כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להקים מדינה עצמאית
הלגיטימיות של המשטרים הרודניים
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
הדמוקרטיה המערבית בעידן התקינות פוליטית
הכלכלה הישראלית – האם התל"ג הוא חזות-הכל
גרמניה ומשבר הפליטים – דינמיקה של אלימות פוליטית
להבקיע את חומת האטימות האנטי-ישראלית
סתיו 2014 – הרהורים לאחר מעשה
מלחמת יום הכיפורים: "1973 - הדרך למלחמה"
בחירות 2012 בארה"ב - זה יכול לקרות רק באמריקה
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יוני 2010
ישראל במלכודת ההונאה התעמולתית האנטי-ישראלית
סוריה עומדת מאחורי חיסולו של גנרל פרנסואה אל-חאג´
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?
הממשל החדש של טראמפ - מלחמת 100 הימים
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים

אובמה בבית הלבן - ההיגיון של חוסר היכולת להנהיג

מאת: ישראל בר-ניר

10.09.2013


 

 

 

כניסתו של אובמה לבית הלבן הביאה לתפנית במדיניות החוץ שהתבטאה בחתירה לעיצוב מחדש מערכת יחסיה של ארה"ב עם העולם. נקודת המוצא של האסטרטגיה הזאת הייתה לנסות למצוא מסילות ללבם של עמים ומשטרים שיחסיהם עם ארה"ב היו בכי רע, או שבכלל לא קיימו אתה יחסים. יישום האסטרטגיה הזאת, אותה אובמה הגדיר כ"מדיניות הושטת היד", היה כרוך בפגיעה בבעלות הברית המסורתיות של ארה"ב. מימדי הפגיעה השתנו בהתאם לנסיבות, ונקבעו במידה רבה ע"פ מידת התלות של בעלת הברית הספציפית בארה"ב.

 

מה שכנראה נשגב מבינתו של אובמה זה שבחיים, מי שעבורו הפגיעה בבעלי ברית היא מדיניות, ייוותר ללא בעלי ברית שיעמדו לצדו ביום פקודה (If you make it a habit to stab your allies in the back, you'll be left with few allies when you need them). בעלי ברית סופגים את הפגיעות, ובמקרים לא מעטים, מחוסר ברירה, בולעים את הצפרדע ומחייכים, אבל הם לא שוכחים. כאשר הפגיעה עוברת ללא תגובה, קל לנהוג כאילו מאום לא השתנה והברית נותרה בעינה. אובמה לא התקשה לשכנע את עצמו שהאסטרטגיה שלו עובדת, שמעגל בעלי הברית של ארה"ב מתרחב, ושמעמדה של ארה"ב בקרב עמים ומשטרים שבעבר נמנו על אויביה של ארה"ב משתפר. ההצבעה בפרלמנט הבריטי ב-29 באוגוסט 2013, לא לתמוך ביוזמה צבאית של ארה"ב נגד סוריה, היוותה מקלחת של צוננים על מדיניותו של אובמה. בריטניה הייתה בעלת הברית עם היחסים הכי הדוקים עם ארה"ב. זו הייתה עבור הבריטים הזדמנות ל"סגור חשבון" על כך, שבסכסוך שלהם עם ארגנטינה, אובמה תמך בארגנטינה. אובמה גילה לאכזבתו שהאסטרטגיה שלו נכשלה בגדול, ושרעיונותיו על שיפור מעמדה של ארה"ב בעולם היו אשליה (wishful thinking) בלבד. בעלות ברית חדשות לא נוספו, העוינות לארה"ב לא רק שלא פחתה אלא אף גברה, ובעלות הברית הישנות נמוגו.

