כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
גיאוגרפיה או פורנוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון
בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 – מאמר סיכום
כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה
עם טיפ-טיפת מזל - אובמה וביטחון מדינת-ישראל
אקדמאים ישראלים בשירות הטרור הערבי
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
איראן השיעית תהפוך לטרמפולינה של גרמניה במזרח-התיכון
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
הַפָּרָשׁ הלבנוני נכנס לפעולה
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
כפרים ערביים על אדמה יהודית
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?

המלחמה התחדשה - נאומו של אבא אבן, יולי 1948 - חלק ראשון

מאת: ד"ר יוחאי סלע

27.02.2014


 

 

ב-14 במאי 1948 ישראל הכריזה על עצמאותה. שעה לאחר חצות של ה-15 במאי 1948, החלה הפלישה הצבאית הערבית בהשתתפותן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון לתוך שטחי ארץ-ישראל כדי למוטט את המדינה הצעירה שאך זה קמה.

 

עיראק התקבלה לאו"ם ב-21 בדצמבר 1945. מצרים, סוריה ולבנון התקבלו לאו"ם ב-24 באוקטובר 1945 ולכן הן היו מחויבות, לכאורה, לפעול על-פי ההחלטות שהתקבלו במסגרת האו"ם. לעומתן, ירדן לא היתה חברה באו"ם במהלך מלחמת-העצמאות, ולפיכך, היא לא הייתה חייבת לדבוק בהחלטות שהתקבלו באו"ם בשל המלחמה שפרצה ביוזמתן של מדינות-ערב. ישראל התקבלה כחברה מלאה ב-11 במאי 1949, וירדן התקבלה כחברה מלאה למוסדות האו"ם רק ב-14 בדצמבר 1955.

 

הרקע לנאום

ב-10 ביוני 1948 הוכרזה ההפוגה הראשונה למשך 4 שבועות. מעט לפני סיום מועד ההפוגה הראשונה, האו"ם ניסה בכל כוחו למנוע את חידוש הקרבות שהחלו ב-9-8 ביולי 1948. קרבות אלה קיבלו את הכינוי "קרבות עשרת הימים" שבמהלכם היוזמה עברה לידי צה"ל - שקם באופן רשמי ב-31 במאי 1948 עם פרסום "פקודת-יום להקמת צבא ההגנה לישראל". במהלך עשרת הימים הללו, מועצת-הביטחון של האו"ם דרשה מכל הצדדים לחדש את ההפוגה. ואכן, ב-21 ביולי הסכימו כל הצדדים לחדש את ההפוגה - כל מדינה משיקוליה היא: ממשלת-ישראל הסכימה להפוגה למרות שצה"ל כבר החל להפגין יתרון מול הצבאות הערביים. מאידך, מדינות-ערב גם הן הסכימו להפוגה, אך זאת בשל מפלתן בשדה-הקרב.

 

למרות שעברו 60 שנה מאז שהנאום נישא באו"ם, הטענות הבסיסיות של אבא אבן עומדות ושרירות גם כיום בהקשרן הרחב לעולם-הערבי ותפיסתו הבסיסית בנוגע למדינת-ישראל. הטקטיקה בה נקט אבן בנאומו הייתה בשילוב של עקרונות מהמשפט-הבינלאומי עם עקרונות-המוסר הבסיסיים והעברת התחושה הכללית של עשיית-צדק היסטורי עם כינונה של מדינת-ישראל הריבונית הנובע, בין היתר, מהקשר ההיסטורי העמוק של העם היהודי לאדמת ארץ-ישראל.

 

דוברים אנטי-ישראלים וחוקרים אחדים המתהדרים בתואר המיושן והמפוקפק "היסטוריונים חדשים" ניסו לטשטש בזדון את כוונותיהן האמיתיות של מדינות-ערב כלפי מדינת-ישראל החל מה-15 במאי 1948 - ביום בו החלה הפלישה הצבאית הערבית לתוך תחומי ארץ-ישראל. באחד מהמקרים, התעמולה הערבית נטלה מחקר שערכתי בנוגע למספר החללים הישראלים - חיילים ואזרחים - במלחמת העצמאות, והפכה את כוונתו האמיתית של המחקר לתועלתה התעמולתית, בעזרת הסקת מסקנה גורפת ש"הכוונות האמיתיות של ישראל היו התקפיות ולא הגנתיות" - וזאת לאור מספר החללים הישראלים ומקום נפילתם. כמובן שהטענה הזו היא קשקוש מוחלט, שכן טבעי הוא לחלוטין שהצבא הישראלי יעסוק בבלימת האויב והדיפתו כמתחייב מתפקידו. התעמולה הערבית וחלק מ"ההיסטוריונים החדשים" כנראה ציפו שתפקידו של הצבא הישראלי ב-1948 היה לעסוק בהגנה פסיבית בלבד, ולא לנסות להפוך את הקערה על-פיה - כפי שאכן קרה בפועל. בנאומו של אבא אבן, ישנה גם התייחסות למפלה הערבית בעקבות סירובן של מדינות-ערב לחדש את הפסקת-האש לאחר שהסתיימה ההפוגה הראשונה ב-8 ביולי 1948.

