כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
גיאוגרפיה או פורנוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון
כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
הַפָּרָשׁ הלבנוני נכנס לפעולה
אקדמאים ישראלים בשירות הטרור הערבי
בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 – מאמר סיכום
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
עם טיפ-טיפת מזל - אובמה וביטחון מדינת-ישראל
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
איראן השיעית תהפוך לטרמפולינה של גרמניה במזרח-התיכון
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
מדינת-ישראל, הערבים והאמריקאים - מו"מ שמו"מ
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

המלחמה התחדשה - נאומו של אבא אבן, יולי 1948 - חלק שני

מאת: ד"ר יוחאי סלע

27.02.2014


 

 

החלק השני של נאומו של אבא אבן: בישיבה קודמת של מועצת-הביטחון קראו נציגי המדינות הערביות הודעות דומות בתכנן ובסגנונן לאלה אשר לפנינו, והן מאשרות את הכוונות המדיניות המניעות אותן ואת שיטות האלימות שהן נוקטות לשם הגשמתן. על ההודעות הללו של הערבים אמר אז בא-כוח ארצות-הברית: "הודעותיהן הן עדות המדברת בעדה לאופייה הבינלאומי של ההתקפה הזאת... הם אומרים לנו בגלוי כי עניינם בארץ-ישראל הוא מדיני וכי כוונתם היא לייסד שם מדינה אחת... יש לנו, איפוא, ראיות חותכות להפרת-חוק בינלאומית, כלומר, הודאתם של המפירים עצמם".

 

 ב-25 במאי, בּקוּם בא-כוח ארצות-הברית לתמוך בהחלטה, שהוצעה על-ידי בא-כוח ברית-המועצות, תיאר כוונות התוקפנות הערבית בלשון ברורה לאמור: "באנו שמה רק לשם הפלת ממשל ישראל; חפצנו להכריעו בזרוע; אנחנו בידנו נפתור שאלה בינלאומית".

 

 בהמשך דבריו אמר בא-כוח ארצות-הברית: "ממשל קיים, עצמאי, אין למחות אותו בדרך זו, אין למחות אותו בישיבה ליד שולחן מועצת-הביטחון ובהתעלמות בקיומו. יש רק דרך אחת למחות אותו, והמדינות הערביות הולכות בה - הן נכנסו במחנותיהן אל גבולו כדי למחות אותו. זה הוא עניין בינלאומי, עניין חשוב כל כך שלא נוכל לשבת כאן ולומר: "נרחץ בניקיון כפינו; לא נעשה כל דבר של ממש... אנחנו יודעים, כמובן, כי זאת הפרת החוקה".

 

באותה ישיבה אמר בא-כוח ארצות-הברית, בהתכוונו להכרזת הערבים, כי פעולותיהם מכוונות לקיום השלום: "דבר זה דומה בחוסר-הגיונו לאגדה כי חמשת המחנות הללו באו שמה כדי לקיים את השלום, ותוך כך הם עורכים מלחמת-דמים".

 

 בהמשך דבריו הטעים שאם כוונת הערבים היא לקיים את השלום, לא יזיק להם לקבל את ההחלטה בדבר הפסקת-האש.

 

בשלביה הראשונים של ההתנפלות הזאת, שהתחילה ב-א' בדצמבר 1947, ולבשה צורה רשמית ב-15 במאי 1948, היה אופייה התוקפני של הפלישה הערבית ברור כל-כך לרבים מחברי מועצת-הביטחון, שחמישה מהם כבר היו מוכנים לקבוע שיש כאן איום לשלום. אלה שלא יכלו לתמוך בדעה זו בשלב מוקדם כל-כך, לא הכחישו מציאות איום לשלום או מעשה-תוקפנות. שום חבר מחברי מועצת-הביטחון, חוץ מהסורי, שממשלתו היתה מעורבת במישרים בכל מעשי-התוקפנות שנעשו במזרח-התיכון בששת החודשים האחרונים, לא היה מוכן לומר כי יש צידוק כל-שהוא לפעולותיהם הצבאיות של המחנות הערבים. בכל-זאת רצו החברים הללו להיות בטוחים כי אמנם כבר נוסו לשווא כל דרכי יישוב הסכסוך בשלום. בהתחשבם בעצת מתונים ביקשו שייעשה עוד ניסיון אחד, אחרון.