 

אחרי למעלה משנה של מדיניות פליק-פלאק לגבי המתרחש בסוריה, אובמה הגיע למסקנה שצריך לעשות משהו. עדיין לא ברור מה בדיוק בכוונתו של אובמה לעשות, אבל כבר עכשיו ברור שהוא יצטרך לעשות את זה לבד. זה ניסיון חדש עבורו. כשאובמה טיפס על העץ עם ההתחייבות שלו מלפני שנה (20 באוגוסט 2012), לראות את השימוש בגז ע"י הממשל בסוריה כ"קו אדום" (היום, בעזות המצח האופיינית לו, הוא מכחיש שהדברים נאמרו), הוא לא העלה בדעתו שהשטר יוגש לפירעון, ושמועד הפירעון יתפוס אותו במצב המביך של חוסר בעלי ברית שייתמכו בו. אין לו תמיכה באו"ם, אין לו תמיכה בנאט"ו, אין לו תמיכה בגוש המדינות המכונה G20, האיחוד האירופי לא בדיוק "נדלק" על הרעיון, מנהיגי ארצות ערב האחרות אינם תומכים בו, ואפילו תמיכת הקונגרס האמריקאי איננה מובטחת. הציבור האמריקאי מחולק כשיש רוב ברור למתנגדים לכל מעורבות צבאית אמריקאית בסוריה. חלק מההתנגדות הזאת נובע מהמסורת הבדלנית של החוגים השמרנים באמריקה, אבל הפעם מתווסף לזה חוסר אמון ביכולתו של אובמה ל"ספק את הסחורה". אנשים פשוט לא סומכים עליו ולא מאמינים שהוא באמת מתכוון למה שהוא אומר. התופעה הזאת אינה מצטמצמת למתנגדיו הפוליטיים. היא בולטת גם בקרב תומכיו. הרוב הדחוק בו התקבלה ההחלטה לתמוך בו בוועדת החוץ של הסנאט אומר דרשני.

 

סגנון המנהיגות שאובמה פיתח הוא "מנהיגות מאחור" (leadership from behind) כפי שהגדירו זאת עוזריו (מקור המושג leadership from behind הוא בקומדיה המוסיקלית של ג'ילברט וסליבאן, הגונדולייר'ס, מהמאה ה-19). על מנת להנהיג מאחור צריך שיהיה מישהו מלפנים שמאחורי גבו אפשר להסתתר. כשאתה לבד, זה לא כל כך פשוט לביצוע.

פנייתו של אובמה לקונגרס לקבלת אישור ליוזמתו מעידה על המצוקה בה הוא נמצא. לטענתו הוא איננו זקוק לאישור כזה כי החוקה מקנה לו את הסמכות לפעול גם ללא אישור הקונגרס - הוויכוח הזה התעורר כבר בעבר כשהוא החליט על מעורבות מוגבלת בלוב בעת התמוטטות משטרו של קדאפי. אובמה טועה כי ארה"ב לא הותקפה ואין שום איום ישיר על ארה"ב (גם במקרה של לוב לא היה). הבעיה היא שאם אובמה באמת כל כך בטוח שהוא לא זקוק לאישור מהקונגרס, מדוע הוא מבקש אותו? אם הוא היה בטוח בצדקתו, הוא היה פועל לפי הכלל של "יותר טוב לבקש סליחה מאשר לבקש רשות". על כל פנים, מהבית הלבן כבר נמסר שאובמה מתכוון לנקוט בפעולה גם ללא אישורו של הקונגרס. ימים יגידו אם זה רציני או שזה עוד "קו אדום". נכון לעכשיו הפניה לקונגרס נראית כתכסיס שנועד לדחות את הצורך לקבל החלטה מיידית.

 

בהשאלה מדבריה של גולדה מאיר, כשהתנגדה להקמת ממשלת הליכוד הלאומי ערב מלחמת ששת הימים, לניצחון לא צריך שותפים. אצל אובמה זה עובד אחרת. לפני קבלת החלטה ביצועית הוא נוקט בצעדים מקדימים, צעדים שמטרתם להכין שעיר לעזאזל עליו אפשר יהיה לגלגל את האחריות לפאשלה אם וכאשר זו תתרחש - בשביל זה צריך שותפים. זאת המהות של "הנהגה מאחור". זאת הסיבה לכך שהוא משקיע כל כך הרבה מאמצים לרתום את הקונגרס שיתמוך בו. לפי דיווחים בעיתונות, הוא אפילו פנה ל AIPAC שיסייע במאמצים לשכנע את חברי הקונגרס. אינני יודע אם הייתה פניה דומה לארגון J-Street, אבל אני חוזה שבעתיד הלא רחוק, כשאובמה ינסה לשקם את יחסיו עם העולם הערבי, יופיעו בתקשורת סיפורים על כך שהלובי הישראלי כפה עליו לצאת למלחמה נגד סוריה.

