כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
חוכמת הטיפש – השיח הציבורי במדינת-ישראל
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
הכישלון הלא-מפתיע של מפלגת העבודה בבחירות של 2013
צדק היסטורי עם גולדה מאיר - מלחמת יום הכיפורים
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
דברי המופתי השיח´ אחמד חסין – לקראת מלחמת יום הדין
אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
פסטיבל ההפחדות בישראל לקראת ספטמבר 2011
כפרים ערביים על אדמה יהודית
סוריה בין מזרח למערב: 1958-1954

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני

מאת: ד"ר יוחאי סלע

20.03.2014


 

 

 

המאמר הנוכחי הוא המאמר הרביעי במסגרת הפרויקט המחקרי העוסק בעיצוב הזיכרון הלאומי של גרמניה לאחר 1945. שלושת המאמרים הקודמים היו: א. גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית; ב. התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית; ג. תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית.

 

בתחילת חודש מרס 2014, התפרסמו "המחברות השחורות" של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר שהיה יודע באהדתו הבלתי-מסויגת לאידיאולוגיה הנאצית. שאיפתו של היידגר הייתה להיות המורה הרוחני של היטלר משום שמאחורי כל מנהיג דגול עומד פילוסוף דגול לא פחות.  מאות מאמרים התפרסמו בתקשורת הגרמנית על "הגילויים" החדשים שעלו מתוך היומנים שהיידגר כתב בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. "להפתעתה הרבה" של התקשורת הגרמנית, היידגר התגלה מתוך יומניו כאנטישמי מהסוג הנחות ביותר. במילים אחרות, אימוץ התפיסה הנאצית, חובק בתוכו גם את הרעיון המתייחס לחיסולם הפיזי של היהודים באופן שיטתי. היידגר, ללא כל ספק, היה מודע לכך. ולכן, בשל היותו אנטישמי מובהק הוא לא התנגד לרעיון הגרמני המדבר על "הפתרון הסופי של היהודים".

 

כולם ידעו מה היו דעותיו האמיתיות של היידגר בתקופה הנאצית ולאחריה. כולם, ללא יוצא מהכלל, יכלו להתרשם מהנאום הנאצי של היידגר משנת 1933 לרגל מינויו לתפקיד הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. ובכן, איך יכול להיות שהתקשורת הגרמנית שוב "מופתעת" מהגילויים המרעישים הללו? זאת בדיוק הבעיה של גרמניה לאחר 1945: היא כל הזמן "מופתעת" ממה שכבר יהיה ידוע בנוגע לתפקידם המכריע של האזרחים הגרמנים בתוכנית שהביאה לסילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים בגרמניה ועד לפיתרון הסופי של הבעיה היהודית בכל מקום שכף-רגלו של חייל גרמני דרכה (על-פי הניסוח של היטלר). הטקטיקה הזאת של "הפתעה" מכל גילוי נאצי, החלה למעשה כבר מייד לאחר המלחמה בסגנון של "לא ראינו, לא ידענו ולא שמענו". בקיצור, הפתעה גמורה. הינה כי כן, לתקשורת הגרמנית יש חלק מכריע בעיצוב הזיכרון הלאומי שיש לו השפעה ניכרת על עיצוב התודעה הלאומית-העצמית של גרמניה כפי שהיא באה לידי ביטוי בשנים האחרונות.

 

בגרמניה יש יותר מ-300 עיתונים יומיים ועוד עשרות מגזינים העוסקים בכל תחום אפשרי. הטלוויזיה הגרמנית הציבורית על כל תחנותיה האזוריות פועלת תחת קורת-גג-אחת והיא מעסיקה יותר מ-20,000 עובדים. כדי למנוע ניצול לרעה של הטלוויזיה לצורכי תעמולה, השידור הציבורי מורכב מ-30 תחנות שידור אזוריות המופעלות בהתאם לחלוקה הפדראלית של גרמניה המורכבת מ-16 מדינות. כל התחנות האזוריות בגרמניה מעבירות חומר חדשותי לערוץ הארצי של גרמניה שהוא "הערוץ הראשון" שהחל לפעול בגרמניה-המערבית בשנת 1950. מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ, המשודרת בשעה 20:00, נחשבת ל"מהדורת השבט" של גרמניה. לצידו של הערוץ הראשון קיימות תחנות טלוויזיה ארציות נוספות כמו ZDF שנוסדה בשנת 1961; תחנת הטלוויזיה סאט3 - המיועדת בעיקר למדינות דוברות גרמנית; וכן תחנות הטלוויזיה המסחריות RTL ו"סאט 1" שנוסדו בינואר 1984 - תחנות אלו נקלטות היטב במדינות רבות באמצעות הלוויין.

