כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה
תרגילים בטורקית מדוברת לישראלי הנבוך
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
כפרים ערביים על אדמה יהודית
תקשורת, טרור וסיוע צבאי למדינות כושלות
שלטון יחיד מונוליטי מול אנרכיה דמוקרטית – סאדאת מול ישראל
הפוליטיקה של האלימות בתרבות הערבית
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק
המערכת המשפטית בישראל - חוק הברזל של האוליגרכיה
צדק היסטורי עם גולדה מאיר - מלחמת יום הכיפורים
ObamaCare - ביטוח בריאות לאנשים בריאים
דמותה של לילית במיתולוגיה היהודית מפרספקטיבה של ימנו
בגידתו של אבו מאזן באומה האסלאמית?
הקריקטורות באירופה - והצביעות המוסלמית

ארה"ב - מנהיגת העולם החופשי או ברווז צולע?

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

13.04.2014


 

 

 

הנסיגה במעמדה הבינלאומי של ארה"ב היא סיבה לדאגה בארצות העולם החופשי שהתרגלו לחיות בביטחון שהמטריה האמריקאית תסוכך עליהם. חוסר האונים שארה"ב הפגינה מול פלישת רוסיה לאוקראינה ביחד עם הטיפול השלומיאלי במשבר בסוריה מעמיד בסימן שאלה את יכולתה/נכונותה של ארה"ב להמשיך ולמלא את תפקידה כמנהיגת העולם החופשי. המאמר הנוכחי עוסק בהתפתחויות האלו ומשמעותן. הדברים הם המשך למאמר קודם על הנושא "משענת קנה רצוץ - מה מתרחש במוחו של פוטין".

 

הנאום שאובמה נשא בכנס האיחוד האירופי בבריסל היה מלאכת מחשבת. אין ספק, האיש הזה יודע לדבר. לא יהיה מוגזם לומר שזאת הייתה אחת מנקודות השיא בקריירה הרטורית של הנשיא. מנהיגי אירופה רוו נחת - איך שהוא העמיד את פוטין במקומו. ההבהרה של אובמה שפלישה לארץ שכנה זו לא צורת התנהגות ההולמת את המאה ה-21 שכנעה את האירופים שלחששותיהם לא היה כל בסיס. לרגע, בעקבות ההשתלטות הרוסית על חצי האי קרים, שררה תחושה שיש סיבה לדאגה, אחרי ככלות הכל מה יהיה אם פוטין לא ייעצר שם? אבל אז בא הסברו של אובמה שרוסיה היא בסך הכל "מעצמה אזורית", והיא מהווה לכל היותר איום על שכנותיה בלבד. זה הרגיע את האירופאים. "עם אובמה מאחורינו אפשר לישון בשקט", כך אומרים לעצמם מנהיגי ארצות אירופה המערבית עכשיו. בערב, בחדרו בבית המלון כשהוא מסב בכורסא עם רגליו על השולחן, אובמה פולט אנחת רווחה ואומר לעוזריו "עברנו עוד משבר." לעצמו הוא אומר "איזה מזל שאוקראינה איננה חברה בנאט"ו, רק זה היה חסר לי - להסביר לבעלי בריתנו שהסעיף המחייב את חברות הארגון לבוא לעזרתה של חברה מותקפת הוא שריד ארכאי מתקופת המלחמה הקרה, מלחמה שהסתיימה מזמן."

 

אפשר עכשיו להבין מדוע היה חשוב כל כך לארה"ב לדרוש משר הביטחון, יעלון, התנצלות על דבריו ש"ממשלת ארה"ב משדרת חולשה". ההתנצלות הזאת הייתה דרושה כדי שאובמה יוכל להביט לפוטין בעיניים ולומר לו "אתה רואה, אני חזק. לא כדאי לך להתעסק אתי - אפילו הישראלים לא מעיזים לא לשמוע בקולי". פוטין קלט את המסר. להבא הוא לא יפלוש לאחת מהארצות השכנות בלי לקבל רשות מאובמה. 