 

התנהגותו של אובמה היום מטילה אור חדש על "נאום הקו האדום" מלפני שנה, ההתחייבות שהיום הוא מתכחש לה. לאובמה לא הייתה כל כוונה לממש את ההתחייבות להגיב על השימוש בגז. הוא אף פעם לא ראה אותה כאולטימאטום. זה היה מסר לאסד, מה שהוא בנוסח "שמע חביבי, אתה יכול להמשיך לטבוח בבני עמך כאוות נפשך. אם זה ייעשה בצורה 'תרבותית' ללא שימוש בגז, אף אחד לא ייגע בך לרעה. אם אתה לא יכול בלי גז, אנא עשה זאת בכמויות קטנות ובאופן מידתי, כדי שאפשר יהיה לטעון 'אין הוכחות חותכות' ולהתעלם מהמקרה". זה עבד במשך תקופה מוגבלת, והנה קרה מה שקרה - או שאסד לא הבין בדיוק מה זה "כמויות קטנות", או שאחד המפקדים בשטח התבלבל ולחץ על הכפתור הלא נכון, אובמה נמצא עכשיו במצב של אדם שהזמין ארוחה יקרה במסעדה ובתום הארוחה הוא מגלה שתוקף כרטיס האשראי שלו פג, ואין עליו מספיק מזומנים לשלם את החשבון.

 

השאלה מה צריך ומה אפשר לעשות היא בכלל לא פשוטה. גם מנהיגים יותר רציניים ומנוסים מאובמה היו מתקשים לתת תשובה. לאובמה אין בשלב הנוכחי מושג מה הוא רוצה להשיג בפעולה נגד סוריה. האם יש להסתפק במכה צבאית? אם כן, באיזה היקף. האם יש להחליף את משטרו של אסד? אם כן, במי. האם מספיק לחסל את יכולת השימוש בגז? אם כן, איך הוא מתכוון לממש את זה. האם הוא לוקח בחשבון את ה"נזק הסביבתי" שעלול להיגרם כתוצאה מהנוכחות של כוחות רוסיים וסינים בשטח? אלה רק כמה מהשאלות שאין להן תשובה. בלי תשובה לשאלות האלו אי אפשר לדון בצד המבצעי של איך עושים את זה.

 

בראיון בטלוויזיה ב-31 באוגוסט 2013, אובמה דיבר על פעולה שתהיה "מוגבלת ופרופורציונאלית". זו הגדרה חסרת משמעות לחלוטין. מה פרוש "תגובה מוגבלת"? מוגבלת במה? בזמן או בהיקף? ואם המטרה (בהנחה שיש כזו) לא תושג כשיגיעו לגבול, מה אז? יזיזו את הגבול? ההיסטוריה מלמדת שמלחמות שהתחילו כ"פעולה מוגבלת" כמעט אף פעם לא נעצרו בגבולות. ושאלה דומה לגבי "תגובה פרופורציונאלית". פרופורציונאלית למה? לפי הדיווחים יותר מ-1,400 אנשים נטבחו בסוריה באמצעות גז, וזאת בנוסף ל-120,000 אנשים שנטבח באמצעים "הומאניים" במהלך המאבק על השלטון. על-פי אלו קריטריונים יוחלט מה היא הפרופורציה ההולמת? אף אחד לא מצפה מאובמה לפרט מה, מי, מתי, איך ואיפה תהיה התגובה, אבל שימוש בקלישאות חסרות משמעות אינו נוסך ביטחון רב בתהליך קבלת ההחלטות בבית הלבן. בעת הדיון בוועדת החוץ של הסנאט מזכיר המדינה, קרי, התבטא בתשובה לשאלה שהוצגה לו, שמטרת הפעולה נגד סוריה, אם וכאשר היא תתרחש, תהיה "לשלוח הודעה" (send a message) לאסד. על כך השיב לו אחד הסנאטורים שבשביל לשלוח הודעות יש דואר.

