unitext left not loaded






הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טיהור אתני של המיעוט ההאזרי בפקיסטן המוסלמית
פוליטיקה ותקשורת בזירה הבינלאומית - נתניהו כמשל
סוריה מדליפה במכוון ידיעות צבאיות
נאום עבד אל-נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
כפרים ערביים על אדמה יהודית
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
50 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית – יוני 1967
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
ObamaCare - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
הדמוקרטיה המערבית בעידן התקינות פוליטית
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים

העכבר ששאג – ארה"ב והסכם לפירוק הנשק הכימי בסוריה

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

17.09.2013


 

 

 

המאמר הנוכחי הוא המשך למאמר קודם על "מנהיגותו" של נשיא ארה"ב: כותרת המאמר הנוכחי, (The Mouse That Roared), לקוחה מסאטירה משעשעת שהוקרנה בשנות החמישים של המאה הקודמת, בתקופת המלחמה הקרה, בכיכובו של השחקן הבריטי פיטר סלרס. הסרט מתאר נסיכות דמיונית במרכז אירופה שהחליטה לאתגר את ארצות הברית, וניצחה בעימות. לא אלאה את הקוראים בפרטי הסרט, אבל במצב הסיום של מה שיזכה בספרי ההיסטוריה לכינוי "המשבר הסורי", אסד יכול לטפוח לעצמו על השכם ולראות בעצמו את העכבר.

 

התרחיש המתגלגל לעינינו בימים אלה איננו זהה בדיוק לזה של הסרט. הפעם לא העכבר (סוריה) הוא מי שאתגר את האריה (ארה"ב), אלא האריה הוא זה שאתגר את העכבר. למרבה הצער, תחת הנהגתו של אובמה האריה התגלה כחתול בית מפונק שאיננו מסוגל אפילו לצוד עכברים.

 

יוקרתו של אובמה בחזית הבית, כתוצאה מהפרשה, היא בשפל המדרגה (על הזירה הבין לאומית לא צריך להרחיב את הדיבור). בעוד שזה מובן מאליו לגבי מתנגדיו הפוליטיים, הפעם יש תחושה רחבה של אי-נוחות גם בקרב קהל החסידים. אפילו את הציבור הכי נאמן לו - חברי הקונגרס השחורים - אובמה לא הצליח לשכנע שייתמכו בו בהצבעה שתתן לו סמכות לצאת למלחמה. סירוב הקונגרס לתמוך ביוזמתו של אובמה לנקוט ביוזמה צבאית וכן ההתנגדות לרעיון בקרב הציבור מקורם במסורת הבדלנית של האמריקאים (שמרנים בעיקר) אבל זוהי רק תמונה חלקית. בעיקרה ההתנגדות הפעם נובעת מחוסר האמון ביכולתו של אובמה כמנהיג ל"הרים" מטלה כזאת, וזה נכון לגבי חלקים רחבים של תומכיו. 

 

 

ההתפתלות האינטלקטואלית בקרב התומכים השרופים, באמצעותה הם מנסים להציג את התנהלותו של אובמה באור חיובי עוברת כל תקדים שהיה בעבר. השיא היה מאמר שהתפרסם ב"ניו יורק טיימס", ב-5 בספטמבר 2013, בו מגלגלים את האחריות על הנשיא לשעבר, ג'ורג' בוש.

 

מנקודת מבטו של אובמה הוא יצא מהעימות כשידו על העליונה. לדבריו, "הוא נבחר לנשיא כדי לסיים מלחמות ולא כדי להתחיל אותן". טכנית, מאחר והעימות הסתיים בלי שאף כדור נורה, הוא צודק. השאלה היא כמובן אם העימות באמת הסתיים, ומה שיותר חשוב, מה הלאה.

 

פליטת-פה מקרית של מזכיר המדינה קרי, הפכה להיות "נושא שאובמה העלה בפגישתו עם פוטין במהלך ביקורו ברוסיה לרגל כינוס ה- G20". אובמה קפץ כמוצא שלל רב על רעיונו של פוטין לשים את מאגרי הנשק הכימי של אסד תחת "פיקוח". הייתה לו גם החוצפה לרמוז שזו הייתה בכלל יוזמה שלו. לפוטין בכלל לא מפריע שאובמה ייקח לעצמו את הקרדיט ליוזמה, הוא לא כל כך מתרגש מהכבוד. אצל פוטין מה שקובע זה התכל'ס. אובמה הסכים לכך שנושאים כמו איך יבוצע הפיקוח, מי יבצע את הפיקוח, ומה יקרה אם תהיה איזו שהיא חריגה - יידונו באו"ם. על מה שקורה באו"ם לא צריך להרחיב את הדיבור.