 

 

כאשר בוחנים מעט את שידורי החדשות של התחנות הללו, לעיתים נדמה שיד-מכוונת אחת מכתיבה את הנושאים המסוקרים לזמן מוגדר מראש. כך למשל, כל מהדורות החדשות נמשכות לא יותר מ-15 דקות שבמהלכן אסור לשדר פרסומות. משדר-החדשות נפתח בנושא מרכזי אחד הנוגע לגרמניה - כמו עניין פוליטי או כלכלי. הנושא השני, בדרך כלל, מתייחס לנושא מרכזי בינלאומי. לאחר מכן, מסוקרים בקצרה עניינים הנמצאים בשולי החדשות כמו ספורט, כלכלה, פוליטיקה, עניינים בינלאומיים, שביתות ותחזית מזג-האוויר. לעיתים נדירות, נושא כלשהו מקבל שידור העולה על דקות בודדות בלבד. אך יש מקרים יוצאים-מהכלל המקבלים סיקור נרחב, כמו הפלישה הרוסית לחצי-האי קרים של חודש מרס 2014 - נושא שקיבל סיקור של 12 דקות תמימות במרבית ערוצי החדשות. הטון המלווה את הנושאים החדשותיים נועד להציג את העובדות העיקריות שעל הפרק ללא התלהמות מיותרת וללא יצירת היסטריה מלאכותית. אירוח של פרשנים במהלך משדרי החדשות הארציים הוא אירוע די נדיר. המטרה היא להציג לציבור הרחב תמונה אובייקטיבית ככול שניתן בנוגע לנושא שעל הפרק. המגבלה של 15 דקות של משדרי-החדשות המרכזיים, אינם מאפשרים לפתח נושא כלשהו, לדיון העלול לגלוש להתלהמות מיותרת.

 

(לשם ההשוואה, ב-30 הדקות הראשונות של משדר החדשות של ערוץ 2 הישראלי, של השעה 20:00, משודרות פרסומות במשך כ-18 דקות המתחלקות לשני חלקים בני 9 דקות לפחות. מתוך מהדורת חדשות של 60 דקות, משודרות פרסומות באורך של 27 דקות תמימות. אם מורידים את הברברת האין-סופית של הכתבים והפרשנים, אנחנו מקבלים מהדורת חדשות סבירה של 10 דקות לכול היותר הנמתחות באופן-מלאכותי לשעה תמימה).

 

מרבית המדינות בעולם אינן אוהבות שמחטטים להן יותר מידי בקרביים. גרמניה, בדומה למדינות הנורדיות, אינה אוהבת במיוחד להציג את הכביסה המלוכלכת לעיני-כל. בגלל המודעוּת לעוצמה של הטלוויזיה, נושאים כמו רצח, אונס, בעיית המהגרים, אלימות של מהגרים, רצח של מהגרים, התחזקותם של הארגונים הניאו-נאצים, הפגנות אלימות, בעיות דיור קשות, הזנחה, בירוקרטיה איומה, אבטלה קשה במקומות מסוימים ועוולות קשות של השלטון, אינם באים לידי ביטוי הולם במשדרי החדשות, אך הם מקבלים אזכור כלשהו במגזינים טלוויזיוניים לצד נושאים נוספים כמו אופנה, חדשות על סלבריטאים, איכות-חיים ומיחזור אשפה.

 