 

ישנן שתי טענות כבדות-משקל שהתעמולה הערבית עדיין אינה מסוגלת להתמודד עמן בהצלחה על בסיס מחקר היסטורי נאות ורציני:

 

1. מדינות-ערב והליגה הערבית סירבו להקים מדינה ערבית לצידה של מדינת-ישראל על-פי הסכם החלוקה מנובמבר 1947.

2. מדינות-ערב ערכו פלישה צבאית ב-15 במאי 1948, כדי לסכל את הקמתה של המדינה היהודית בארץ-ישראל. ההחלטה על כך התקבלה עוד לפני הכרזת העצמאות הישראלית.

 

על-מנת לטשטש את אמיתותן של שתי הטענות הללו, או להסוות את המטרות האמיתיות שהניעו את הערבים לנהוג כפי שהם נהגו, דוברים אנטי-ישראלים נטפלים לאירועים מסוימים על-מנת להציג מצגת-שווא שתשנה, לדעתם, את התמונה הכללית של האירועים שהתרחשו ב-1948. הנאום של אבא אבן, מעמיד כמה נקודות על דיוקן כפי שהן נראו באותה עת ללא כחל וסרק. תרבות שאינה נשענת על הפקת לקחים והסקת מסקנות המתבקשות מכך, סופה להיות שבויה במעגל אין-סופי של מפלות חוזרות ונשנות. המוזר הוא, שלעיתים קרובות מידי, חוקרים ישראלים מסייעים לאותה "תרבות הכחשה" שכה אופיינית לפוליטיקה הערבית כפי שאנו מכירים אותה מאז הצהרת בלפור שהתקבלה ב-2 בנובמבר 1917. על-פי אותה הצהרה, "הבית הלאומי" של היהודים היה צריך לכלול גם את ירדן של היום המהווה כשני-שליש מארץ-ישראל ההיסטורית. בהתאם להחלטת החלוקה מנובמבר 1947, רק כ-18 אחוזים לערך מכל ארץ-ישראל ההיסטורית יועד להקמת מדינת-ישראל. ולמרות זאת, מנהיגי הישוב הסכימו לכך למרות הסיכונים הרבים הכרוכים בזה. כבר בדצמבר 1947, התקיימה בקהיר ועידה סודית של ראשי מדינות-ערב שבמהלכה התקבלו החלטות אופרטיביות להביא לחיסולה של המדינה היהודית. ב-30 בנובמבר 1947 החלה מלחמת העצמאות הישראלית. ב-14 במאי הוכרזה מדינת-ישראל העצמאית. למחרת, ב-15 במאי, החלה הפלישה הצבאית הערבית לתחומי ארץ-ישראל בהתאם להחלטות שהתקבלו לאורך התקופה הנדונה, דהיינו מדצמבר 1947 ועד למאי 1948.

 

נאומו של אבא אבן באו"ם נישא ב-13 ביולי 1948. אבא אבן גולל בנאומו בכישרון רב את מהלך האירועים עד לאותו יום. בעקבות דבריו המרשימים והכנים, מועצת-הביטחון החליטה ב-15 ביולי כי מעשיהם של המדינות הערביות שהשתתפו במלחמה נגד ישראל הם הפרת-שלום, והיא ציוותה על הצדדים לקיים שבית-נשק מתמדת. כמו כן הוחלט, כי הצד שיפר את הפסקת-האש יהיה חייב בעונש. להלן הנאום המלא של אבא אבן (בשינויים קלים בלבד והדגשת משפטי מפתח) כפי שהופיע בספרו "דָבָר אֶל הָעַמִים" שיצא לאור ב-1959 בהוצאת עם עובד, עמודים 21-15.