 

אני חייב לסטות לרגע מהדיון, ולהקדיש מספר שורות לנושא ההתנצלות. מה שהוא לא מסתדר כאן. ב"סיבוב הראשון" יעלון ייחס לג'ון קרי משיחיות אובססיבית. ללא כל קשר אם הדברים היו נכונים או לא, או אם זה היה "דיפלומטי" לומר אותם בקול רם, היה בסיס הגיוני לכך שקרי שיחק את ה"נפגע", כי הדברים נאמרו עליו אישית. אבל הפעם יעלון דבר על ארה"ב באופן כללי. לא הייתה שום התייחסות אישית לקרי. אדרבא, אם מי שהוא היה יכול לראות את דברי יעלון כמכוונים אליו, זה אובמה ולא קרי. אבל הדרישה הייתה שיעלון יתנצל אישית בפני קרי (ההסבר שהוא נתן לשר ההגנה האמריקאי לא ספק).  המעט שאפשר לומר כאן - שזה מוזר. זאת שאלה טובה אם במחלקת המדינה של ארה"ב מאמינים באמת שמעמדה הבינלאומי של ארה"ב נקבע על פי מה שאומר שר ישראלי, ושמה שיחזיר לארה"ב את הכבוד האבוד זו התנצלות של השר. הלוואי שזה היה נכון. דווקא הדרישה הזאת להתנצלות מעידה על חולשה ומוכיחה בדיעבד שלדבריו של יעלון היה בסיס.

 

באותו הקשר, בעיתון וושינגטון פוסט  ב-30 במרס 2014, התפרסם מאמר מערכת האומר על קרי בדיוק את מה שיעלון אמר עליו בראיון הראשון בנוסח קצת שונה. במקום משיחיות אובססיבית, המאמר קובע שקרי הזוי (delusional) ומנותק מהמציאות. זה למעשה אותו הדבר. המאמר בוושינגטון פוסט איננו מצטמצם לסכסוך הישראלי - ערבי. הוא מרחיב את היריעה ומכסה את כל הנושאים בהם יש או הייתה לקרי מעורבות - איראן, סוריה, רוסיה, אוקראינה, סין, צפון קוריאה ואפילו התחממות כדור הארץ.

 

 הוושינגטון פוסט הוא אחד המובילים בעיתונות הליבראלית בארה"ב. הוא פחות קיצוני מהמתחרה הראשי שלו, הניו יורק טיימס (לפחות בכל מה שקשור לישראל), אבל בדרך כלל הוא תומך ללא הסתייגות באובמה ובמדיניותו.

   

קטע הפתיחה של המאמר הנוכחי נכתב בציניות, אבל הבעיה היא אמיתית וזה בכלל לא מצחיק. הטבע שונא ואקום, וכך זה גם במדיניות. שיטת הניהול של אובמה - מנהיגות מאחור (Leading from behind), אם זאת תהיה מדיניותה של ארה"ב לטווח ארוך, מי שהוא אחר ימלא את החלל שייווצר. בהשאלה מאמרתו של מקיאוולי השליט לא צריך שיאהבו אותו, הוא צריך שיפחדו ממנו - מעצמה לא יכולה לבסס את מדיניותה על התנצלויות, בקשות סליחה ומחוות של רצון טוב. מעצמה שאף אחד לא מפחד ממנה היא לא מעצמה.

 

באשר לשאלה מה הוא מעמדה של ארה"ב ואם היא מפגינה חולשה או לא, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא את התשובה. דוגמאות ספורות תספקנה.

 

שליטי סעודיה אמרו על מעמדה של ארה"ב את מה שיעלון אמר (אולי לא בדיוק באותו ניסוח). ארה"ב לא דרשה וגם לא ביקשה התנצלות מהסעודים. אובמה הפסיק את כל עיסוקיו ונסע במיוחד לריאד כדי לפייס את השליט הזועם. הכיסוי הטלוויזיוני של הביקור עבר עריכה, כך שלעולם לא נדע אם אובמה השתחווה כמו בפגישה הקודמת, או שהוא רק "קד קידה עמוקה" כמתחייב מכללי הנימוס המפורטים במערכון של הגששים "הליכות ונימוסים". איראן מינתה שגריר חדש לאו"ם - אדם שנטל חלק פעיל בחטיפת עובדי השגרירות בתקופת קרטר. זה צעד ברור של התגרות - יריקה בפרצוף. בתקופתם של רייגן, בוש האב, קלינטון או בוש הבן, האיראנים לא היו מעיזים להעלות על דעתם לשלוח אדם כזה לארה"ב. אבל בעידן אובמה, במסגרת מדיניות "הושטת היד", מחלקת המדינה שוקלת להעניק לאיש אשרת כניסה לארה"ב - אחרי ככלות הכל "חטאו" של השגריר המיועד היה בסך הכל "משובת נעורים של סטודנטים חמומי מוח".

