כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הפיכה צבאית בטורקיה
משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
Islamic Terror – How Many People Were Killed During May 2010
מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

ארה"ב במשבר מנהיגתי - הנשיא אובמה כמשל

מאת: ישראל בר-ניר

14.11.2013


 

 

 

המשבר הסורי שהחל בהרבה רעש ומהומה הסתיים בקול ענות חלושה. לרגע היה נדמה שאו טו טו הנה הולכת לפרוץ מלחמה. הרודן הסורי שהעז לחרוג מהנורמה של טבח אזרחים בצורה "תרבותית", ישלם על פשעו. עונשו של הרודן יהיה כזה שיבטיח שדבר כזה לא יקרה להבא - לא רק בסוריה אלא גם לא בשום מקום אחר בעולם. והנה תוך פחות משבוע מאז שהחלה הרגיעה, המשבר נמוג והיה כלא היה. לרודן לא קרה שום דבר. שום דבר גם לא יקרה.

 

נשיא ארה"ב, אובמה, זכה לקיטון של ביקורות מכל הכיוונים על הצורה בה הוא ניהל את המשבר, תדמיתו נפגעה קשות ולמפקפקים ביכולתו להנהיג הצטרפו רבים מבין תומכיו. שני שרי ההגנה במהלך הקדנציה הראשונה של אובמה, רוברט גייטס וליאון פאנטה, ביקרו בפומבי את האופן בו הנשיא טיפל במשבר. ליאון פאנטה ניסח זאת בלשון חד משמעית: כאשר הנשיא מותח קו אדום, אמינותה של ארה"ב תלויה בכך שהוא יעמוד בדיבורו.

 

במדינת-ישראל, זאת נורמה מקובלת שבכירים המסיימים את תפקידיהם, או שלא האריכו להם את המינוי, מתחילים מייד ללכלך את הממונים עליהם ובראש ובראשונה את ראש הממשלה. בארה"ב זו כמעט לא קורה. בכירים כאן נוהגים לשמור על שתיקה גם כאשר הם חושבים שנעשה להם עוול. מפיק הסרט "שומרי הסף" היה מתקשה למצוא כאן מועמדים שהיו מוכנים לככב בסרטו. הופעתם בציבור של גייטס ופאנטה היא חסרת תקדים ומעידה בראש ובראשונה על עומק הפגיעה במעמדו של אובמה.   

 

הצורה בה הסתיים המשבר (בהנחה שהוא באמת הסתיים) היא כישלון מחפיר לאובמה ולארה"ב, אבל זה הרע במיעוטו. אם אובמה היה פועל אחרת ונוקט בפעולה צבאית נגד סוריה, עם או בלי אישורו של הקונגרס, קרוב לוודאי שזה היה מסתיים הרבה יותר גרוע או, לחילופין, זה לא היה מסתיים וארה"ב הייתה מוצאת את עצמה תקועה בסוריה למספר שנים בלי לדעת לאן זה מוביל.

 

אובמה איננו הנשיא הראשון שנאלץ להתמודד עם אתגרים בזירה הבינלאומית. לצורך ההשוואה אסתפק במספר מקרים מהעבר:

 

בתחילת המאה ה-20, אזרח אמריקאי בשם פדיקאריס נחטף במרוקו למטרות כופר נפש ע"י כנופית שודדים בראשותו של שייך בשם ראיסולי. העיתונות האמריקאית געשה ורעשה. הנשיא טדי רוזוולט, שעמד לפני בחירות החליט, בניגוד לעמדת מחלקת המדינה, לא לעבור בשתיקה. הוא הורה לשר החוץ שלו לשגר לשליט מרוקו, באמצעות שגריר ארה"ב בטנג'יר, מברק בן שורה אחת - A live Perdicaris or a dead Raisuli!. לאחר כמה ימים פדיקאריס שוחרר. באסיפת המפלגה הרפובליקנית שמינתה אותו למועמד לנשיאות, רוזוולט נפנף את הדף עם הטקסט של המברק לקול תשואות הקהל. יותר מאוחר הוא נבחר לנשיאות ברוב מוחץ בבחירות של 1904. המברק הזה נכנס לספרי היסטוריה.

