת מאחורי חיסולו של גנרל פרנסואה אל-חאג´
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
הדמוקרטיה המערבית בעידן התקינות פוליטית
הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
הכלכלה הישראלית – האם התל"ג הוא חזות-הכל
מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית
גרמניה ומשבר הפליטים – דינמיקה של אלימות פוליטית
להבקיע את חומת האטימות האנטי-ישראלית
סתיו 2014 – הרהורים לאחר מעשה
על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית
מלחמת יום הכיפורים: "1973 - הדרך למלחמה"
בחירות 2012 בארה"ב - זה יכול לקרות רק באמריקה
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יוני 2010

זוטות מענייני דיומא – על תג מחיר, על כרמי גילון ועל שנאה

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

11.05.2014


 

 

 

א. הודאה באשמה?

כרמי גילון, מי שעמד בראש שירות הביטחון הכללי - השב"כ - בעבר, יצא בביקורת חריפה על שירותי אכיפת החוק במדינה, בשל כישלונם למצוא את עברייני "תג מחיר". ל"תשומת לב מיוחדת" זכה השירות בראשו גילון עמד בעבר, אותו הוא דן ברותחין על אוזלת ידו. לדבריו של גילון בשב"כ אין לא יכול, יש רק לא רוצה. חד וחלק. מאחר ולא זכיתי לשרת בשב"כ וכל מה שאני יודע עליו זה מה שהתפרסם בתקשורת, אין לי סיבה לפקפק בנכונות דבריו של גילון, שחזקה עליו שהוא מכיר את הדברים מכלי ראשון. בבחינת הנחתום המעיד על עיסתו.

 

זה מעלה שאלה מעניינת. בהנהגתו של גילון השב"כ היה אחראי לאחד המחדלים החמורים ביותר בתולדות המדינה - הכישלון למנוע את רצח רבין. קרוב ל-20 שנה עברו מאותו יום מר ונמהר, ועד היום נותרו שאלות שאין עליהן תשובה. הרבה תיאוריות של קונספירציה נבנו מסביב לפרשה. שאלה מרכזית לה אף אחד לא הצליח לתת תשובה מניחה את הדעת הייתה איך יגאל עמיר הצליח לחדור בקלות כזאת לסביבתו הקרובה של ראש הממשלה המנוח כשהוא נושא אקדח טעון. והנה, קצת באיחור, יש תשובה. לא סתם תשובה, אלא תשובה מפיו של "הבעל דבר" בעצמו. השב"כ לא נכשל במניעת הפשע. השב"כ לא רצה למנוע את הפשע.   

 

ב. לשנאה זו מה היא עושה?

חלק ראשון: הלשון העברית התעשרה במונח משפטי חדש - "פשע שנאה". אינני יודע אם המונח הזה נכנס באופן רשמי לספר החוקים של מדינת ישראל, ואם הוא קבל אישור מוועד הלשון. גם לא ברור איך בדיוק מגדירים אותו. היוזמה היא של שני שרים בכירים - השר לביטחון פנים ושרת המשפטים. הם הגיעו למסקנה שהפיכת מערכת החוקים למערכת בעלת שתי רמות (a two tier system). תקל על רשויות אכיפת החוק לבצע את משימתם. אינני עורך דין ואני לא המומחה הכי גדול בנושאי משפט, אבל ממה שהתפרסם בתקשורת אני מבין שמעכשיו תהיינה שתי רמות של פשע: יהיו פשעים סתם אותם ידונו לפי הכללים המקובלים, ויהיו פשעים "מיוחסים" - פשעי שנאה, אותם ידונו לחומרה. דיני הראיות במקרים האלה יהיו יותר "גמישים". למשל, כדי להוכיח מעורבות בפשע רגיל על סמך המכונית בה החשוד השתמש, על המשטרה יהיה להראות שהמכונית היא מאותה תוצרת, מאותה שנת מודל, ושהמספר שלה זהה לזה של מכונית החשוד. אבל כאשר מדובר בפשע שנאה, אם המכונית שהייתה בסביבה בו בוצע הפשע היא בצבע לבן, והחשוד נוהג במכונית לבנה, זו ראיה חותכת שתספיק כדי להרשיע.