 

 לתכלית זו הוחלט כמה פעמים על הפסקת אש: ממשלת ישראל קיבלה את ההחלטות, המדינות הערביות דחו אותן, מועצת-הביטחון שבה ובחנה אותן, ולבסוף ניסחה אותן ב-29 במאי, בצורת החלטה, בה הצטרפו קריאה להפסקת-אש וסיפוקו של מה שבא-כוח הממלכה-המאוחדת הגדיר כ"תביעות מדיניות הנראות בעיני הערבים כנבונות". (כנראה שזו ביקורת מרומזת לעבר בריטניה). תביעות אלה התגלמו באיסור כללי של מכירת נשק לשני הצדדים - למדינת-ישראל, העומדת על נפשה, ולמדינות הערביות המתקיפות. שוויון זה בין מדינת-ישראל המתגוננת ובין התוקפנות אותה שלא כחוק הועיל למדינות הפולשות לקיים את יתרונן בנשק, פרי ריבונותן הארוכה ובריתן הצבאית עם מעצמה גדולה. (הכוונה לבריטניה ולקשר ההדוק שלה ללגיון הערבי של ירדן. סר ג'ון באגוט גלאב היה מפקד הצבא של עבר-הירדן ב-1948. "עבר-הירדן" היה שמה הרשמי של ירדן עד ל-1950. רק לאחר סיפוח הגדה-המערבית, באפריל 1950, הוחלט לשנות את שמה של המדינה ל"ממלכה ההאשמית הירדנית").

 

ארבעה שבועות ארכה שביתת-נשק יגעה, בה "לא השיג כל צד", לפי הודעת המתווך, "הישג צבאי יָתֵר". שמירת שיווי-משקל צבאי היא, כמובן, חובתו של המתווך. אבל עתה, שאנו עומדים לפני תוקפנות גלויה, אין אנו מתנחמים בזכרנו ובדעתנו כי הצד שהסכים בכנות לכל דרך הוגנת שתמנע שפיכות-דמים, והצד האשם בתוקפנות, הופרעו במידה שווה, בארבעת השבועות האלה, בהכנותיהם - זה להתגוננות (ישראל) וזה להתנפלות (מדינות-ערב).

 

כאשר דיברתי באזני מועצת-הביטחון, לפני חמישה שבועות, שאלתי, אם יש מדינה אחת, מכל המיוצגות כאן, סביב השולחן הזה, אשר תיאות מרצונה לזנוח לארבעה שבועות את האפשרויות לתקן מערכת הגנתה בעוד שהיא יודעת בוודאות גמורה כי מקץ השבועות הללו יתגוללו עליה ביתר-חמה (בזעם) חמש מדינות שכנות. הבעתי ספק אם יש מדינה אשר תסכים לתלות את דרכה בעלייה (לישראל), שהיא עניין לתחיקתה הפנימית, בביקורתם ובהשגחתם של אחרים. וישראל הסכימה לתנאים המגבילים הללו אשר לדעתה אין צידוק להם. ישראל הניחה לכוחות-המגן שלה שלא יגדלו בפרק-זמן שידענו כי הוא אינו אלא הקדמה להתקפות חדשות על גבולותינו ועל שלמותנו המדינית. נתנו לסמכות חיצונית להתערב בזכויות העלייה שלנו, שהן עיקר תכליתנו הלאומית. יכולנו להסכים להגבלות האלה מפני שהוטלו עלינו לזמן קצר; ומפני שישראל, שנולדה מתוך המלצות האו"ם, השתדלה כל הימים להוכיח את נאמנותה לעיקרי חוקת-האו"ם ולשיטות הנובעות ממנה. אולם בשעה שאנחנו קוראים את הודעותיהן של ממשלת מצרים ושל הליגה הערבית, המתארות את תקופת שביתת-הנשק כעת כ"יתרון לישראל", מתחילים אנו לפקפק בכנותם של אנשים המעלים קטרוגים כאלה בעוד אנו יודעים, ואי-אפשר שלא ידענו, כי נטל המגבלות, הכרוכות בשביתת-הנשק, נפל בכל תוקפו של ישראל בלבד.

