כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
דמותה של לילית במיתולוגיה היהודית מפרספקטיבה של ימנו
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית
לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד
מלחמת-האזרחים בסוריה ומעמדו של בשאר אל-אסד
יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב
נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
נשיאותו של ברק חוסיין אובמה - הפרק הבא
החולות הנודדים של הטרור האסלאמי ברחבי העולם

מערכת הבחירות בארה"ב – דו"ח ספטמבר 2012

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

28.09.2012


 

 

החודש הוא בהרבה מובנים "החודש של אובמה". בתחילת החודש התקיימה וועידת המפלגה הדמוקרטית בה הוא נבחר באופן רשמי להיות מועמד המפלגה לנשיאות. נאום קבלת המועמדות של אובמה היה אמור להיות השיא של הוועידה, אבל זה היה רחוק מאוד ממה שהתרחש לפני ארבע שנים. זה לא היה אותו אובמה. למעשה "כוכב" הוועידה היה קלינטון. ההשוואה עם הנאום של קלינטון לא החמיאה לאובמה. למרות הופעתו שהייתה חיוורת למדי, אובמה נשאר המועמד המוביל במרוץ.  

 

תנאי הכרחי להבטחת בחירה חוזרת של אובמה הוא הסחת דעתו של הציבור מהרקורד העגום שלו כנשיא. התקשורת הממוסדת התגייסה כמעט ללא יוצא מן הכלל לסייע להשגת המטרה הזאת. תרומתת התקשורת לנצחונו של אובמה ב-2008 הייתה מעל ומעבר, והם משקיעים את מירב המאמצים לחזור שנית על ההישג הזה. התמונה אותה התקשורת מציגה לציבור היא של "מציאות" בה אובמה הוא מועמד שפניו לעתיד הקורא תגר על מתחרה המנסה להגן ללא הצלחה על רקורד של כישלונות. בכל פעם שאובמה עולה לדיון יש תשובות מוכנות לכל שאלה. מה עם הרקורד של אובמה? שאלה לא רלוונטית. לא כל הצפיות התמלאו? הבחירות הן על העתיד ולא על העבר. אובמה מבטיח שבעתיד יהיה טוב. הכלכלה צולעת והאבטלה תופחת? תראה כמה טוב היה בתקופת קלינטון. חלה הרעה במצב בארבע השנים האחרונות? אלמלא אובמה המצב היה הרבה יותר גרוע.

 

עברו כמה חודשים מאז שאובמה קיים מסיבת עיתונאים. מגעיו של אבאמה עם התקשורת מתמצים בהופעות בתוכניות בידור בטלוויזיה, ובראיונות עם קומץ עיתונאים שנבחרו בקפידה. הראיונות האלה מתנהלים יותר כמונולוגים מאשר כראיונות של ממש. אין צורך לומר ששאלות מביכות אינן עולות במהלכם של הראיונות האלה. התקשורת עוברת בשתיקה על ההתעלמות הזאת. זה פן נוסף של התמיכה הבלתי מסוייגת של התקשורת באובמה.

 

זה היה יכול להיות נושא לפרודיה משעשעת, אבל זה בכלל לא מצחיק כי זה עובד. עד כמה שזה נראה אבסורדי, אנשים קונים את זה. ההתפכחות, אם תבוא אחרי ה-6 בנובמבר, כבר לא תשפיע על תוצאות הבחירות.