הקו-המנחה של הטלוויזיה הגרמנית, בעידודה הנמרץ של הפוליטיקה הגרמנית, נועד להציג לציבור הגרמני תדמית ש"שום דבר מיוחד לא קורה בגרמניה". יתרה מזאת, הציבור הגרמני עצמו מעוניין בהצגת התמונה הזו המתיימרת להציג את גרמניה באור משעמם במיוחד כאילו הכל הולך על מי-מנוחות. אין תימה איפה, שהציבור הגרמני בכללותו מאוד מרוצה מהטלוויזיה הגרמנית - הן זו הציבורית הן זו המסחרית. השילוב הזה של תקשורת, פוליטיקה ודעת-קהל המזינים אחד את השני ברצון-משותף, סולל למעשה את הנתיב בו גרמניה רוצה ללכת - למרות שאף אחד לא מדבר על כך באופן גלוי. "הרצון המשותף" הזה מכתיב באופן ברור את התכנים אליו הציבור הגרמני רוצה להיחשף. לפיכך, "הצגה נבונה" של אירועי מלחמת-העולם השנייה ואחריותה הבלעדית של גרמניה למלחמה זו - על כל המשתמע מכך - נועדה לספר סיפור שיתאים לדרישות של הציבור הגרמני בכללותו. התקשורת הגרמנית מתפקדת במחזה הזה ככלי שנועד לשרת את המטרה העליונה הזו, משום שגם היא חלק מה"סיפור הגרמני ההיסטורי" בעבר, בהווה ובעתיד. אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו בהמשך המאמר בנוגע לשחזור העיר ברלין.

 

גרמניה רוצה לראות את עצמה כמדינה "רב-תרבותית", פלורליסטית, ליבראלית, שקטה ושלווה. הטלוויזיה הגרמנית בהחלט מנסה להציג את הצדדים האלה באורח-מודגש. אולם מתחת לפני השטח מתחוללים תהליכים אחדים העלולים לקלקל מעט את התמונה המושלמת הזו. בשנת 2013 התפרסמו שלושה ספרים העוסקים בחברה הגרמנית מהיבטים שונים ומגוונים. הספרים הללו זכו לאזכור מסוים בתקשורת הגרמנית, אך הם לא עוררו סערה גדולה, וגם לא הייתה כל כוונה לעורר סערה גדולה בנוגע לפרסומם. הספר הראשון נקרא "מדינת הבושה" העוסק במימדי העוני האמיתי הקיים בגרמניה בשנים האחרונות; הספר השני נקרא "מדינה פראית" העוסק בהתרופפות של המשמעת האזרחית והאלימות הגוברת ברחבי גרמניה - הן כלפי הרשויות, הן כלפי האזרחים והן בתוך המשפחה. כך למשל, רק בשנת 2013 היו יותר מ-6,000 מקרים בהם הותקפו שוטרים בידי עבריינים; הספר השלישי עסק ב"גידול ילדים בגרמניה" שנכתב לאור העובדה שברחבי גרמניה מתים 3 ילדים מידי שבוע בשל הזנחה קשה מצד קרוביהם. התייחסות ל"עניינים משפחתיים", כמו גילוי-עריות ואלימות במשפחה, עדיין נחשבת לטאבו לאור התפיסה המסורתית בנוגע לרעיון ה"משפחה" בעיני הגרמני הממוצע - למרות שמתחולל שינוי כלשהו בשנים האחרונות. חלק מהשינויים הללו מתחוללים גם בשל הגירה מוגברת המשפיעה הן על הדימוי העצמי הגרמני והן על הזיכרון ההיסטורי המוצגים לצופה הגרמני.

 

מתוך אוכלוסייה של יותר מ-80 מיליון נפש, כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה הגרמנית אינם נחשבים ל"גרמנים". במילים אחרות, כ-16 מיליון נפש הם מהגרים שהגיעו לגרמניה מאירופה, מאסיה, מאפריקה ומאמריקה במהלך עשרות השנים האחרונות. כ-4 מיליון מוסלמים מתגוררים בגרמניה - רבים מהם ממוצא טורקי המרוכזים בעיקר באזור העיר ברלין ובערים גדולות נוספות השוכנות בחלק המערבי של גרמניה. רבים מהמהגרים הלא-מוסלמים נטמעו היטב בתרבות הגרמנית מתוך כוונה ברורה להתערות בזרם המרכזי של החברה במהירות האפשרית. במילים אחרות, לחלק גדול מאוד מהחברה הגרמנית אין כל קשר לעבר ההיסטורי האפל של גרמניה והם גם לא שופטים את גרמניה על הבסיס הזה בלבד. מהבחינה הזו, מספרם הגדול של "לא-גרמנים" מצריך התייחסות אחרת מצד התקשורת המנסה להתמודד עם הצגתה של ההיסטוריה הגרמנית עד לשנת 1945. לצד הצגתם של הגרמנים כ"קורבנות" של מלחמת-העולם השנייה, החלה להתפתח מגמה חדשה המתבטאת בהצגתה של "שואה לייט" בכל הנוגע לפיתרון הסופי של העם היהודי שנעשה בידי גרמניה, חייליה ותושביה. ובכן, איך עושים את זה? והתשובה היא, לא נוגעים בשואה בהיבט המוסרי-גזעני (שהוא לב ליבו של הרעיון), אלא שמים דגש על ההיבט האנתרופולוגי ועל ההיבט האמנותי של התקופה הנאצית. עיסוק כזה, שהוא לכאורה אינטלקטואלי, יוצר דיסטנס מתבקש בין גרמניה של אז לגרמניה של היום, המעניק מענה נאות לצרכים האידיאולוגיים של הפוליטיקה הגרמנית, כאילו מדובר על "ישות חייזרית" שהשתלטה בכוח על גרמניה משנת 1933 ועד לשנת 1945. הגישה הזו למעשה מכתיבה את בנייתו של הזיכרון-ההיסטורי-הפיזי כפי שהדבר מתבטא היטב בשיקומה של העיר ברלין לאחר האיחוד בין מערב-גרמניה למזרח-גרמניה שהתבצע בחודש אוקטובר 1990.

