כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הפיכה צבאית בטורקיה
משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
Islamic Terror – How Many People Were Killed During May 2010
מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

אבו-מאזן חושף את האסטרטגיה הפלסטינית נגד ישראל

מאת: ד"ר יוחאי סלע

13.02.2014


 

 

 

בתרבות הפוליטית של הערבים קיים מנהג שיש לו רקע היסטורי עמוק עוד מראשית עליית האסלאם. המנהג מתבטא בכך "שאם אתה רוצה להצטייר כמתון", עליך להציג תוכנית מתקבלת על-הדעת, אך תכניס סעיף אחד שאתה יודע בוודאות שהוא יידחה על ידי יריבך. עצם הסירוב בנוגע לסעיף הזה, מעניק לך לגיטימציה לפעול נגד יריבך בכל האמצעים העומדים לרשותך, וכך ואף אחד לא יבוא אליך בטענות. לטקטיקה הזו יש יעד אסטרטגי שנועד להכניע את האויב בהדרגתיות מתוך ראייה היסטורית ארוכת-טווח הנובעת, בין היתר, מעליונות דתית ותרבותית דטרמיניסטית של האסלאם על שאר הדתות והתרבויות המתחרות לכאורה על הבכורה.

 

בניגוד לטענה של כמה בכירים ישראלים שנפגשו עם אבו-מאזן (מחמוד עבאס) ואף ניהלו עימו מגעים שוטפים, לאבו-מאזן אין כל אינטרס לסיים באופן-מוחלט את הסכסוך עם ישראל עוד בחייו, וזאת משום שהוא מעוניין להשאיר מורשת מדינית ולאומית של המשכיות המאבק נגד ישראל. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר לדורות הבאים אופציה ברורה של המשך המאבק-המזוין נגד קיומה של מדינת-ישראל, וזאת כחלק אינטגראלי מ"תורת-השלבים" של יאסר ערפאת שהתגבשה בשנת 1974 במהלך כינוס ה-12 של "המועצה הלאומית הפלסטינית". תוכנית זו, מעולם לא נעלמה לגמרי מ"השיח הלאומי" הערבי בנוגע ליעד הסופי במסגרת המאבק נגד ישראל. על הבסיס הזה נחתם "הסכם אוסלו" עם יאסר ערפאת בחודש ספטמבר 1993. היעד של "הלאומיות הפלסטינית" נותר כשהיה בהתאם ל"אמנה הפלסטינית" של שנת 1964, אך הטקטיקה עוצבה בהתאם לשינויי העיתים שהתחוללו לאחר מלחמת יום-הכיפורים. לערפאת, מתוקף היותו אישיות יוצאת-דופן בתרבות הפוליטית הערבית, היו הכלים המעשיים ליישם את הטקטיקה הזו מתוך שכנוע פנימי עמוק שהדבר נעשה במסגרת הרעיון השואב את השראתו מ"תורת השלבים". לערפאת עצמו היו שאיפות מרחיקות-לכת בנוגע להקמת "פלסטין הגדולה" הכוללת גם את מדינת ירדן. בכירים ירדנים עדיין משוכנעים שזו המטרה הסופית של הרשות-הפלסטינית גם תחת הנהגתו של אבו-מאזן. אין תימה איפה, שבכירים ירדנים מנהלים מגעים דחופים עם בכירים ישראלים בנוגע ליוזמה המדינית האחרונה של שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי.

 