 

כמו בהרבה מיתוסים היסטוריים, המציאות הייתה שונה. טדי רוזוולט באמת שיגר שייטת של שש אוניות מלחמה עם יחידת מארינס לאזור, אבל הוא קבל את עצת המפקדים הצבאיים שלו ולא ניסה לממש את האיום. ראיסולי קבל את מלוא הכופר שהוא דרש - 70,000$, תמורת שחרור החטוף. בדיעבד התברר גם שמעמדו החוקי של פדיקאריס כאזרח אמריקאי היה מפוקפק. האמת יצאה לאור בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אחרי שכל המעורבים בפרשה כבר לא היו בין החיים. בשיעורי ההיסטוריה ממשיכים עד היום ללמד את הגרסא "הרשמית". 

 

הפרשה זכתה לכיסוי הוליוודי (נו, איך אפשר בלי זה) וב-1975 יצא סרט על הפרשה בשם "הרוח והאריה" (The Wind and the Lion) בכיכובו של שון קונרי בתפקיד ראיסולי. הגירסא ההוליוודית שיפצה קצת את המציאות. פדיקאריס של הסרט הוא אישה והשייך החוטף הוא מעין רובין הוד מודרני. בסרט יחידת המארינס נוחתת בפועל ומשחררת את החטופה.  

 

משבר שעד היום מרבים לעסוק בו, הוא משבר הטילים בקובה בתקופת כהונתו של קנדי. הניסיון הרוסי להקים בסיסי טילים בקובה, בטווח של כמה עשרות קילומטרים מיבשת ארה"ב היה אתגר אמיתי, וקנדי הגיב בהטלת הסגר ימי על קובה תוך איום שכל אוניה רוסית שתנסה לפרוץ את ההסגר תוטבע. העולם עצר את נשימתו - או טו טו הולכת לפרוץ מלחמה גרעינית. ברגע האחרון האוניות הרוסיות שהיו בדרכן לקובה שינו כיוון וחזרו הביתה - כרושצ'וב היה מודע לכך שהצי הרוסי באותם ימים לא היה יריב רציני לצי האמריקאי. קנדי נכנס להיסטוריה כמי שעמד על שלו והכריח את הענק הסובייטי להתקפל.

 

המציאות הייתה קצת פחות הרואית. סביר להניח שאם כרושצ'וב היה מתעקש ומורה לאוניות הרוסיות לפרוץ את ההסגר האמריקאים היו פותחים באש. מאחר וזה לא קרה, אי אפשר להוכיח את זה, אבל אחרי חלוף המשבר, נוכחותן של צוללות רוסיות נושאות טילים בליסטיים בנמלי קובה הפכה להיות תופעה של קבע בלי שתהיה לכך שום תגובה רשמית אמריקאית. אלה אינם בסיסי טילים אבל זה לא כל כך רחוק מזה. זה היה סופה של דוקטרינת מונרו שאסרה על מעורבות של מעצמות אירופה ביבשת האמריקאית. נוסף על כך ארה"ב קבלה את דרישת הרוסים לפנות בסיסי טילים שהיו לה בטורקיה. בשיעורי ההיסטוריה לומדים עד היום על קנדי הגיבור ואיך הוא "עשה בית ספר" לרוסים.

 

ב-1968, בתקופת כהונתו של ג'ונסון, ספינות צפון קוריאניות השתלטו על אוניית-ריגול אמריקנית בשם פואבלו (Pueblo) ולקחו את כל אנשי הצוות בשבי. השבויים הוחזקו במעצר קרוב לשנה ושוחררו רק אחרי מו"מ משפיל ומייגע. תדמיתו של ג'ונסון לא נפגעה כי הוא כבר היה בסיום כהונתו והוא וויתר על הניסיון להיבחר לתקופת כהונה שנייה. יתר על כן, דעת-הקהל בארה"ב הייתה עסוקה במלחמת וייטנאם, והמתרחש בצפון קוריאה לא זכה להרבה תשומת-לב. 

 

לא צריך להרחיב את הדיבור על משבר בני הערובה באיראן בתקופת קרטר.