 

מרוב שמחה על כך שפוטין סיפק לו מוצא מהסבך, אובמה מיהר לקונגרס, בו עמד להתחיל הדיון על מתן אישור לנקיטה בפעולה צבאית נגד סוריה, ובקש לדחות את הדיון עד אחרי שבמועצת-הביטחון יתקיים הדיון ב"יוזמה הרוסית". פוטין לא נשאר חייב. אחרי שהקונגרס קיבל את בקשתו של אובמה לדחות את הדיון, הרוסים ביקשו לדחות את הדיון במועצת-הביטחון למועד בלתי ידוע. בנוסף לכך, הרוסים דרשו ש"האופציה הצבאית תוסר מהשולחן" כתנאי מקדים לקיום הדיון במועצת-הביטחון. לסיום הקטע הזה, כדאי להזכיר שהרוסים טענו כל הזמן להד"ם, אין בסוריה מאגרי נשק כימי, זו המצאה אמריקאית שנועדה להצדיק פעולה צבאית נגד סוריה. במלים אחרות, היוזמה הרוסית קוראת להטלת פיקוח על מאגרי נשק כימי שלדבריהם אינם קיימים.

 

כפי שהיה צפוי, צמרת המפלגה הדמוקרטית יצאו למסע הסברה שנועד לתקן את הפגיעה במעמדו של אובמה. וכך, ננסי פלוסי, יו"ר הסיעה בבית הנבחרים, והרי ריד, מנהיג הרוב בסנאט, מפיצים מעל כל במה אפשרית את הגרסא לפיה "נחישותו של הנשיא, ומוכנותו לנקוט בצעדים צבאיים נגד סוריה, הן מה שגרמו לרוסים 'להתקפל' ולהציע את היוזמה שלהם". על כך הגיב פעיל דמוקרטי בכיר בשם ג'יימס קרביל, מי שניהל בהצלחה את שתי מערכות הבחירות של הנשיא קלינטון, "גם התרנגול משוכנע שהשמש זורחת כל בוקר רק בגלל שהוא עושה קו קו ריקו".

 

אסד יצא לא רק כמנצח מהעימות אלא שמעמדו עוד התחזק. הוא נשאר על כסאו ולא נשקפת סכנה ממשית לשלטונו. יתרה מזאת, הוא קבל היתר להמשיך ולטבוח בבני עמו ללא הגבלה בזמן או בכמות,  עליו רק להקפיד לעשות זאת באופן "תרבותי", על-מנת שלא "להרגיז" את ארגוני זכויות האדם, את האו"ם, או את האיחוד האירופי. במקרה ש"ייפלט" לו איזה טיל עם קצת גז, לא נורא - לכל היותר ינזפו בו "נו, נו, נו, זה לא מה שהבטחת".

 

בנאום הדרמטי לאומה שאובמה נשא ב-10 בספטמבר 2013, הוא קרא לציבור האמריקאי להתלכד ולהתייצב מאחוריו על מנת לתמוך בו אם וכאשר יחליט לנקוט בפעולה צבאית נגד הרודן הסורי. בד בבד הוא גם הבהיר שאין לו כל כוונה לנקוט בפעולה כזאת.

 

במוקדם או במאוחר שלטונו של אסד יוחלף ע"י אחד מארגוני האופוזיציה הנלחמים בו היום. כאשר זה יקרה, גם אם זה יהיה אחרי שאובמה יסיים את כהונתו כנשיא, קשה להניח שהשליטים החדשים יגיבו בחיוב על "הושטת יד" מצד ארה"ב. תדמיתה של ארה"ב כמשענת קנה רצוץ לא תשכח במהרה.

 

מנקודת מבטה של מדינת-ישראל הבעיה היא מה יהיה אם וכאשר אסד יחליט להפנות את נשקו נגד מדינת-ישראל. נכון לעכשיו, הקזת הדם שהצבא הסורי ספג וסופג במלחמת האזרחים שם החלישה אותו ואין ביכולתו לתקוף את ישראל, אבל זה יכול להשתנות. יתרה מזאת, אף אחד לא יודע מה מתרחש אצל החיזבאללה בלבנון, ומה מכינה איראן.

 

לסיום, לא צריך להיות גאון גדול כדי לתאר מה היו פני הדברים אם המשבר היה לא סביב השימוש בנשק כימי ע"י הסורים אלא סביב בנייה של שניים שלושה בתים בירושלים.

 

ומילה לסיום, לא אופתע אם בנובמבר הקרוב, כאשר יוכרז על הזוכים בפרס נובל לשלום, נגלה שהפרס מתחלק בין פוטין ואובמה על תרומתם למניעת מלחמה בסוריה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "העכבר ששאג - ארה"ב וההסכם לפירוק השנק הכימי בסוריה", מגזין המזרח התיכון, 17 בספטמבר 2013.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • ישראל בר-ניר
    • הדוא"ל שלי הוא




גלריית המגזין

 

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

 

טראמפ

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006