"תורת השלבים" של ערפאת הכילה 10 סעיפים שבאמצעותם מפורטות הדרכים להגשמת היעד הנכסף. כך למשל, בסעיף 4 נכתב כך: כל צעד בכיוון השחרור (של אדמה פלסטינית כלשהי) הוא צעד למימוש האסטרטגיה של הארגון לשחרור פלסטין להקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית, כפי שנקבע בהחלטות הקודמות של המועצה הלאומית הפלסטינית". ערפאת, בדרכו המילולית המיוחדת רמז פעמים אחדות ש"הסכם אוסלו" הוא בסך-הכל יישומה בפועל של תוכנית "תורת השלבים". הדברים לא נועדו רק כדי לשכנע את הציבור הערבי והפלסטיני להעניק תמיכה בהסכם, אלא הדברים נאמרו מתוך הכרה אידיאולוגית ברורה בנוגע ליעד הסופי שערפאת והצמרת הבכירה של אש"פ חתרו אליה בהתמדה לאורך כל עשרות השנים האחרונות. אפילו הרעיון של "הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית" נועד לצרכים טקטיים תעמולתיים משום שהביטוי "דמוקרטיה" הוא מושג זר לחלוטין לתרבות הפוליטית הערבית כפי שאנו מכירים אותה גם בשנת 2014. הינה כי כן, 40 שנה עברו מאז, ואנו לא רואים באופק אפילו מדינה ערבית אחת הנחשבת למדינה דמוקרטית. מאז שנת 2011, העולם-הערבי כולו נמצא בשטף אחד ארוך של מרחץ-דמים שאין לו סוף, וזאת ללא שום קשר למדינת-ישראל וליחסיה עם הרשות-הפלסטינית. הבעיה היא, כמובן, נוגעת להיבטים תרבותיים עמוקים הקשורים למנטאליות הפוליטית השבטית של העולם-הערבי שאינם קשורים כלל לסכסוך הערבי-ישראלי.

 

במהלך שנים האחרונות, אבו-מאזן הביע הסתייגות לנוכח אינתיפאדת טרור המתאבדים שהחלה בשנת 2000 שתוצאותיה איימו למוטט כליל את הרשות-הפלסטינית תחת הנהגתו של יאסר ערפאת. בראיונות נוספים לתקשורת הישראלית ולתקשורת הבינלאומית, אבו-מאזן שלל מכל וכל את ההנחה ש"אינתיפאדה שלישית" עומדת לפרוץ בכל רגע נתון. ובכן, איך האמירות הללו מתיישבות עם הטענה שאבו-מאזן עדיין דוגל בהמשך "המאבק-המזוין" נגד ישראל?

 

ההתנגדות הנוכחית בנוגע לפעולות טרור קטלניות נגד ישראל היא טקטית בעיקרה, וזאת לנוכח יכולותיה הצבאיות והמודיעיניות של ישראל אל מול הרשות-הפלסטינית. אבו-מאזן אינו מתנגד לפעולות הנחשבות ל"התנגדות עממית" נגד ישראל כדי לשמר את הסוגיה הפלסטינית בתודעה התקשורתית כחלק משלים שמטרתו להפעיל לחץ בינלאומי נוסף על ישראל בדרך להגשמת היעד הסופי - לכשיבשילו התנאים. בל נשכח, אבו-מאזן היה בין מייסדי הפת"ח (התנועה לשחרור פלסטין) בשנות ה-60 של המאה הקודמת יחד עם יאסר ערפאת.

 

בתחילת פברואר 2014, אבו-מאזן העניק ראיון נינוח למדי לעיתון ה"ניו יורק טיימס" בו הוא שטח את הרעיונות המרכזיים המנחים אותו בנוגע להסדר מדיני עתידי עם ישראל. ואלה היו עיקרי הדברים:

 

א. הצבת כוחות נאט"ו באזור בקעת-הירדן ובאזורים נוספים למשך כ-40 שנה.

ב.  למדינה הפלסטינית לא יהיה צבא, אלא רק כוח שיטור.

ג.  צה"ל יכול להישאר ביהודה שומרון 5 שנים לאחר חתימת ההסכם עם הרשות-הפלסטינית.

ד. ההתנחלויות הישראליות יפונו בפרק זמן של 5 שנים.

ה. ישראל לא תוכר כמדינה יהודית.

 

לכאורה, יש כאן התפתחות מחשבתית בנוגע להסדר מדיני עתידי עם ישראל. אלא שיש כאן טקטיקה ברורה המוצגת עבור התקשורת הבינלאומית על-מנת להפגין כלפי חוץ את המתינות הפלסטינית ואת רוחב-ליבה של הרשות-הפלסטינית כלפי ישראל. אם אבו-מאזן באמת היה רוצה להגיע להסדר כולל עם ישראל, הוא היה נענה בחיוב להצעות המרחיקות-לכת של ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, כבר בספטמבר 2008. אלא שאבו-מאזן (בעזרתם של כמה בכירים ישראלים, כמו ציפי לבני ואהוד ברק) החליט לא להיענות בחיוב להצעתו של אולמרט שלא התעקש על העיקרון החשוב בנוגע להכרה בישראל כמדינה יהודית - וזאת הייתה אחת מהטעויות הגדולות של אולמרט במגעיו עם אבו-מאזן.

