כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
חרם אקדמי על ישראל - ולקח היסטורי קטן בצידו
טלאל חמייה יחליף את עימאד מורנייה
יחסי ישראל ארה"ב – האם עלינו לומר שלום לתהליך השלום?
ראאד סלאח והאסלאם הפאשיסטי
האיום האסטרטגי התורן על מדינת ישראל
חקירות ראש הממשלה - משפטולוגיה להדיוטות
ארגון טרור על בסיס משפחתי
מועמר קדאפי - פסיכופט בחסות מדינות המערב
תרגילים אסלאמיים בזיוף היסטורי
המלחמה בחמאס והמימד התקשורתי
אקדמאים ישראלים בשירות הטרור הערבי
מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח-התיכון
כמה עולה התמיכה הצבאית במאלי המוסלמית?
ארה"ב של אובמה: הרהורים אמריקאיים – סתיו 2015
מי עזר לחמאס לבצע פשעי-מלחמה בעזה
ג´ון קרי – איזו עוד מדינה אני יכול להרוס במזרח-התיכון
משפט ותקשורת - פסיקת בג"צ עושה צחוק מהחוק
השואה לא הייתה פשע נגד האנושות
אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים

בין מדינאות למשיחיות - ארבע מדינות לשני העמים

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס

23.10.2012


 

 

 

מיד לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, הכריז ראש הממשלה דאז לוי אשכול, כי תמורת הסכמי שלום, ישראל מוכנה להחזיר את כל השטחים שנכבשו במהלך המלחמה. המענה של מדינות ערב ניתן ב"וועידת חרטום" (בירת סודאן) בצורת "שלושת הלאווים" המפורסמים: "לא הכרה", "לא מו"מ" ו"לא שלום". וכאשר גמאל עבד אל-נאצר חזר לקהיר הוא הוסיף טיפה משלו: "מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". אבל האמת חייבת להיאמר, כי מנהיגי ישראל חמדו את השטחים החדשים שישראל כבשה - במיוחד לאור העובדה שהמלחמה הייתה קלה ביותר. הם חמדו במיוחד את אזור ההר של ארץ-ישראל המערבית, אזור יהודה ושומרון. שטח ששימש את ערש המדינאות של עם-ישראל. אישית, כאשר לוויתי אורחים מחו"ל באזור זה, במיוחד אמריקנים, הם היו אומרים "הנה כאן היה שאול, והנה כאן יהושע הכה.. והנה כאן אלוהים עצר את השמש.. אנחנו מטיילים עכשיו בארץ התנ"ך". זו הייתה אכן חוויה.

 

מנהיגי ישראל חמדו את האזור אבל לא העזו לספחו לישראל. אחת הסבות לכך הייתה הבעיה הדמוגרפית - חוסר הרצון להוסיף לאוכלוסיית ישראל כמיליון וחצי ערבים. לא העזו לספח, אבל החלו ליישב את האזור ביהודים. תחילה קרוב ל"קו הירוק", אחר כך ספחו את גוש עציון, אלון מורה, בית-אל וכן הלאה.. וכאשר הליכוד עלה לשלטון הוא הגביר את ה"התנחלות היהודית" באזור ההר, מתוך מגמה מוצהרת כעם השב אל נופי מולדתו. כך נבנתה קריית ארבע הסמוכה לחברון, וכך חדרו המתנחלים בגניבה אל תוך חברון עצמה.

 

מאז שכוננה ממשלת נתניהו הנוכחית, יש המרבים לתקוף אותה בשל הקו המדיני שהיא נוקטת ביחס לאזור יהודה ושומרון. הטענה המרכזית של מתנגדיו היא שריבוי הבניה באזור הזה יגרום לכך שבסופו של דבר אי אפשר יהיה להפריד את אזור הגדה המערבית ממדינת ישראל, ואז ישראל תאלץ לספח את האזור, ולהקים מדינה אחת לשני העמים  -  מה שיצור מדינה דו-לאומית דוגמת לבנון. או-אז תאבד ישראל את צביונה היהודי. מנגד, סקרי דעת קהל שנערכו ביהודה ושומרון, הצביעו על כך שכ-65% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית היו רוצים מאד להסתפח לישראל, ולזכות בתעודת הזהות הכחולה. הערה בנושא זה השמיע לאחרונה מזכיר המדינה האמריקני לשעבר, הנרי קיסינג'ר, באומרו כי להערכתו, בעוד עשר שנים ישראל תחדל להתקיים כמדינה. האיש סתם ולא פרש. אני מעריך שדעתו נאמרה בהקשר של סיפוח הגדה המערבית. עד כאן במישור האחד.