 

ב-9 ביולי בבוקר תמו ארבעת השבועות של שביתת-הנשק. כיוון שהערבים מיאנו להאריכה, לא נתחדשה. משום כך אינה קיימת עוד; תקנותיה והגבלותיה אינן עוד חובה לאיש. כלי-ההשגחה והפיקוח התפורר. נכונות ישראל להמשיך בשביתת-הנשק עוד ארבעה שבועות נדחתה על-ידי הערבים בבוז. המתווך פנה של שני הצדדים, במאמץ אחרון לעצור בעד החרב עד אשר תימצא דרך כל-שהיא, וביקש מהם שיסכימו להפסקת-אש, בלי תנאים, לפחות לעוד עשרה ימים. כאן עמד למבחן הרצון לשלום. כאן הוצגה דרישה, והסירוב (לדרישה) אינו אלא הודעה בתוקפנות. כלום יש כוונות חוקיות שעשרה ימי-שלום עלולים להזיק להן? מה הן השאיפות שיסודן המוסרי כה רופף עד שאין בכוחן (של המדינות הערביות) לחכות עשרה ימים ועשרה לילות?

 

ישראל קיבלה את ההצעה הזו. אינני יודע אם זו הייתה הסכמתנו השביעית או השמינית. הממשלות הערביות דחוה. בטרם תמה שביתת-הנשק הקודמת, באה התקפת חילות-מצרים על חוף הנגב. כאשר נישבו מפקדיהם, נמצאו אצלם פקודות המוכיחות בהחלט כי בדעת ממשלתם היה לא רק להימנע מהארכת שביתת-הנשק אלא אף לערוך התקפה חדשה לפני צאת מועד שביתת-הנשק הקיימת.

 

מי שאינו רואה את המעשים האלה, בנסיבות האלה, כתוקפנות, יקשה ממנו להוכיח כי למילה תוקפנות יש משמעות כל-שהיא. אם ממשלות, שהן חברות באו"ם, משתמשות בצבאותיהן מעבר לגבולותיהן בשעה שלא הותקפו, מתוך כוונה מפורשת להרוס את שלמותה המדינית והארצית של מדינה שנוסדה בהמלצת העצרת; אם הן עושות זאת מתוך זלזול בקריאת מוצעת-הביטחון ובשליחה המוסמך; אם הן שבות ומציתות אש מלחמה, שהעולם כולו מתפלל לכיבוייה; אם הן דוחות הפסקה לעשרה ימים, בהם אולי היה נעשה דבר-מה למען השלום; אם הן עושות כל אלה, איך תאמרו כי אינן עושות מעשה-תוקפנות, כל עוד אינכם מוכנים למחוק את המילה "תוקפנות" מחוקתם ומהמלון ולחתום מראש על תעודת "אין עונש" בעד כל מעשי-תוקפנות אשר ייעשו בעתיד?

 

ברור הדבר, כי אלה הדוחים הצעות על הפסקת-אש ומוסרים את גורלם בידי החרב חייבים לשאת במלוא התוצאות הצבאיות של מעשיהם; וזהו מה שעושות המדינות הערביות בשעה זו בשדה הקרב. (זהו רמז למפלות הצבאיות שנחלו הערבים לאחר שעמדו בכל תוקף על חידוש המלחמה למרות בקשותיה של ישראל). אכן, אם חפצה מועצת-הביטחון לקיים את סמכותה בעיני שני הצדדים, אין היא יכולה להתעלם מן התוקפנות ולא להסיק ממנה מסקנות מדיניות. משום כך, מסיימת ממשלת ישראל את מברקה על המזכיר הכללי במילים האלה: "בעוד צבאות ממשלת ישראל הזמנית מוכנים לפעולה נמרצת בכל החזיתות, היא רוצה מאוד לדעת, מה תחליט מועצת-הביטחון בנסיבות האלה".

 

אנחנו מאמינים כי מעוניינים בכך עמים אוהבי-שלום בכל העולם, עמים הרואים בתפקידו הראשי של האו"ם, בדיכוי האיומים לשלום והפרות-השלום ומעשי-התוקפנות.

 

קיום תוקפנות, קביעת האחראים לה והמתחילים בה, הבחנה ברורה בין התקפה להגנה, לה חייבים להיות אברים מגופה של כל שיטה מדינית, שמועצת-הביטחון תוכל לתמוך בה. אין אנו זקוקים לעוד שביתת-נשק נפלית (מהמילה "נֵפֶל") אשר תשאיר מחנות פולשים על גבולות ישראל. אנו זקוקים להתריס בפני תוקפנות. מן הצורך שמחנות הפולשים הללו ישובו אל מקומותיהם למען יהיו גבולות ישראל גבולות של שלום קיים. שביתת-נשק מקפיאה את התוקפנים במקום הַגיעה שמה; לכן היא נושאת בחובה זרע מלחמה שתתחדש. הדבר שהשעה תובעת ממנו הוא להבטיח שגל הפלישה ישוב אל הארצות אשר יצא משם. (זאת אומרת, הצבאות הערביים חייבים לשוב לארצותיהן).