 

אבו מאזן, ש"מעמדו" הבינלאומי הוא לכל היותר זה של ראש כנופיה (chieftain), גם הוא מצפצף על ארה"ב ומסרב להיענות לתחנוניו של קרי לעשות אפילו מחווה סמלית.

 

שאלה יותר חשובה היא למה זה יכול להוביל. לדעתו של אובמה רוסיה איננה מהווה איום על ארה"ב רק על שכנותיה. זה למעשה, בנוסח קצת שונה, ההסבר שצ'מברליין נתן כדי להצדיק את הפשרה שלו עם היטלר במינכן, לפני 76 שנים.

 

רוסיה איננה ה"מעצמה האזורית" היחידה המאיימת "רק" על שכנותיה. יש עוד כמה "מעצמות אזוריות" הלוטשות את עיניהן אל שכנותיהן. להרבה מדינות יש חוזי הגנה עם ארה"ב בהם היא מתחייבת לבוא לעזרתן אם הן תותקפנה. מדינות אחרות סומכות על הסכמים לא כתובים, או "הבנות", עם ארה"ב שהיא תעמוד לצדן ביום פקודה (מדינת ישראל, למיטב ידיעתי, נכללת בקבוצה האחרונה). כל המדינות האלו התקשרו עם ארה"ב מתוך ההנחה שזה יהיה גורם שירתיע תוקפנים פוטנציאליים, מעין תעודת ביטוח. קשה לדעת מה עובר במוחם של מנהיגי הארצות האלו לאור ההתרחשויות האחרונות באוקראינה. כשמחברים את חוסר התגובה של ארה"ב על הפלישה לחצי האי קרים לאופן טיפולו של אובמה במשבר הסורי זה מעמיד בספק את ערכם ההרתעתי של הסכמים עם ארה"ב.

 

עמדתו של אובמה היא שיש "למצות את כל האמצעים הדיפלומטיים" לפני שיינקטו צעדים אחרים (מה בדיוק?). זו גישה ההופכת את כל ההסכמים עם ארה"ב, בין אם הם בכתב ובין אם מדובר בהבנות בלבד, למסמכים חסרי תוכן. הביטוי "למצות את כל האמצעים הדיפלומטיים", בייחוד כשבין האמצעים נכללת פניה לאו"ם, הוא לא יותר מאשר נוסח אלגנטי של "לעשות שום דבר". במסגרת מדיניות "ההתחלה מחדש" (reset) שלו כלפי רוסיה, אובמה לא נרתע מלהפר הסכמים והתחייבויות של נשיאים קודמים. ארצות מזרח אירופה, שעד לפני פחות מדור היו חלק מהאימפריה הסובייטית, תמנענה מלנקוט בצעדים שירגיזו את פוטין רק על סמך הבטחות שארה"ב תחוש לעזרתן.

 

במקביל להתפתחויות האלו, אובמה, תוך התעלמות מוחלטת מהמתרחש בעולם, מבצע קיצוצים דרסטיים בהיקף וברמת הכוחות המזוינים של ארה"ב. זו מדיניות ההולמת את חזון אחרית הימים של הנביא ישעיהו וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת - לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה, בעולם של היום זו מדיניות שטרם הגיע זמנה. הקיצוצים בהם אובמה נקט נעשו במסגרת הבנות שהושגו עם הרוסים כחלק מה reset. הרוסים עדיין לא התחילו למלא את חלקם בהבנות האלו, אבל לאובמה אצה הדרך. הוא אפילו לא מעלה על דעתו לבטל, או לפחות להשעות, את הקיצוצים עד שהמצב יתבהר. הוא מתנהג כאילו מאומה לא קרה, וכאילו באוקראינה "עסקים כרגיל". 

 

בעת פגישה עם ראש ממשלת רוסיה, אנטולי מדבדב, בתקופה שקדמה לבחירות של 2012, אובמה אמר "אחרי הבחירות יהיה לי יותר קל לגלות גמישות". אובמה לא היה מודע לכך שהמיקרופון היה פתוח ושדבריו ישודרו בפומבי ויזכו לתהודה בכל העולם. קשה לדעת למה בדיוק אובמה התכוון בדבריו. סביר להניח שגם פוטין לא ידע. אבל פוטין החליט לבדוק. עכשיו הוא יודע.