 

הסעיף החמישי שהופיע ברעיונות של אבן-מאזן, בנוגע לכך ש"ישראל לא תוכר כמדינה יהודית", מרמז בבירור של הכוונות העתידיות של אבו-מאזן בנוגע ל"מורשת הלאומית" שהוא רוצה להשאיר אחריו לדורות הבאים. אבו-מאזן מנסה ליצור את התשתית הרעיונית להמשך המאבק בישראל גם אם ייחתם הסכם מדיני כלשהו עם הרשות-הפלסטינית, וזאת מתוך ראייה היסטורית ארוכת-טווח שתוצאותיה ידועות מראש על-פי הבנתו. ערביי-ישראל בגליל וקיומם של הבדואים בנגב מהווים גשר איתן עליו תונח האסטרטגיה הלאומית הפלסטינית לעשרות השנים הבאות.

 

שתי בעיות מרכזיות נוספות נמצאות בלב המחלוקת עם ישראל על-פי הבנתו של אבו-מאזן: א. בעיית ירושלים. ב. דרישת השיבה הפלסטינית המשתלבת היטב ברעיון של אי-הכרה בישראל כמדינה יהודית. לטענתו של אבו-מאזן, שפורסמה בתקשורת הישראלית פעמים אחדות, הוא אינו רוצה לחזור לצפת עיר הולדתו. ספק רב אם הערבים שהעלו על-נס את רעיון "זכות השיבה" מבינים כלל את המשמעות של מילה "צפת", או של המילים "בית לחם", "כרמל", "ירדן", "לבנון", "נגב", "גליל" ועוד מילים רבות נוספות הקשורות בקשר היסטורי עמוק לשפה העברית ולארץ-ישראל כולה. ועם זאת, גם כאן, אבו-מאזן מפגין לכאורה רוחב-לב תעמולתי מול ישראל, משום שהוא באופן אישי - אינדיבידואלי - ויתר על "זכותו" לשוב לצפת. אולם הוא אינו יכול "להכריח" את הפלסטינים לנהוג כמוהו, משום שזכות-השיבה היא עניין "אינדיבידואלי" במהותו. במילים אחרות, אבו-מאזן רוצה להשאיר את הנושא הזה פתוח לחלוטין גם לאחר לכתו בדמותה של "מורשת לאומית מחייבת" לדורות הבאים. הלוליינות המילולית הזו מצליחה מאוד בתקשורת הבינלאומית ואף בקרב חלקים אחדים בתקשורת הישראלית שיש לה אוריינטציה פוליטית של הצדקה בכל מחיר של הצד הפלסטיני. מאידך, הדבר גם מעמיד את ישראל בדילמות קשות, שכן מדינת-ישראל מנהלת מאבק תודעתי מול הרשות-הפלסטינית, מול האיחוד-האירופאי וכעת גם מול ארה"ב של ברק חוסיין אובמה.

 

מאחר וישראל פיתחה "תלות פסיכולוגית" בארה"ב עד לדרגה של חרדת-נטישה, קיימת סכנה ממשית שישראל תיאלץ להתפשר על עניינים מהותיים ביותר הקשורים לביטחונה ולקיומה. אבו-מאזן, מאידך, מבין היטב שאת העניינים המהותיים החשובים לישראל, אפשר להפוך לסוג של משא-ומתן על "לוח זמנים" עם מתק-שפתיים תקשורתי הנועד לשרת את היעד האסטרטגי עד להשגתו בעתיד. במקרה הזה, הרשות-הפלסטינית מתנהגת כמעצמה גם לנוכח העורף האסטרטגי לו היא זוכה מהעולם-הערבי והאסלאמי, בעוד שישראל מתנהלת בחרדה גלויה כאילו היא הולכת לאבד את כל ידידותיה - ולא כך הוא הדבר.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "אבו-מאזן חושף את האסטרטגיה הפלסטינית מול ישראל", מגזין המזרח התיכון, 13 בפברואר 2014.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006