 

הנאום של אבא אבן

אין איש באולם הזה, או מחוצה לו, שאינו יודע בליבו כי המדינות הערביות - בחדשן את התנפלויותיהן על ישראל - עשו מעשה תוקפנות. צבאותיהן פעולים מעבר לגבולותיהן, וזה לשם תכלית שנאסרה בפירוש על ידי חוקת האו"ם. הן פוגעות בזרוע בשלמות אדמת-ישראל ובחירותה המדינית. מבוקשם הוא, ואין הם מסתירים אותו, להשמיד בחרב את מדינת-ישראל, שעצרת האו"ם המליצה על הקמתה. הן דחו את קריאה החגיגית של מועצת-הביטחון להאריך את שביתת-הנשק שהוסכם עליה ב-29 במאי, והתוצאה היא שאותו הסכם התרוקן מתוכנו.

 

ב-3 ביולי פנה המתווך מטעם האו"ם, הרוזן ברנדוט, אל כל הממשלות המעוניינות בהארכת שביתת-הנשק, בהודעה הזו: "אין ספק כמעט כי הכל יגנו החלטה לחדש את הקרבות, והצד שיחליט כך שיקבל עליו אחריות חמורה מאוד בעיני העולם".

 

המדינות הערביות החליטו כך וקיבלו עליהן את האחריות. הן חידשו את הקרבות. אלימותן מכוונת נגד המלצת העצרת, נגד דרישת מועצת-הביטחון, נגד קריאת המתווך, נגד עצם חייה וקיומה של מדינת-ישראל, נגד עיקרי שלום-העולם. מדינת ישראל, שהיא קורבן ההתנפלות המחודשת הזאת, פונה עתה אל מוסד זה של האו"ם ושואלת: אותה החלטה, האם "הכל מגנים אותה"? האם תדון מועצה זו לחובה את ההחלטה לחדש את הקרבות? ואם כן, מה תעשה בפועל ממש לשם הגנה על החוקה מפני תוקפנות זדונית גלויה; לשם הטלת עונשים שהתוקפנות מחייבת; לשם תמיכה מוסרית וחומרית במדינת-ישראל, המגינה על עצמאותה מפני התנפלות תוקפנית?

 

 אין צורך בראיות מרובות כדי להוכיח את אופיין התוקפני של הפעולות הצבאיות שצבאות המדינות-הערביות התחילו בהן ביום ו' שעבר (9 ביולי 1948), ויש לומר בקורת-רוח - בלי הצלחה. חוקת האו"ם המבחינה בפירוש בין שימוש חוקי בחרב ובין שימוש לא-חוקי, מכילה תשובה-מראש למי שיטיל ספק באופיים התוקפני של המעשים הללו. אין להביא ראיה, להצדקת התוקפנות האמורות, לא מסעיף 51, הנותן "זכות התגוננות" לחברות האו"ם רק "אם הותקפו בכוחות מזוינים", ולא מן המבוא לחוקה שנאמר בו: "אין להשתמש בכוחות מזוינים אלא לצורך הכלל". (ברור לכול) כי מצרים ועבר-הירדן וסוריה ולבנון וערב-הסעודית ותימן לא הותקפו - לא כל אחת לחוד ולא כולן יחד; וגם לא נקראו על-ידי האו"ם, כידוע, להתפרץ לארץ לא להן לשם הרס והרג.

 

 המעשים האלה הנם, איפוא, לפי עיקרי האו"ם, מעשי-תוקפנות; אל אותן המסקנות נבוא אם נבחן אותן מצד האחריות ונשאל את עצמנו: מי הוא שהתחיל? כי לפנינו כאן מצב לא שכיח: אין כל חילוקי-דעות בדבר התחלת הקרבות. כאשר נפתח שלב הראשון של ההתקפה הזאת, ב-15 במאי, המטירו באי-כוח המדינות הערביות על האו"ם מסמכים המודיעים, כי הן התחילו להשתמש בכוחות מזוינים מעבר לגבולותיהן מתוך כוונה להרוס מדינה שכנה, שקיומה אינו רצוי להן. לפי החוקה מותר להן, כמובן, לא לשמוח בקיום מדינת-ישראל. אבל אסור להן בהחלט להרים חרב על עצמאותה המדינית או על שלמות גבולותיה של המדינה הזאת; ובכלל להשתמש בצבא לתכלית כל-שהיא אלא רק "לצורך עניין הכללי" של האומות המאוחדות או לשם הגנה על גבולותיהן הן, אם הותקפו על לא דבר.

 

במקרה הזה אין - ואיש לא יאמר כי היה - טעם מהטעמים הנזכרים אשר יצדיק, מבחינה חוקית, את השימוש בחרב. המשך חלק שני של הנאום.

 

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "המלחמה התחדשה - נאומו של אבא אבן, יולי 1948", מגזין המזרח התיכון, 27 בפברואר 2014.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

23 בספטמבר 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006