 

על מנת לא להראות אימפוטנט מושלם, אובמה נקט במספר צעדי תגובה על הפלישה הרוסית לחצי האי קרים. צעדים אלה כוללים בין השאר ביטול של אשרות כניסה לארה"ב לכמה ממקורביו של פוטין וחסימת כרטיסי האשראי והקפאת חשבונות הבנקים שלהם. בנוסף, סוכנות החלל נאס"א הודיעה על "ניתוק כל המגעים" עם עמיתיהם ברוסיה. הצעד האחרון מעורר עניין מיוחד. אובמה ברוב חוכמתו החליט לסגור את תוכנית החלל של ארה"ב. התוצאה היא שלאמריקאים אין היום אף מעבורת חלל לשליחת מזון, ציוד או אסטרונאוטים מחליפים לאלה הנמצאים בתחנת החלל. עד שהאמריקאים ייבנו מעבורת חדשה - תהליך שאינו בר ביצוע מהיום למחר - תלותם ברוסים בתחום הזה היא מוחלטת. אם הרוסים יחליטו למשל שניתוק מגע פרושו שאין יותר מקום ל"נוסעים" אמריקאים על מעבורות החלל שלהם, האמריקאים יימצאו במצב מביך - הם אפילו לא יוכלו להחזיר לכדור הארץ את האסטרונאוטים שלהם הנמצאים בתחנת החלל (למיטב ידיעתי יש כרגע שניים). מה אובמה יגיד אם וכאשר זה יקרה? האם הוא היה מודע למצב הזה כאשר הוא החליט מה שהחליט? אחד המאפיינים של אובמה הוא שתהליך קבלת ההחלטות שלו בעיתות משבר נמשך הרבה זמן. אבל רק לעתים רחוקות הוא מנצל את הזמן הזה על מנת לחשוב על ההשלכות המעשיות של החלטותיו.

 

החלל אינו התחום היחיד בו ארה"ב תלויה ברצון הטוב של הרוסים, שלא לדבר על תלותן של ארצות מערב אירופה באספקת גז מרוסיה. 

 

כדאי לעשות השוואה היסטורית בין אופן הפעולה של אובמה לבין זה של נשיא קודם שניצב בפני דילמה דומה - רוזוולט (Franklin Delano Roosevelt). בשנתיים הראשונות למלחמת העולם השנייה ארה"ב הייתה ניטראלית. הנשיא רוזוולט, שלא הסתיר את אהדתו לבריטניה, חיפש דרכים להצטרף למלחמה. ידיו היו קשורות כי מרכיב מרכזי במערכת הבחירות בה הוא נבחר לתקופת כהונה שלישית ב-1940 הייתה התחייבותו לא להתערב במלחמה באירופה. יתרה מזאת, הוא ניצב מול קונגרס עויין עם רוב רפובליקני שדגל בבדלנות. הקונגרס העביר את חוק הנייטראליות שאסר עליו במפורש לתמוך באחד הצדדים במלחמה. המתנגדים להצטרפות למלחמה גרסו, כמו אובמה היום, שגרמניה איננה מהווה איום ישיר על ארה"ב, אלא רק על "שכנותיה" (זה כלל אז את כל ארצות אירופה). זה היה לפני עידן הטילים ומאחר ולצי הגרמני לא היו נושאות מטוסים, האמריקאים, במידה לא מעטה של צדק, בטחו באוקיינוס האטלנטי שיגן עליהם בפני האיום הגרמני. על מנת לעקוף את חוק הנייטראליות, רוזוולט המציא את מדיניות "החכר והשאל" באמצעותה הוא סיפק לבריטניה כמויות משמעותיות של ציוד מלחמתי קריטי - טנקים, אוניות ומטוסים שאיפשרו לה להחזיק מעמד בתקופת הבליץ. רוזוולט הסביר לציבור האמריקאי בנאום ברדיו (זה היה לפני עידן הטלוויזיה) את הסיבות שהביאו אותו לנקוט בצעד הזה. "אם פורצת שריפה בביתו של שכני," הוא אמר, "ואני לא אתן לו את הצינור שיש לי כדי שהוא יוכל לכבות את האש, השריפה תתפשט ותגיע גם לביתי." הנאום הזה נכנס להיסטוריה כנאום "השריפה בבית השכן".

 

ההיגיון של אובמה עובד אחרת. אובמה הצהיר שהוא מודאג "רק" מהאפשרות של פיגוע טרור [גרעיני] במרכז מנהטן. על זה נאמר הזהר במה שאתה מייחל לו כי משאלותיך עלולות להתגשם. שריפה אצל השכנים זאת לא בעיה שלו. על מנת להימנע מהטרדות "מיותרות", הוא משתדל לא להיות בבית כאשר השכנים מתדפקים על הדלת בבקשת עזרה.

