כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
חיילת ישראלית אחת אמיצה, מול צבא של פחדנים
La Nacionalidad Palestina como Movimiento Nacionalista de la Liga Árabe
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
התקשורת הישראלית והטרור האסלאמי בדרום-מזרח אסיה
נג´ם ואלי - מסע אל לב האויב
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
ביטחון, חברה ועצמאות כלכלית ישראלית 2015
לאן נעלמה התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג
מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
המנהיגות האירופאית הפקירה את אזרחי אירופה
ג´יהאדיסטים עם מקלדת בתקשורת הישראלית
התקשורת צריכה לבקש סליחה מתושבי המדינה
על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית
עיתון מעריב נגד עיתון הארץ – מצב התקשורת בישראל
יחסי ישראל ארה"ב – האם עלינו לומר שלום לתהליך השלום?

שלטון יחיד מונוליטי מול אנרכיה דמוקרטית – סאדאת מול ישראל

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס

02.11.2012


 

 

 

בימים אלה מתפרסמים ברבים חלקים סודיים מדו"ח וועדת אגרנט, והדברים נוגעים בעיקר לדרג המדיני. רבים מבין העיתונאים וגם חלק מן הסופרים, יצאו בשצף קצף נגד וועדת אגרנט, על כך שבדו"ח שלה הוועדה טפלה אך ורק במנהיגות בצבאית, ונמנעה מלטפל במנהיגות המדינית. אבל מה לעשות שוועדות חקירה פועלות לפי כתב-מינוי, שבו מצוין/ים נושא/ים שהוועדה תחקור אותו/ם. ובכתב המינוי לא נכללה הממשלה כנושא לביקורת. ואז כזכור, הוועדה מצאה את הפקוד הצבאי העליון אשם בהשתלשלות האירועים שקדמה למלחמת יום הכפורים 1973, והטילה את מלוא האחריות על הרמטכ"ל וראש אמ"ן. לזכותה של ראש הממשלה, הגב' גולדה מאיר ייאמר, כי היא לא קבלה את מסקנות הביניים של הוועדה, שפטרה אותה ואת חבריה מכל אחריות  -  והתפטרה מראשות הממשלה. זה היה מעשה הסיום של מלחמת יום הכפורים בצד הישראלי - הצמרת המדינית ואתה ראש המטה הכללי וראש אגף המודיעין סיימו את תפקידם.

 

אבל כדי להבין את גודל המפלה הישראלית מחד, ואת ההישג המצרי האדיר מאידך, כדאי שנחזור לנקודת ההתחלה של שני השליטים: ראש ממשלת ישראל, הגב' גולדה מאיר, ומולה נשיא מצרים אנואר סאדאת. שניהם הגיעו לשלטון באותן נסיבות. ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול מת לפתע מהתקף לב בשנת 1968. ונשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר מת גם הוא לפתע מאותה סיבה. המוות של שני המנהיגים היכה בהלם את אזרחי שתי המדינות.

 

בישראל מפלגת השלטון סבלה משסע פוליטי קשה בין המחנות - מפלגת העבודה, אחדות העבודה ורפ"י. היורשים האפשריים למנהיגות: במפלגת העבודה היה שר האוצר פנחס ספיר; באחדות העבודה היה יגאל אלון; וברפ"י היה משה דיין. פנחס ספיר, שהיה האיש הכל-יכול במפלגת העבודה, הצהיר מיד כי אינו מתאים להיות ראש ממשלה. במשך שנים, המאבק הפוליטי הסמוי בין שני האחרים, דיין ואלון, היה לא קל. לא הייתה ביניהם שום הערכה הדדית. ולכן בצמרת המפלגה חששו, כי התמודדות בין השניים על המנהיגות היא מסוכנת, ועלולה לגרום לקרע במפלגה. ואז הערכתו של פנחס ספיר שאם גולדה מאיר תזכה בכתר המנהיגות  -  על כך לא יהיו עוררין. ואכן זה מה שקרה,  וגולדה מאיר, נבחרה על ידי המפלגה לרשת את לוי אשכול כראש הממשלה. צריך לציין שגולדה מאיר כבר הייתה בגיל 70, אישה חולה שסבלה מסרטן וקבלה טיפולים כימותרפיים בסתר.