 

בשנת 1991, ממשלת גרמניה החליטה להעביר את עיר-הבירה מבון לעיר ברלין. בכך סולק השריד האחרון של התבוסה הגרמנית של מאי 1945 שהביאה לסיומה מלחמת-העולם השנייה באירופה. "הרייכסטאג", שהפך לסמל של הניצחון על גרמניה, שוקם לחלוטין בהשקעה רבה תוך כדי הקפדה על שחזורו המקורי כפי שהרייכסטאג היה עד לשנת 1933. בחודש באפריל 1999, הפרלמנט הגרמני (הבונדסטאג) החל לפעול מהרייכסטאג. המבנה הענק והמרשים הזה, עם הכיפה השקופה והמיוחדת, לא נועד להפגין רק את עוצמתה של גרמניה הדמוקרטית - כפי שרבים טוענים או חושבים. אלא, מטרתו היא להציג את עוצמתה האדירה של מדינת הלאום-הגרמני שבמסגרתה הפוליטיקאים הם רק ה"משרתים" של הסיפור ההיסטורי הגרמני הגדול המנותק לגמרי מהאירועים האפלים של ההיסטוריה הגרמנית עד לשנת 1945. שיקומה של הקהילה היהודית בברלין ונהירתם של אלפי ישראלים לעיר - הנעשית כחלק מאיזה זרם אופנתי - משרתים את הרעיון המרכזי של גרמניה שאפשר לדלג על התקופה האיומה והקשה של 1945-1933 כאילו מאומה לא קרה. במקרה הזה, הקהילה היהודית-ישראלית היא בסך-הכל כלי-משחק במתודה הגרמנית העוסקת בשכתוב ההיסטוריה ובעיצובה לפי הכללים שנועדו לשרת את התדמית הלאומית החדשה והמקובלת על מרבית הציבור. לפיכך, "תפיסת הקורבן", עם הזמן, הפכה לחלק מהזרם המרכזי של החשיבה ההיסטורית בגרמניה - המוצגת בעזרת סרטים עלילתיים, בסרטים דוקומנטריים, בספרים, במאמרים, בכינוסים אקדמיים ובערבי-זיכרון המוקדשים רק לקורבנות הגרמנים של המלחמה.

 

במסגרת הזו, גרמניה עוסקת בבנייתו של מתחם היסטורי ענק בברלין שיאפיל לחלוטין על כל סימני-ההיכר של העבר הקומוניסטי והנאצי. כשמסתכלים על המתחם האדיר הזה, אי-אפשר שלא לקבל את ההנחה שגרמניה מנסה לבנות מחדש את קווי-המתאר של הקיסרות הפרוסית שעצבה את התפיסה המיליטריסטית של גרמניה כולה עם כינונו של "הרייך השני" של שנת 1871. במילים אחרות, קצת יותר מדויקות, הגרמנים בסך-הכל עסוקים בלהיות גרמנים.

 

המאמר הבא יעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי מנקודת-מבט גרמנית - סכסוך, המשמש כלי לזיכוך הנפש הגרמנית לאור העבר ההיסטורי הרצחני של גרמניה.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הלאומי הגרמני", מגזין המזרח התיכון, 20 במרס 2014.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

27 ביולי 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006