 

לרצח של אדם במהלך "חיסול חשבונות" במלחמה בין כנופיות פשע יתייחסו כאל "סתם" פשע. אותו הדבר לגבי אדם שרצח מי שהוא במועדון לילה בגלל שהוא הרגיז אותו.  אבל ציור של גרפיטי על קיר של מסגד או על קיר של סתם בית בו מתגוררים ערבים ישודרג לרמה של פשע מיוחס - פשע שנאה. לפי הצעתו של השר לביטחון פנים, נגד חשודים בביצוע פשע שנאה יכניסו לשימוש אמצעי שירשנו מהמנדט הבריטי - מעצר מינהלי. מעצר מינהלי מאפשר להחזיק אדם במעצר לתקופה בלתי מוגבלת על סמך חשד בלבד בלי להעמידו למשפט.

 

החידוש החוקתי הזה מעלה שתי שאלות. הראשונה - מה יהיה דינו של ערבי שצייר גרפיטי על קיר ביתו של אחד משכניו במהלך ריב בין חמולות, ויותר מזה איך אוכפי החוק ידעו לזהות את מצייר הגרפיטי אם הוא לא השאיר חתימה? שאלה שנייה, מעניינת לא פחות - מה יהיה דינו של ערבי ששחט בסכין תינוקת בת שלושה חודשים? לאיזו קטגוריה ישתייך מעשה כזה? בקיצור, פרנסה לעורכי דין, ולתקשורת יהיה מה לכתוב.

 

למען הדיוק יש לציין שהרעיון איננו מקורי מתוצרת כחול לבן. בארה"ב המושג הזה, פשע שנאה (hate crime), הוא חלק אורגני במערכת החוקים כבר מספר שנים. גם בארה"ב המחוקק לא הגדיר מה זה בדיוק פשע שנאה, אבל הרעיון הבסיסי הוא שאם אתה רוצח מי שהוא בגלל שאתה שונא אותו מגיע לך עונש הרבה יותר חמור מאשר אם רצחת סתם ככה כי "בא לך". מה שמשותף למדינת ישראל וארה"ב הוא שפשע שנאה הוא פשע מגדרי. אין הגדרה ברורה מה זה, אבל יש הגדרה ברורה מה זה לא. כך למשל פשע של ערבי (בארה"ב יש להחליף את ההגדרה "ערבי" ב"כושי") לא יכול להיות פשע שנאה. לא פשע של ערבי נגד ערבי אחר ועל אחת כמה וכמה לא פשע של ערבי נגד יהודי. למה לא? כי ערבי לא שונא יהודים, ואם הוא בכל זאת שונא אותם, כנראה שזה מגיע להם ואין לדון אותו לכף חובה על כך.

 

חלק שני: השנאה היא תכונה אנושית. אנשים שונאים מאלף ואחת סיבות. לא כאן המקום להיכנס לדיון מקיף על נושא השנאה והסיבות לה - זה נושא לחוקרי נפש. אסתפק באמרתו של הפילוסוף שפינוזה השנאה לעולם איננה יכולה להיות דבר טוב (odium numquam potest esse bonum).

 

אנשים המונעים ע"י שנאה בלבד אינם מסוגלים לחשוב באופן רציונאלי. המשורר חיים חפר נתן לזה ביטוי בשיר על השנאה שהוא כתב עבור להקת התרנגולים בשנות הששים של המאה הקודמת:

 

פה אין טיפשות ואין חוכמה או היגיון,

שונאים עם כל הנשמה,

לא, אין אנו שונאים כך סתם,

אנו שונאים שנאת חינם,

זה בא זה עולה מתוכנו.

