כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
האיום האסלאמי כלפי הנוצרים בבורקינה-פאסו
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון
תקשורת, טרור וסיוע צבאי למדינות כושלות
מלחמה ללא סוף בטרור האסלאמי באפגניסטן
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק
תרבות פוליטית בישראל לקראת שנת 2048
אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 – מאמר סיכום
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודשים יולי-ספטמבר 2011
על שוטרים ורבנים ועל המערכת המשפטית בישראל
משט הטרור לעזה של רג´פ טאיפ ארדואן
חוסני מובארק חוגג יום הולדת 80
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד מיעוט השיעי
הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק

בחירות ארה"ב, נובמבר 2012, החוכמה שלאחר מעשה

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

14.11.2012


 

 

כמו שקל לנחש את תוצאות הטוטו במוצאי שבת, כך גם בבחירות. היום כולם חכמים. לא אסתיר שתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב היו אכזבה עבורי, אבל הן לא היו בגדר הפתעה. אם הייתה הפתעה אמיתית במערכת הבחירות הנוכחית, היא הייתה בתוצאות הבחירות לסנאט. כאן הכישלון של הרפובליקנים היה ממש דרמטי. ממצב בו הניצחון היה כמעט "בכיס" הם יצאו עם "ביצה על הפנים". הם לא רק נכשלו בשבירת הרוב הדמוקרטי, הם אבדו שני מושבים קריטיים והגדילו את הרוב הדמוקרטי. הכל בגלל התבטאויות אידיוטיות של המועמדים שלהם.

 

אשאיר לאחרים את הדיונים למה התוצאות היו כפי שהיו, ולמה התחזיות, שלא מעט מהן היו יותר מסתם תחזיות, התבדו. המומחים ו"המיימינים" עוסקים בזה שעות נוספות בימים אלה. יש להם תשובות לכל דבר, כמו שהיו להם בעבר תשובות לכל דבר, והניתוחים וההסברים שלהם לא יהיו יותר נכונים ממה שהם היו בעבר.

 

בכל זאת, פטור בלא כלום אי-אפשר. הייתי מציע לדמוקרטים החוגגים היום את "קץ המפלגה הרפובליקנית" לא להתלהב יותר מדי. את אותו הדבר הם אמרו ב-2008 ואז באה התבוסה בבחירות הביניים של 2010 וטפחה להם על הפנים. ההצבעה הפעם הייתה בראש ובראשונה הצבעה אישית עבור אובמה. היא לא שיקפה העדפה של הדמוקרטים על הרפובליקנים. היא נבעה מהסגידה, הגובלת בפולחן אישיות, לאובמה. ב-2010 מועמדותו של אובמה לא הייתה על הפרק, וזה ניכר בתוצאות. ללא יוצא מן הכלל, בכל המדינות "המתנדנדות" בהן אובמה זכה בסופו של דבר הפעם, למשלחות המייצגות את המדינות בבית הנבחרים נבחר רוב רפובליקני גדול. אובמה לא "ירוץ" ב-2016. ללא מועמד בעל כריזמה דומה לזו של אובמה הכל יהיה פתוח.  

 

עם הבחירות מאחורינו, השאלה עכשיו היא מה הלאה. הבחירות היו משאל-עם על תקופת כהונתו הראשונה של אובמה. כשבאים לשפוט את תקופת כהונתו הראשונה של אובמה אפשר לעשות זאת משתי נקודות מבט: האופטימיסטים רואים בהישגיו של אובמה בתקופת כהונתו הראשונה את הטוב ביותר שניתן היה להשיג. הפסימיסטים חוששים שזה אכן כך. שתי נקודות המבט מנוגדות בתכלית, אבל הן מובילות לאותה מסקנה - בתקופת כהונתו השנייה של אובמה לא יהיה שינוי לטובה.

 

למעשה יש הרבה סיבות להאמין שתהיה הרעה, אבל על-מנת שלא להקדים את המאוחר, בשלב הזה מגיע לאובמה ליהנות מהספק. את הצלחתו בבחירות אובמה יכול לראות בצדק כמנדט להמשיך באותה דרך, ואין לו לפיכך שום סיבה לשנות משהו במדיניותו. בארה"ב מקובלת הגישה של לא מתווכחים עם הצלחה (You don't argue with success), וכן לא מתקנים את מה שעובד (If it ain't broke, don't fix it).  