 

גם במצרים, מותו המפתיע של נאצר היכה בהלם את הצבור המצרי כולו. שכן האיש היה נערץ על ידי עמו. אמנם המוות הפתיע את הצבור המצרי לחלוטין. אבל לאנשים שהיו סביבו, הדבר לא בא בהפתעה, כי מצב בריאותו היה ידוע להם היטב. ואם נוצר חלל בציבוריות המצרית, הייתה זו תחושת היתמות הכואבת שחש העם המצרי. אלא שבמצרים, בניגוד לישראל, לנשיא נאצר היה סגן-נשיא - מיודענו אנואר סאדאת. ובמקרה הזה היה מי שימלא את החלל השלטוני מכוח החוק. אלא שגם שם היו לא מעט תככים בצמרת הפוליטית. בסביבתו הקרובה של נאצר היו סמי שרף, השר לענייני הנשיאות; שעראווי גומעה, שר הפנים החזק ועלי צברי, חבר הוועד הפועל של האחוד הסוציאליסטי ואיש הקשר בין הצבא המצרי ובריה"מ.

 

הם היו למעשה האנשים החזקים ששלטו במצרים, והיה להם כינוי "מוקדי הכוח". הם שלטו במצרים בשמו של נאצר כמובן, כי נאצר היה חולה תקופה ארוכה. זמן קצר לפני מותו, חשף אותם נאצר בפני סגנו וחברו הטוב, אנואר אל-סאדאת כאשר אמר לו: "המדינה הזו נשלטת על ידי כנופיה יא אנואר". ולאחר מותו של נאצר, הם סרבו לוותר על עמדות הכוח שלהם. והם הגיעו להסכמה ביניהם, כי יאפשרו לסאדאת למלוך, אבל לא לשלוט. דהיינו, להמשיך את השליטה הסמויה שלהם כמו בתקופתו של נאצר. הם לא ידעו, כי נאצר חשף אותם בפני סאדאת, שהיה ידוע כאדם חלש, בגלל נאמנותו לנשיאו. עד שלפתע ב-15 במאי 1971, כל הגורמים העוינים לנשיא סאדאת נעצרו והושמו בכלא, בפעולה שנקראה "מהפכת התיקון". בכך ביסס סאדאת את מעמדו כנשיא מצרים.

 

ואז הוא ניגש לתכנן את מלחמת יום הכפורים: אמונים צבאיים, תכניות מלחמה, רכש צבאי וסיוע ממדינות ערב, כיון שהרוסים לא נטו לסייע לו בהתחלה. כאשר השתתף בדיונים צבאיים, סאדאת תמיד לבש מדי צבא, כדי להחדיר לתודעתם של הגנרלים שלו, שהוא אחד מהם והוא המפקד עליון (כך העידה אשתו). אבל מבחינה ציבורית, מעמדו של סאדאת ברחוב המצרי היה שפוף מאד, בגובה הדשא. כי הרחוב לא ידע על ההכנות הצבאיות. אבל הצבא נתן לו גיבוי מלא. וזה נתן לו את השקט. מכאן ואילך קל היה לסאדאת לתכנן את מדיניות החוץ שלו, ואף להוציאה אל הפועל.

 

פרופ' מיכאל הנדל, מומחה לענייני מודיעין, כתב ספר "דיפלומטיה של הפתעות" (The Diplomacy of Surprise) - השוואה בין שלושה מנהיגים: היטלר, ניקסון וסאדאת. פרופ' הנדל קובע שקל יותר למנהיג יחיד לקבל החלטות, ולהחליט על שינויים במדיניותו, ואם הוא אדם חזק הוא אינו חייב להתייעץ עם איש. בספר מסופר על ראיון שנתן סאדאת לעיתונאי ג'יימס רסטון מ"הניו יורק טיימס" בדצמבר 1970.  העיתונאי שאל את סאדאת אם יהיה מוכל להכיר בישראל, וסאדאת השיב לו בצורה נחרצת: "לעולם לא! לעולם לא! לעולם לא! זהו נושא שאיש לא יוכל להחליט עליו באופן חיובי".