 

העם היהודי ניחן ביכולת לשנוא שהיא מעל ומעבר למה שמקובל אצל עמים אחרים. למה? אין לי תשובה. לאור הרדיפות שהעם היהודי סבל במהלך ההיסטוריה, זה היה טבעי שהוא יפתח שנאה כלפי הגויים. אבל זה לא כך. דווקא כלפי הגויים, כולל אלה שקמים עלינו לכלותינו, היהודים מגלים יחס של סלחנות והבנה. את השנאה, וביד נדיבה, היהודים מפנים כלפי אחיהם. "מלחמות היהודים" בתקופה שקדמה להקמת המדינה ובשנים הראשונות שלאחריה, הפילוג בתנועה הקיבוצית בשנות החמישים של המאה הקודמת, המאבקים בין החסידים והמתנגדים במאות הקודמות, הן רק כמה דוגמאות מתוך רבות.

 

גלי השנאה המאפיינים את השיח הפוליטי במדינת ישראל בשנים האחרונות (אם אפשר לכנות את זה "שיח") הגיעו לשיאים שאין להם תקדים בשום מקום אחר בעולם. זה הרבה יותר מאשר חילוקי דעות או הבדלים בהשקפות עולם. חיים חפר לא כתב את שירו על השנאה בחלל הריק. הוא גדל עליה, והוא גם היה אחד ממטפחיה. במשך שנים היה לו טור שבועי ב"ידיעות אחרונות" ("מקאמות" כינו את זה), טור שהיה רווי שנאה ועסק בהסתה בלתי פוסקת נגד המחנה הלאומי. ממשיכי דרכו היום לא הפסיקו ואף מגבירים את ההסתה - נגד המתנחלים, נגד הדתיים, נגד ה"לאומנים" ונגד כל מי שמעיז לחלוק על עמדותיהם. כמו בתיאורית השקר הגדול, כשחוזרים על זה בלי הרף, זה חודר לעצמות ועם הזמן זה הופך להיות חלק אינטגראלי של החשיבה. 

 

אבל כמו שאמר שפינוזה, דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

 

ג. הבאנו שלום עליכם

"שלום עושים עם אויבים". זה מטבע לשוני שהשתרבב ללכסיקון השלום והפך להיות חלק אינטגראלי מהשיח הלאומי. מה שמעניין הוא שאת הסיפור הזה שומעים רק בישראל. לערבים יש נהלים אחרים לטיפול באויבים, ועשית שלום איננה כלולה ביניהם. לאחרונה, משלחת מטעם ה"שדולה לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי" של כנסת ישראל עלתה לרגל לרמאללה להסביר את הרעיון הזה לאבו מאזן. אחרי שהוא תפס את הפרינציפ הוא נקט יוזמה וחתם על הסכם שלום עם החמאס - האויבים שלו. זה מתאים כי שלום עושים עם אויבים. אם המשלחת הייתה מסבירה לו שגם מדינת-ישראל היא אויב שלו אולי הוא היה מחליט סופסוף לעשות גם אתה שלום. התגובה של "שוחרי השלום" בישראל על צעדו של אבו מאזן הייתה מה שהוא בנוסח "אם אבו מאזן יכול לעשות שלום עם החמאס שהוא אויבו, למה שישראל לא תיקח ממנו דוגמא ותחתום גם היא על הסכם שלום עם החמאס?"

 

אם שלום עושים עם אויבים, אז עם מי עושים מלחמה? עם ידידים? עם בעלי ברית? כמה שזה נשמע מוזר, זה הרושם המתקבל למראה הנעשה במדינת ישראל. מחנה "שוחרי השלום" שקוע מעל לראשו בניהול מלחמת חורמה נגד חלקים בעם שכל חטאם הוא שהם חושבים אחרת. "המאמץ המלחמתי" הזה לא מותיר זמן לעסוק בעשיית שלום . . .