 

בפרספקטיבה היסטורית סיכוייו של אובמה אינם נראים וורודים. לאורך כל המאה ה-20 מיעוט מבין הנשיאים שזכו לתקופת כהונה שנייה אכן זכה להישג ממשי כלשהו בתקופת כהונתו השנייה. החל בווילסון, שב-1919 נכשל במאמציו להביא להצטרפות ארה"ב לחבר הלאומים, וכלה בניסיון הכושל של בוש הבן ב-2005 לעשות רפורמה בביטוח הלאומי. הכישלון הבולט ביותר היה של רוזוולט שניסה, ב-1937, לשנות את הרכב בית המשפט העליון. זה היה אחרי שהוא נבחר לתקופת כהונה שנייה ב-Land Slide ונהנה מרוב מוחלט בשני בתי הקונגרס. החריגים היו הנשיא המנוח רונאלד רייגן (1989-1981), שהעביר רפורמה בחוקי מס הכנסה, וביל קלינטון (2001-1993), שהצליח לסגור את הגרעון בתקציב. תקופות הכהונה השניות "התברכו" בסקנדלים ושערוריות. קלינטון היה על סף הדחה. הסקנדל הבולט ביותר הייתה פרשת ווטרגייט (1974-1972) שבעקבותיה ריצ'ארד ניקסון נאלץ להתפטר. גם עכשיו, בקושי גמרו את ספירת הקולות וכבר מתחילה לבצבץ איזו שערוריה הקשורה לראש ה-CIA ולאיזה גנרל נוסף. זה סיפור מוזר ביותר ולמרות שכרגע לא ברור אם זה בכלל נוגע לאובמה עצמו, אף אחד לא יודע לאן זה יוביל.

 

בתקופת הכהונה השנייה הנשיא שולט פחות בלוחות הזמנים. למעשה הזמן עובד נגדו, משום שמאחורי הקלעים כבר מתחיל "מאבק הירושה" - מי "ירוץ" ב-2016. לא חסרים מועמדים. מהשנה השלישית זה הופך להיות רשמי. זו נקודת הזמן בה הנשיא מגלה שהוא לא כל יכול ושאפשר להסתדר בלעדיו. 

 

הקדנציה הראשונה של אובמה התאפיינה באי-עשיה ובנוכחות פאסיבית. סגנון הפעולה של אובמה בא לידי ביטוי במושג מנהיגות מאחור. למעט רפורמת הבריאות השנויה במחלוקת, אובמה לא נקט בשום יוזמת חקיקה ממשית. הבטחות שהוא פיזר ביד נדיבה במהלך מסע הבחירות של 2008 נותרו בגדר הבטחות. הבחירות של 2012 לא הביאו לבית-הלבן אובמה חדש. זה עדיין אותו אובמה, אדם המעדיף עימותים על פני חיפוש אחרי מכנה משותף - אדם שעיקר כוחו ברטוריקה. תקופת כהונה שלישית איננה על הפרק, ואובמה יכול לאמץ ללא כל חשש את אימרתו של לואי ה-14 - אחרי המבול, מאחר ובכל מקרה, החשבון יוגש למפלגה הדמוקרטית ומי שייצג אותה ב-2016. כמו שהמועמד ג'ון מקיין והרפובליקנים שלמו ב-2008 על המישגים של בוש. בחירות הביניים של 2014 תהיינה אינדיקציה לאן הרוח נושבת.

 

תוצאות הבחירות לא שינו את הבעיות שאובמה ניצב בפניהן: בעיות שלפתרונן נדרשת יותר מרטוריקה גרידא. מצב הכלכלה עדיין בכי רע, ומימדי האבטלה חסרי תקדים. התרגילים הקוסמטיים של משרד העבודה בסטטיסטיקה החודשית של מספרי המובטלים אינם עוזרים למי שאין לו עבודה. מצב הכלכלה מתואר בתקשורת באמצעות מטאפורה של מצוק פיננסי (Fiscal Cliff) ממנו היא צפויה ליפול אם לא יינקטו בצעדים דרסטיים. אובמה לא נראה כמי שמתרגש במיוחד מן המצב. אדרבא, הרושם הוא שאובמה וקהל החסידים מצפים לחזרה על הנס עליו מסופר בברית החדשה, שכאשר אנשים רצו להשליך את ישו מהר הקפיצה הוא עבר בתוכם בשלום וילך לדרכו וירד אל כפר נחום ושם הוא נשא תפילה (הבשורה ע"פ לוקאס, פרק 4, פסוקים 29-31).