 

והנה לאחר מלחמת יום הכפורים, כאשר התברר לסאדאת, כי בכוח צבאי לעולם לא יוכל לקבל את סיני בחזרה, הוא עשה מהפכה שקטה בחשיבה המדינית שלו, מבלי שאיש היה מעורב בה. והיתר כבר היסטוריה. אבל מה שחשוב היה לפרופ' הנדל להדגיש, כי לשליט יחיד קל יותר לקבל החלטות, אפילו אם חלק מהדמויות הסובבות אותו לא מסכימות. ומן הדין כאן להזכיר כי שר החוץ של סאדאת איסמעיל פהמי, התפטר מיד כאשר סאדאת הודיע על נסיעתו לירושלים.  מדינות ערב נתקו אתו את היחסים. ושוב כאשר נשאל סאדאת אם מצרים תחזור אל העולם הערבי? הוא השיב בביטחון מלא: "מצרים לא תחזור לעולם הערבי. העולם הערבי הוא שיחזור למצרים".

 

מנגד היריבה שלו, ראש ממשלת ישראל הגב' גולדה מאיר, עמדה בראש ממשלה קואליציונית בשיטת משטר פרלמנטרית.  היא לא יכלה לעשות מהפך של 180 מעלות במדיניות החוץ שלה, דוגמת זה של סאדאת, מבלי להיוועץ בשותפים הקואליציוניים שלה - ולקבל את הסכמתם. דהיינו, ממשלה קואליציונית הנשענת של שיטת ממשל שאינה מאפשרת משילות נאותה ויציבה. ועם כל זה שהיא שלטה היטב בממשלתה, היא לא יכלה להפתיע את שותפיה בקואליציה בנקיטת צעד מדיני חריג  -  שלא בהתאם להסכם הקואליציוני.

 

בנושאים הצבאיים, לגב' מאיר לא היו מתחרים, כי היא הייתה תלויה בחסדיהם של הסובבים אותה באופן מוחלט. בל נשכח כי היו אתה רמטכ"לים לשעבר, ואלופים לשעבר בדרג המדיני - בנוסף על צה"ל ואלופיו. אנשים שהוכיחו את כוחם במלחמות. ולמרות שהיו לה מקרים, שתחושת הבטן שלה כאישה ראתה את הדברים אחרת - לעתים היא העירה על כך, ולעתים היא שתקה. כמו המקרה עם המרגל המצרי אשרף מרואן. יותר מפעם אחת, כך מתאר צבי זמיר בספרו, גולדה אמרה לו שהיא לא מאמינה שהאיש הוא סוכן ישראלי. והיא שאלה אותו בקול רם: כיצד זה יתכן שהאיש יבגוד באבא של אשתו או בסבא של נכדיו?

 

סאדאת בהיותו שליט יחיד, יכול היה להדיח את הרמטכ"ל שלו באמצע המלחמה, כיון שחלק על הוראתו של הנשיא. ובישראל, עקב הפתיחה הכושלת של המלחמה אי אפשר היה להעביר קצין מתפקידו לתפקיד אחר, על אף שתנאי המלחמה חייבו זאת. בין אם זה נבע משיקולים פוליטיים (בחירות בשער), ובין אם זה נבע ממאבקי כוח בין זרמים שונים של הצבא: צנחנים מול שריון, או יוצאי פלמ"ח מול יוצאי ההגנה וכו'. תופעות שמקומן לא יכירן במדינה של שליט יחיד.

 

פרופ' הנדל אומר בספרו, כי את כל ההחלטות החשובות ביותר קיבל סאדאת לבד, ללא כל התייעצות. וגם אשתו של סאדאת העידה על כך בביוגרפיה שלה. סאדאת העיד על עצמו, "לעולם איש לא יכול לדעת על מה אני חושב, ואיני משתף איש במחשבותיי". את הסודיות וההתבודדות הזו הוא רכש בהיותו אסיר בכלא. ומנגד, היריבה שלו גדלה על ברכי הדמוקרטיה, שצריך לשתף את החברים, וכל החלטה צריכה להתקבל באופן קולקטיבי.

 

זהו הרקע שאפשר לסאדאת להפתיע את ישראל במלחמה ב-1973, ובשלום ב-1977.

==

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון  מנדס, "שלטון יחיד מונוליטי מול אנרכיה דמוקרטית - סאדאת מול ישראל", מגזין המזרח התיכון, 2 בנובמבר 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006