 

לעומת זאת אפשר להצביע על הפלישה לגרנדה בתקופת רייגן, ועל הפלישה לפנמה ומעצרו של נורייגה בתקופתו של בוש האב - אירועים המלמדים שארה"ב אף פעם לא התקשתה להיות גיבורה על חלשים. במוקדם או במאוחר גם אובמה ינסה לשקם את תדמיתו בדרך דומה - להיות גיבור על חלשים זה תחום שגם לאובמה לא יהיה קושי להצטיין בו. המועמדת ה"טבעית" היא כמובן מדינת-ישראל.

 

לא כללתי בסקירה הזאת את תגובתו של רוזוולט להתקפה היפנית בפרל-הרבור או את זו של טרומן במלחמת קוריאה. מאחר, ואלו היו פעולות מלחמתיות במלוא מובן המילה, לא הייתה לאמריקאים כל אפשרות להגיב אחרת. קשה לדעת איך אובמה יגיב על אתגר דומה. אבל מחוסר ידיעה יש לתת לו ליהנות מהספק.

 

לסיכום, בניגוד לדעה הרווחת, מדיניותה של ארה"ב איננה מאופיינת ע"י אמרתו של הנשיא טדי רוזוולט דבר בנועם ושא מקל גדול (speak softly, and carry a big stick), אלא בדיוק ההיפך - צעק בקול רם ואת המקל תשאיר בבית.

 

מה שנאמר כאן לא נועד לסנגר על אובמה, אלא להבהיר שיש מידה רבה של הגזמה בתדמית של ארה"ב כבעלת-ברית שניתן לסמוך עליה ביום פקודה. משענת קנה רצוץ הוא תיאור הרבה יותר הולם. כל מי שחושב שבמקרה של עימות עם איראן גרעינית ארה"ב תחוש לעזרתה של מדינת-ישראל, כדאי שיזכור את הפסוק הזה מספר מלכים. 

 

מה בכל זאת מייחד את אובמה לעומת הנשיאים שקדמו לו? מראית העין. נשיאים קודמים הכירו בחשיבותה של התדמית. הם הבינו שהתדמית חשובה לא פחות מהמהות על-מנת להבטיח את כושר ההרתעה של ארה"ב ולשמור על מעמדה. אצל אובמה זה שונה. הסיבה היא - שאובמה איננו נשיא: בהשאלה מהמשל על הברווז, אובמה לא מתנהג כמו נשיא, הוא לא מדבר כמו נשיא והוא לא מתפקד כמו נשיא. נוכחותו בבית-הלבן כשלעצמה איננה מעלה ואינה מורידה.

 

השאלה לפיכך היא, אם הוא לא נשיא, אז מה הוא כן? הוא תועמלן בחירות. לאור הצלחתו להיבחר פעמיים אפשר בהחלט לומר שהוא תועמלן בחירות מעולה. אבל גם היום, אחרי קרוב לחמש שנים בבית הלבן, אובמה עדיין מתנהג כתועמלן בחירות לכל דבר. הרטוריקה בה הוא נוקט, שפת-הגוף שלו והבמות מעליהן הוא בוחר לשאת את דבריו, הן של מועמד החותר לזכות בבחירות. לא של נשיא שהבחירות כבר מאחוריו.

 

בכל פעם שמתעורר משבר או שצצה איזו בעיה, אובמה מגיב באותה צורה - ב"נאום לאומה". במקום לנסות להתמודד עם הבעיה או להציע פתרון, הוא נואם. זה הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב - לנאום. לנאומים האלה יש מתכונת קבועה. הם נפתחים בהצהרה שהוא, אובמה, מתרגז יותר מכולם על מה שקרה ושאם הוא רק היה יודע זה לא היה קורה. בהמשך באה התחייבות חגיגית עם יד על הלב שזה לא יעבור ללא תגובה ושהאחראים למחדל, אם וכאשר הם יימצאו, ייתנו את הדין. למותר לציין שמילת המפתח כאן היא "אם וכאשר האחראים יימצאו". זה דבר שקורה לעתים נדירות בלבד. הוא ממשיך וקורא לכל הקצוות הפוליטיים להתעלם מרגשות של הרגע ולהתלכד סביבו על מנת לסייע בידיו לצאת מהמשבר. לסיום הוא עובר להשתלחות חסרת רסן ביריביו הפוליטיים.