 

שנת התקציב הנוכחית (2012) נסגרה ב-30 בספטמבר עם גרעון של יותר מ-1.1 טריליון דולר. לאובמה יש עכשיו הכבוד המפוקפק של ארבע שנים רצופות שבכל אחת מהן הגרעון היה מעל 1.1 טריליון דולר. בקצב הזה, החוב הלאומי, העומד היום על למעלה מ-16 טריליון דולר, יעבור בקלות את ה-20 טריליון כשתקופת כהונתו של אובמה תסתיים. את אובמה זה לא מטריד. אדרבא, כאשר הוא נשאל לפני מספר שבועות בראיון שהוא נתן לרשת הטלוויזיה ABC אם "חוב של 16 טריליון דולר לא מטריד אותו", תשובתו של אובמה למראיין הייתה "לא, כי הרבית עכשיו נמוכה". ריבית נמוכה? זאת שאלה טובה אם אובמה יודע כמה זה אחוז אחד מטריליון. יש לי מכר בלוס אנג'לס, אדם בעל IQ של 170 (לדבריו). הוא עדיין מנסה לשכנע אותי שרק מטומטמים מצביעים עבור הרפובליקנים.

 

מה בכל זאת אובמה מציע לעשות על מנת לפתור את זה? הוא חוזר שוב על הסיסמא השחוקה של "העלאת המס על העשירים". הוא עדיין לא הפנים שהרטוריקה של מערכת הבחירות איננה האמצעי היעיל ביותר לפתרון בעיות כלכליות. ע"פ ההערכות האופטימיות ביותר של משרד התקציבים של הקונגרס, העלאת המס על "המיליונרים והמיליארדרים" המוצעת ע"י אובמה תביא להכנסות של כ-80 מיליארד דולר. זה לא יספיק לכסות אפילו את הגרעון של חודש אחד. מה הוא יעשה באחד עשר החודשים הנותרים?  

 

אנלוגיות היסטוריות הן דבר מסוכן משתי סיבות. ראשית, עם כל הרצון להיות אובייקטיבי, אדם לא יכול להימנע מ-Cherry Picking (בחירה סלקטיבית של הדוגמאות). שנית, ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה. בכל זאת קשה להימנע מהשוואה בין אובמה לבין גורבצ'וב, ה"צאר" האחרון של האימפריה הסובייטית. בגורלו של גורבצ'וב עלה ל"נצח" על דעיכת האימפריה הרוסית והפיכתה למעצמה סוג ב'. זה אולי לא היה מה שהוא רצה, אבל זה מה שיצא. האם גורל דומה צפוי לארה"ב תחת אובמה? אצל אובמה קשה לדעת מה הוא באמת רוצה, אבל שאלה יותר קשה היא האם התהליך הוא בלתי הפיך.

 

לרוסיה יש היום פוטין המנסה להחזיר את השעון אחורה. ימים יגידו אם הוא יצליח. ספק אם בקונסטלציה הפוליטית של ארה"ב יכול לצמוח מישהו כמו פוטין. 

 

בקיצור, באשר לעתיד - יותר שאלות מתשובות. תיאור מצויין של המצב מצוי בפסוק הפותח את ספר בראשית והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום; ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. אובמה איננו אלוהים אבל הוא וקהל החסידים יאמצו את ההשוואה בשתי ידים.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות ארה"ב, נובמבר 2012, החוכמה שלאחר מעשה", מגזין המזרח התיכון, 14 בנובמבר 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • מאמר יפה ומפוקח.
  • לרפובליקנים יש 4 שנים




גלריית המגזין

 

20 באוגוסט 2019

 

 

טרור אסלאמי: 223 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק

 

 

 

 

 


 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006