 

מנגד מתקיים בישראל תהליך של הקצנה דתית באופן כללי, והגברת ההתחרדות של קבוצות החרדים למיניהם באופן פרטי. ומסתבר שההתחרדות הדתית היא לא רק מנת חלקנו. אלא שהיא מתרחשת גם אצל שכנינו המוסלמים. והמעניין הוא שמטרת הקיצונים החרדים בשתי הדתות, היא להשליט את השריעה הדתית אצל היהודים ואצל הערבים גם יחד. דהיינו, שהדת וחוקיה הם שישלטו במדינה. אלא שאצלנו מתרחשים תהליכים חברתיים מסוכנים שעלולים לקרב את שלטון הדת על המדינה. החרדים מבקשים להשתלט על מוקדי הכוח של השלטון. וזו תופעה שמאיימת על שלמות העם. ולהערכתי, מסוכנת יותר מן הסכנה השנייה.

 

ובינתיים סכנת ההכחדה של המדינה מתגנבת מכוון שלא נלקח בחשבון. במחנה הדתי והחרדי החוקה והחוק של המדינה אינם מקובלים עליהם. הקביעה "דינא דמלכותא דינא" שרירה וקיימת אך ורק ב"מדינת ההלכה", שבה חוקי התורה הם הקובעים והמכתיבים את החיים. ממש כפי שהיה בימי בית ראשון ובימי בית שני. אבל הניסיון מוכיח שהתיאולוגיה אינה מכשיר יעיל להנהיג שלטון. בתקופת שלטון הממסד הרבני, שתי ממלכות ישראל ירדו לטמיון. תופעה מעניינת היא שאמנם המדינה ירדה לטמיון, אבל הממשלה הרבנית המשיכה להתקיים. במשך כל התקופה שעם ישראל היה בגלות הממסד הרבני המשיך להתקיים ולהנהיג את העם. הרבנות היהודית חיה טוב עם העובדה שעם ישראל חי בגלות. אמנם לא הייתה לו טרטוריה משלו, אבל הממשל הרבני המשיך להתקיים - ולהתפלל לבואו של המשיח, שלא יבוא. לממסד הרבני זה היה מאד נח. עיר הבירה התיאולוגית שלו, "ארון הברית" נדד עם העם. ירושלים שלנו נדדה אתנו: בבל, קורדובה וירושלים דליטא. ואלמלא הופעת ה"השכלה" באמצע המאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-19, ואחריה האמנציפציה, ואחריה הרצל והקונגרס הציוני הראשון בבאזל - אלמלא כל אלה היינו עדיין חיים בגלות עם ממשלה רבנית.

 

היציאה מתחום המושב, ההתערות בקרב האוכלוסייה האזרחית ואמוץ התבונה האוניברסאלית, יצרו תנועות ומנהיגים ציוניים שחתרו לשוב לארץ ישראל ולחדש את עצמאותו של עם ישראל. קם דור חדש של מנהיגים ואנשי רוח, שקראו ודחפו למימוש הרעיון של הקמת מדינה. וקמו לנו "עזרא ונחמיה" מודרניים בדמותם של ז'בוטינסקי, בן-גוריון, וייצמן ובגין. אלא שמסתבר, כי מאז יציאת מצרים, שהייתה הצעד הראשון להיותנו לעם, המדינאות לא הייתה הצד החזק שלנו מאז ועד ימינו אלה. וכל זאת בגלל שאנו קצרי-רוח, חסרי סבלנות הנעדרים את התובנה שתהליכים הם עניין של זמן - ולא עניין של זבנג וגמרנו. ולא בכדי אמרו התנאים: "ישראל עמא פזיזא". התופעה הראשונה של "שלום עכשיו" לא ארעה בימינו, עם תחילת המגעים המדיניים על השלום עם מצרים במאה ה-20. אלא ביציאת מצרים כ-3500 שנים לפני כן, ב"מעשה העגל". לעם שיצא מעבדות לחרות לא הייתה הסבלנות להמתין לחוקה 40 יום, עד לרדתו של משה מן ההר, ולוחות הברית עם עשרת הדברות בידיו. והמעניין הוא שעל אף שההיסטוריה הוכיחה ש"מעשה העגל" היה משגה חמור - לא למדנו דבר.

 

ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, במקום להתמודד עם "לוחות הברית" החדשים -  החוקה שתהווה הבסיס שעליו תיכון המדינה, מהר להכריז על בטול האסיפה המכוננת, והכריז עליה כעל הכנסת הראשונה. וכל זאת כדי לבסס את מפלגתו בשלטון. החלטתו זו של בן-גוריון התאימה מאד לרבנים, ואפשר לומר שהם חיכו לבן-גוריון והחלטתו כמו שממתינים לעשירי למניין. וכך עשו המפלגות האחרות. ומאז, ממשלות ישראל מתנהלות כ"וועד קהילה"  כמו שהיה בגלות. ואט אט הממסד הרבני שלל מדי פעם נתח נוסף מן השלטון העשיר בעטינים של ממון - ונצמדו אליו.