 

אעיר-נא אילו הערות לתשובות הערבים על הצעות המתווך ועל הדין-וחשבון שהגיש למועצת-הביטחון. דבר אחד עובר כחוט-השני בתשובות הערבים והוא כי למדינות הערביות כוונות מדיניות שאין לבצעה בשלום. אנחנו שואלים, אם עובדה זו בלבד אין די בה להעמידנו על טיב הכוונות הללו; אם שאיפות מדיניות, שאין לטפחן בהצלחה אלא בחרב, תוכלנה לזכות בהסכמת העולם. לא נוכל להסכים כי שאיפותיהם המדיניות של שני הצדדים שוות הן לפי טבען. מצד אחד לפנינו אומה (ישראל), העולה מעמקי אלפיים שנות שקיעה ומקימה בית חדש במשפחת אנוש, אומה המגלה מוסרת ורוח ותרבות המיוחדים לה, נכסים שיש קצת חשיבות לאנושות בקיומם. תחיה זו מתרחשת באותו מקום עצמו בו יסדה אומה זו בראשונה את עצמאותה. היא נותנת תקוות בלב קורבנות השואה הגדולה בשואות העולם. ומאורע זה, שעשה רושם עז ומכריע על רגשי האבירות האנושית של בני-אדם בכל העולם, על אף ממדיו הקטנים, מושתת על החלטה בינלאומית שרירה וקיימת.

 

זה הוא תהליך אחד - יסוד מדינת ישראל. הוא יכול להתגשם בשלום, וגם יכול להתגשם במלחמה. מצד שני לפנינו עם שכן (הערבים), שבע ורווי עצמאות מדינית וארצית, המשתוקק למחות את המדינה הקטנה הזאת מעל-פני האדמה. תאווה זו ניזונה כולה מיצר מלחמתי. השאלה טמונה ביסוד המחלוקת הזאת - אם תתקיים מדינת-ישראל או תיהרס - מחייבת, בסופו של דבר, לבחור בין שלום למלחמה; בין זכותו של כל עם ללכת בדרכו ובין מסירת השליטה על אזור שלם בידי אומה אחת ותרבות אחת, ושלילת חירות לאומית מכל השאר. הודעת המדינות הערביות, כי שאיפותיהן המדיניות לא תוכלנה להתגשם בלי מלחמה, אינה מצדיקה את מלחמתם; היא רק פוסלת את שאיפותיהם המדיניות.

 

מן הראוי שכל הנוגעים למחלוקת הזאת, וכל המקווים לשים לה קץ, יתנו את דעתם על העיקר. העיקר הוא החלטת ישראל לחיות ולהתקיים.

 

מדינת ישראל היא פרי התמדה ודבקות, אשר לא נודעו כמוהן בדברי ימי העמים. קרה הדבר, שעם זה (העם היהודי) - עת הגיעו עינויו לשיאם - מצא בליבו כוחות ליכוד ומרץ וביטחון, שעמדו לו להקים את ביתו השלישי. העם היהודי לא חתר אל התכלית הזאת אלפיים שנה כדי לוותר עליה אחרי שהתגשמה, בהסכמתם הגמורה של דעת אומות העולם, ולתת בזה סיפוק לתוקפנות לא-חוקיות ולא-מוצלחות. ישתנה אשר ישתנה, בדבר הזה לא יחול שינוי. מדינת-ישראל היא אבר קבוע בגופו של הנוף הבינלאומי. המתאר לו את העתיד בלעדיה, בונה לא שוליות על חול. כל הנוטע בלב הערבים את האמונה ביציבות ישראל ובקביעותה, מקרב את השלום. כל הכרה בישראל, כל קול המוּרם נגד התוקפנות, כל גילוי אהדה לרפובליקה שלנו במלחמתה האמיצה הוא ציון בדרך העשויה להוליך לשלום, אולי מהר יותר משנראה לנו היום.

--

ספר מומלץ: אבא אבן, דבר אל-העמים. הוצאת עם-עובד, 1959

 

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המלחמה התחדשה - נאומו של אבא אבן, יולי 1948, חלק שני", מגזין המזרח התיכון, 27 בפברואר 2014.

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

23 בספטמבר 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006