 

בעקבות הצלחתו לתעתע בציבור האמריקאי אובמה מאמין שהצלחתו זו תחזור על עצמה גם בזירה הבינלאומית. אבל בזירה הבינלאומית צריך קצת יותר מרטוריקה, שם יש ללוות את הדיבורים במעשים. בראש ובראשונה, בזירה הבינלאומית, כאשר רואים איך "קווים אדומים" נמחקים ברגע הקריטי, כפי שארע כאשר השליט הסורי השתמש בגז, מסיקים את המסקנות.   

 

ההיסטוריה מלמדת שלא לעולם חוסן, ושכל מעצמה מגיע יומה. סיבות שונות יכולות להביא לדעיכתה של אומה ממעמדה כמעצמה - תבוסה במלחמה או משבר כלכלי חמור הן הסיבות הנפוצות ביותר. לפעמים זו יכולה להיות התפוררות הנגרמת בגלל מתחים פנימיים בין מרכיבים של האוכלוסייה. סיבה נוספת יכולה להיות הופעתה על הבמה של מעצמה אחרת. קרוב לוודאי שהתהליך הוא בלתי נמנע. עם כל זאת, לא ידוע לי על אף מקרה בו מעצמה החליטה מרצונה החופשי "להתפרק מנכסיה". אדרבא, בדרך כלל מעצמות מנסות לשמור על מעמדן גם כאשר ברור בעליל שהמאבק הוא חסר תוחלת.

 

יותר מכל, הנסיגה במעמדה הבינלאומי של ארה"ב באה לידי ביטוי בסדרי העדיפויות של אובמה. שורה ארוכה של בעיות בינלאומיות, בעיות שכל אחת בפני עצמה היא "תעסוקה במשרה מלאה" - ביניהן לוב, מצריים, עיראק, איראן, סעודיה, אוקראינה, צפון קוריאה וסין, ה"ממתינות בתור" שארה"ב תתפנה לטפל בהן. אבל מזכיר המדינה ג'ון קרי עסוק "מעל לראש" במציאת "פתרון" לסכסוך הישראלי-פלשתינאי ("מציאת פתרון" הוא אולי לא המונח המתאים, ויותר נכון יהיה לומר "המצאת פיתרון"), ולא נותר לו זמן לעסוק בבעיות אחרות. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי הוא בעיה שולית לחלוטין, בעיה שאין לה כל נגיעה לאף אחת מהבעיות הרציניות שמניתי, אבל היא ממלאת את לוח הזמנים של קרי. בארה"ב נעלבו כאשר יעלון כינה את זה אובססיה. הטעות היחידה של יעלון הייתה בכך שהוא ייחס את האובססיה לקרי. הכתובת הנכונה היא הבוס של קרי - אובמה. קרי הוא בסך הכל נער שליח.

 

פעילותו העקבית של אובמה להסרת כתר המנהיגות מראשה של אמריקה, עושה אותו ל"יחיד בהיסטוריה". אין מחסור במועמדים החותרים לתפוס את המקום שארה"ב עומדת לפנות, רובם ככולם מועמדים בעלי אינטרסים שאינם עולים בקנה אחד עם אלה של ארה"ב. אבל זה לא מונע מאובמה לנקוט בשורה של צעדים המובילים בהכרח להפיכתה של ארה"ב למעצמה סוג ב'. הוא מרבה לדבר על "הייחודיות" של אמריקה, אבל בפועל הוא עושה את הכל כדי לטשטש את הייחודיות הזאת. 

 

המפולת לא תבוא בבת אחת. כמו שנהוג לומר רומא לא נבנתה ביום אחד, באותה מידה נכון גם לומר שרומא לא נהרסה ביום אחד.

 

קשה לנחש איך העולם ייראה כאשר יסתיים העידן של Pax America. החידה הגדולה היא אם זה יהיה Pax (שלום) או שתהיה תקופה מעבר של תוהו-ובוהו עד שיושלט סדר עולמי חדש. לא נותר אלא לקוות שמדינת-ישראל תצליח לצאת מזה בשלום.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "ארה"ב - מנהיגת העולם החופשי או ברווז צולע", מגזין המזרח התיכון, 13 באפריל 2014.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • ארה"ב לא תתקיים לנצח
  • ארה\
  • חאליסי ממשחקי הכס




גלריית המגזין

 

19 ביולי 2019

 

 

טרור אסלאמי: 113 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק

 

 

 

 

 


 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006