 

הפניה ל AIPAC מעוררת שאלות מעניינות. יחסי הבית הלבן בתקופת אובמה עם ארגון AIPAC רחוקים מלהיות חמים (זה בלשון המעטה). המצב שונה לחלוטין לגבי הארגון המתחרה J-Street. מנהיגיו של הארגון הזה הם אורחים רצויים בבית הלבן בכל עת, ולג'ורג' סורוס, המיליארדר שמספק את עיקר המימון של הארגון, מערכת יחסים אישיים חמה עם אובמה. אם זה היה מהלך תמים שכל כוונתו הייתה להפעיל את יהודי ארה"ב שישפיעו על חברי הקונגרס, למה פנו דווקא ל AIPACולא ל J-Street? או לפחות למה לא פנו לשני הארגונים במקביל? הסיבה מורכבת משני חלקים. ראשית מידת ההשפעה של ארגון AIPAC בקונגרס עולה בהרבה על זו של J-Street. שנית, וזה העיקר, ארגון AIPAC מזוהה עם מדינת ישראל. ארגון J-Street מתיימר להיות pro peace, pro Israel (אף פעם לא הצלחתי להבין מה הוא סדר העדיפויות שלהם - מה קודם למה), אבל להגדרה הזאת אין שום אחיזה במציאות. ארגון J-Street הוא שלוחה אמריקאית של מר"צ וארגון "שלום עכשיו" אם לא של ארגוני שמאל יותר קיצוניים.

מעורבות של AIPAC משמעותה מעורבות של מדינת ישראל. זה אולי לא מדויק, אבל ככה זה נראה בעיני העולם וככה זה נראה בעיני החוגים הליבראליים הניאו אנטישמיים בארה"ב. גם ככה האזרח האמריקאי הממוצע איננו נדלק על הרעיון של פעולה צבאית נגד סוריה, אז עכשיו הוא צריך לשמוע שמדינת ישראל היא זאת שדוחפת את ארה"ב לצאת למלחמה בסוריה. רק זה עוד חסר לנו.

עד היום מדינת ישראל הצליחה לא להיגרר למלחמה בסוריה למרות שורה של חריקות שהתבטאו בפצצות מרגמה פה ושם ואפילו איזה טיל מקרי. זה כנראה לא כל כך מצא חן בעיניו של אובמה. זה בא לידי ביטוי בדבריו של קרי שאמר שהשקט והשגשוג הכלכלי בישראל הם מה שמונע מהשלום להגיע לאזור. במהלך השנה האחרונה הייתה שורה של הדלפות על פיגועים ו/או פעולות מנע שישראל בצעה בסוריה - הדלפות שמקורן היה בבית הלבן או בפנטגון. אינני יודע מה מידת האמת בכל הסיפורים האלה. אבל אפילו אם כולם היו נכונים, איזו תועלת יכלה לצמוח מהפרסום בתקשורת? המטרה היחידה שיכולה הייתה להיות להדלפות האלה היא לגרות את אסד למצב שבו הוא ירגיש שהוא מוכרח לפעול נגד ישראל.

 

זה עדיין לא קרה, אבל יש בהחלט לקחת בחשבון את האפשרות שטיל נושא גז סארין כמו זה שנורה ע"י אסד על דמשק, ישוגר אל אחד ממרכזי האוכלוסייה במדינת ישראל. אני מקווה שבירושלים חשבו על זה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "אובמה בבית הלבן - ההיגיון של חוסר היכולת להנהיג", מגזין המזרח התיכון, 10 בספטמבר 2013.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • או שהוא רוצה באמת להחריב אותנו או שהוא יעשה את זה בלי כוונה מוצהרת - התוצאה תהיה זהה...
  • מאמר מעולה!
  • מעולה
  • מאמר מעולה כמו תמיד
  • ערב הסעודית בקרע עם אובמה




גלריית המגזין

 

20 באוקטובר 2017

 

 

מגמות רדיקאליות במחשבה המדינית הגרמנית

 

 

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006