 

ד. ד"ש מאוסלו

בימים אלה הלך לעולמו רון פונדק, דמות מרכזית בפרשת אוסלו. התקשורת הייתה מלאה בקיטונות של שבחים ושירי הלל לאיש ולפועלו. התמונה המצטיירת היא שפונדק היה הוגה הרעיון, היוזם, והמוציא לפועל. במלים אחרות, פונדק הוא האיש שהביא לנו את אוסלו. אם לא היה פונדק, לא היה אוסלו. בעבר היו כאלה שייחסו את ה"כבוד" הזה לאורי סביר - חבר אחר בלהקה. התקשורת התחלקה בין חסידי פונדק, לבין חסידי אורי סביר. מעניין יהיה לראות מה יכתבו על סביר אחרי שהוא ייקרא לישיבה של מעלה. על מנת להשלים את התמונה, יש גם גרסא נוספת - זאת של יוסי ביילין. לדבריו הוא היה "הארכיטקט הראשי" של אוסלו - כמו שנאמר "יהללוך זרים וַלא פיך" (ו' החיבור בפתח). יש לפיכך שלושה המתחרים על התואר "האיש שעשה את אוסלו". מי שזכה בפרס נובל היה שמעון פרס. מסקנה - בניגוד לנאמר בשירו של יהורם גאון ב"קזבלן", בשביל הכבוד לא תמיד צריך לעבוד. 

 

על הסכמי אוסלו הדעות בציבור שנויות במחלוקת, ועד היום מתנהלים וויכוחים על השאלה מה היו ההישגים של הסכמי אוסלו, ואם בכלל היו כאלה. על הישג אחד אין מחלוקת. הוא תלוי על הקיר בלשכתו של שמעון פרס - פרס נובל. בזכות ההישג הזה פרס יכול לומר "לא רק בגין יכול". אתעכב כאן על "הישג" אחר, הישג שלדעתו של ביילין הוא ההישג הכי חשוב של הסכמי אוסלו.

 

זמן קצר אחרי שנתניהו הביס את פרס בבחירות ונבחר לראשות הממשלה, בקיץ 1996, ביילין פרסם מאמר ב"ג'רוזלם פוסט" על הסכמי אוסלו. המאמר נכתב בתגובה לנאום שנתניהו נשא במכללה לביטחון לאומי בו הוא ביקר קשות את הסכמי אוסלו. ביילין הביע השתוממות "איך אפשר לבקר הסכם שלום", ומנה את רשימת ההישגים של ההסכם. ההישג שפתח את הרשימה היה הוצאת הפת"ח מרשימת ארגוני הטרור (removal of the PLO from the list of terror organizations), אותו ביילין הגדיר כהישג העיקרי של ההסכמים. צריך לשים לב לניסוח. ביילין לא כתב שהפת"ח חדל להיות ארגון טרור, הוא רק הוצא מרשימת ארגוני הטרור. ל"הישג" הזה היו השלכות חובקות עולם. הוא נתן לגיטימציה לפת"ח שנותר וממשיך להיות עד היום ארגון טרור. הוא יצר את התקדים של קבלת ארגון טרור כחבר שווה זכויות במשפחת האומות. ה"הישג" הזה הקנה לארגון הפת"ח הכרה בינלאומית וסלל את דרכו לחברות באו"ם ובמוסדותיו השונים, וכן בגופים בינלאומיים אחרים. את פירות ה"הישג" הזה מדינת ישראל אוכלת עד היום. היום הנהנה העיקרי מה"הישג" הזה הוא ארגון הפת"ח, אבל החמאס כבר בדרך וגם החיזבאללה עוד לא אמר את המילה האחרונה. לא ירחק היום שהנגע הזה יגלוש לארצות אחרות ולסכסוכים שבינם לבין המתרחש במזרח התיכון אין ולא כלום.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "זוטות מענייני דיומא - על תג מחיר, על כרמי גילון ועל שנאה", מגזין המזרח התיכון, 11 במאי 2014.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • ברכות על המאמר המעולה
  • Douze pointe




גלריית המגזין

 

20 באוקטובר 2017

 

 

מגמות רדיקאליות במחשבה המדינית הגרמנית

 

 

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006