 

בעוד שבתקופת שלטון מפא"י הדרישות של המפלגות הדתיות היו מתונות, תחת שלטון הליכוד החמדנות והמשיחיות גברו לאין ערוך. ושתי סבות לדבר. הראשונה, המחנה הדתי והחרדי גדל לאין ערוך בהשוואה לעבר. ושנית, החזון הפוליטי שלהן ושל הליכוד היה זהה. והזהות הרעיונית הזאת האדירה את כוחן של המפלגות הדתיות. ככל שגבר כוחן גברה קיצוניותן החרדית, ואתה השתנו נורמות ההתנהגות, והאמרה: "אין מעמידין פרנס על הצבור, אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחוריו" - הפכה לנורמה התנהגותית. וזה משליך על אחדות העם. שכן שתי הנורמות של השלמה עם השחיתות וכפיית ההתנחלות בחסות הדת, רוב העם מתנגד להן. והן עלולות להביא לידי פילוג בעם - שיביא לקיומן של שתי מסגרות מדיניות יהודיות, כדוגמת "ישראל" ו"יהודה" בעברנו הקדום. כל זאת ועוד לא שאלנו למה הערבים מתאווים.

 

כפי שכבר נזכר לעיל, המדינאות היא אינה הצד החזק של מנהיגינו. כאשר עלה בגין לשלטון, והחליט להגיע להסכם של שלום עם הגדולה במדינות ערב. אילו האיש היה בכל חזון פרקטי, הוא היה נעתר לבקשתו של סאדאת ומחזיר לו את רצועת עזה. בכך היה מנטרל חצי מהבעיה הפלסטינית. כאשר סאדאת דרש לחזור לגבולות 1967, הוא לקח בחשבון את התקרית שהייתה לחברו נאצר, שבשנת 1956 רצה לקבל את סיני מבלי לחזור לעזה. אבל אז בן-גוריון אמר לנאצר: אם אינך חוזר לעזה, אתה גם לא תקבל את סיני. וכך הבטיח סאדאת לבגין, שתחת שלטונו הוא יעשה סדר ברצועה, כך שתושביה לא יטרידונו יותר. היה זה בגין שהתעקש לקבל את עזה כי "היא חלק מארץ ישראל". סאדאת הסכים בשמחה סמויה להפטר מקן הצרעות הזה, ואמר לבגין: אבל זה יעלה לך... במקום להתעקש על הכרה מצרית בירושלים כבירת ישראל, התעקש בגין לקבל את רצועת עזה כחלק ממולדתו. חבל.

 

כיום אנו עומדים בפני שתי ישויות פלסטיניות, שאסור לנו לחבר ביניהן. ואנו עומדים בפני סכנת פילוג בעם בין דתיים לבין חילוניים. והאופק המדיני הנשקף לנו, אפשר שיצור ארבע ישויות מדיניות: "ציון המשיחית" מול "ישראל המדינית" מחד, ומאידך רצועת עזה מול פלסטין. ארבע מדינות לשני עמים.

 

אחרי חיזורים רבים ודרבון בראיונות אין ספור לתקשורת, השבוע חגגו אנשי התקשורת את חזרתו של ר' אריה דרעי לחיים הפוליטיים. לאור החגיגה התקשורתית רבת-התהודה, הדעת נותנת שאנשי התקשורת צריכים היו להמליץ בפני הרב עובדיה יוסף, להחזיר לחיים הפוליטיים את כל מורשעי ש"ס הנגועים בצרעת השחיתות. ואז גדול הדור מר"ן עובדיה יוסף יכול היה להכריז שהוא החזיר עטרה לישנה, והגשים את חזונם של נביאי ישראל. הוא החיה את העצמות היבשות של כל פעיליו הפוליטיים המושחתים, כמאמר יחזקאל הנביא: "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ - וִחְיִיתֶם"; וחזונו של ישעיהו הנביא: "שָׂרַיִך סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים - כֻּלוֹ אוֹהֵב שׁוֹחַד וְרוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים". האם יש כאן מעשה חלם? או שמא המציאות עולה על כל דמיון? כמובן שהגשמת החזון שתיארתי כאן, נאמרה בלשון סגי נהור. שהרי התורה מצווה עלינו להישמר ומזהירה אותנו, כי "הַשּׁוֹחַד ְיַעֵּור עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים", וכמה חבל שמר"ן עובדיה יוסף כהתה ראייתו, בשל השפעת השחיתות שתאדיר את כוחה הכלכלי והכספי של ש"ס. וישעיהו הנביא מתאר מציאות מכוערת. ואף על פי כן, הדברים חוזרים על עצמם על ידי אלה שאומרים ומצווים, כבר שלושת אלפים שנה, "והגית בו יומם ולילה". מסתבר שהשינון לא עזר.

==

מאת: סא"ל (בדימוס) שמעון מנדס, "בין מדינאות למשיחיות - ארבע מדינות לשני עמים", מגזין המזרח התיכון, 23 באוקטובר 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • מאמר מעולה, מנדס, פשוט מעולה
    • מאמר הזוי מבולבל ולא מדויק
      • המאמר באמת מעולה
  • בין מדינאות למשיחיות




גלריית המגזין

 

28 בינואר 2020

 

 

טרור אסלאמי: 200 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

כמה עולה התמיכה הצבאית במאלי המוסלמית

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2020-2006