 

בהשאלה מסרטו של אלפרד היצ'קוק האיש שידע יותר מדי, אובמה הוא האיש שיודע מעט מדי או, למען הדיוק, האיש שאיננו יודע כלום. פעם אחר פעם, כשהוא נשאל על התפתחות בלתי צפויה כלשהי, תשובתו של אובמה היא לא ידעתי, לא שמעתי, לא ספרו לי, "אנשים" (מי בדיוק?) פעלו מאחורי גבי, לא הייתי בעניינים ועוד כהנה וכהנה. העיקרון המנחה את אובמה הוא מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק לו.

 

תועמלן בחירות אינו נושא באחריות למעשיו או למחדליו, ועל אחת כמה וכמה זאת לא אשמתו כאשר אנשים לוקחים ברצינות את דבריו. תועמלן בחירות יודע, בפרפראזה על אמרתו המפורסמת של לינקולן, שלא צריך לרמות את כל האנשים, וגם לא צריך לרמות אותם כל הזמן. כל מה שצריך זה לרמות מספיק אנשים עד ליום הבחירות. הבעיה של אובמה היא שלדברים יש דינמיקה, וכשהשקר הופך להרגל אדם מתחיל להאמין לשקרים של עצמו. אינני יודע אם אובמה למד היסטוריה, אבל קרוב לוודאי שמישהו מבין מקורביו הפנה את תשומת לבו לכך שברומא העתיקה היה נהוג לומר הציבור רוצה שירמו אותו (Vulgus Vult Decipi). אובמה נענה לאתגר, ובאותה עת הוא גם משלים את חלקה השני של האמרה אם כך הבה נרמה אותו (Ergo Decipiatur). 

 

אי-אפשר שלא להשוות את אובמה עם מנהיג אחר בתקופה המודרנית - גורבצ'וב. בגורלם של שני המנהיגים עלה לנהל את דעיכתה של מעצמת העל בראשה הם עמדו. אצל גורבצ'וב, לפי כל מה שידוע, זה לא היה תהליך יזום. הנסיבות כפו עליו את התוצאות. זה לא היה מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. אצל אובמה המצב שונה. דוקטרינת האוריינטליזם של אדוארד סעיד, מרכיב דומיננטי בקוריקולום של אוניברסיטת קולומביה בה אובמה רכש את השכלתו, רואה את היותה של ארה"ב מעצמת-על כמקור כל הרע בעולם המודרני. מנקודת מבטו של אובמה, לפיכך, לא רק שאין כל פגם בכך שארה"ב תהפוך למעצמה סוג ב', אלא זהו  יעד שיש לחתור אליו.  

 

 

אסיים בהשוואה נוספת עם העבר. לפני קצת יותר מ-52 שנה, באפריל 1961, ארעה אחת הפאשלות הגדולות ביותר של ארה"ב, הניסיון של ה-CIA להדיח את קאסטרו באמצעות הפיכה ע"י גולים קובניים. ג'ון קנדי, שעדיין לא מלאו שלושה חודשים לכניסתו לבית הלבן, יכול היה להתנער מכל אחריות לנעשה משום שהקנוניה תוכננה מאחורי גבו וללא ידיעתו. אבל קנדי היה נשיא ולא צל של נשיא. לקנדי לא היה כל ספק מה פירוש להיות נשיא. הוא התייצב בפני האומה, נטל על עצמו את מלוא האחריות ונתן הוראה לנתק מייד כל מגע עם הגולים למרות שהיה ברור שזה יביא לכישלון המשימה. זה עלבון לשכל הישר לראות את שני האישים האלה ממלאים את אותו התפקיד.

 

מאמר המשך שיתפרסם בשבוע הבא יוקדש לפיאסקו של הרפורמה במערכת הבריאות ObamaCare שכנראה תכנס להיסטוריה כ-ObamaGate.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "ארה"ב במשבר מנהיגתי - הנשיא אובמה כמשל", מגזין המזרח התיכון, 14 בנובמבר 2013.

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • ניתוח יפה ונכון!
  • חלשלוש
  • מבריק




גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006