 

בסקירת החודש הקודם הקדשתי קטע לעלויות הכרוכות במערכת הבחירות הנוכחית. עד היום לא נעשה ניסיון להעריך את השווי הכספי של הכיסוי התקשורתי האוהד שאובמה מקבל ושל ההתקפות שלוחות הרסן שהן מנת חלקו של רומני. מדי יום מתפרסמים בכל אחד מהעיתונים המובילים למעלה מחצי תריסר מאמרי מערכת הקושרים כתרים לראשו של אובמה ובמקביל שניים או שלושה מאמרי התקפה על רומני. מאמרים אלה הם למעשה חלק ממערכת שיווק לקידום ה"מוצר" - מוצר שהוא מועמד לנשיאות.  אם אובמה היה צריך לשלם עבור השטח המוקדש לפרסומים האלה לפי התעריפים המקובלים של מודעות פרסומת, כל התרומות שגויסו ע"י ה-Super pacs לא היו מכסות את ההוצאה. סוג אחר של תמיכה באובמה היא העובדה שהתשלום שהתקשורת גובה עבור מודעות הבחירות של אובמה כולל הנחה משמעותית. אם זה לא נקרא "תרומה" למערכת הבחירות אז כנראה שאני לא מבין מה זו תרומה.    

 

למעט מקרים של משברים חמורים במיוחד, נושאי חוץ וביטחון אינם תופסים מקום משמעותי במערכות הבחירות לנשיאות בארה"ב. תוחלת החיים של הצלחות היא קצרה - מכסימום שבועיים שלושה בכותרות (ראה בוש האב במלחמת המפרץ או במערכה להדחת נורייגה בפנמה). במערכת הבחירות הנוכחית, הניסיונות החוזרים של צוות אובמה להחיות את בין לאדן אינם מביאים לתוצאות מרשימות (למעט, אולי, ג'ו ביידן . . .). כשלונות, ובמיוחד כשלונות מתמשכים, זה כבר סיפור אחר. פרשת בני הערובה באיראן סתמה את הגולל על סיכוייו של קארטר להיבחר לתקופת כהונה שנייה. ההסתבכות בעיראק פגעה קשות בבוש הבן, אם כי מי ששלם את המחיר היה מקקיין.

 

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. וכך, "חוסר הניסיון ואי ההבנה בנושאי מדיניות חוץ" של הצוות רומני-ריאן, מוזכר מדי פעם במאמרי ההתקפה על רומני. מצטיין בזה ה"גורו" של התקשורת בנושאים בינלאומיים, תום פרידמן מהניו יורק טיימס. לא כאן המקום לדון במידת התמצאותו של תום פרידמן בנושאי מדיניות חוץ, אבל לא זכורה לי התייחסות אחת של פרידמן, או של איזשהו פובליציסט אחר, לניסיונו ומידת הבנתו בנושאים האלה של המועמד אובמה לפני ארבע שנים. אובמה עצמו לא היסס להצביע בזלזול על "חוסר הכישורים" של רומני-ריאן לעסוק בנושאי מדיניות חוץ, ובתקשורת אימצו את ה"ביקורת" הזאת על רומני בשתי ידיים. דא עקא מה שהיה נשאר בתחום של וויכוח תיאורטי בתקופה של רגיעה בזירה הבינלאומית, מקבל מימד שונה לחלוטין כאשר שגרירוית אמריקאיות עולות באש ברחבי המזרח התיכון.

 

לפתע פתאום מתגלה שנשיא מכהן עם נסיון של ארבע שנים בניהול מדיניות החוץ של ארה"ב, איננו יודע שמצריים, ע"פ הדרוג של מחלקת המדינה, היא בעלת ברית ממדרגה ראשונה שאיננה חברה בנאטו (a major non NATO ally). זה מעמיד באור חדש פרטים "קטנים" אחרים מהעבר הלא רחוק כמו העובדה שאובמה חושב שבאוסטריה מדברים אוסטרית, או שהסכסוך בין ארגנטינה ובריטניה הוא על האיים המלדיביים, או שמחנה ההשמדה באושוויץ היה "מחנה פולני". כמות המעידות (gaffs) ופליטות הפה של אובמה עולה בכמה סדרי גודל על אלו של רומני, אבל רוב הציבור האמריקאי לא יודע עליהן כי התקשורת לא מדווחת עליהן, בעוד שכל מעידה של רומני גוררת אחריה פסטיבל תקשורתי.   

 

את כל העולם, לא רק בארצות האיסלאם, שוטף גל של הפגנות אלימות נגד ארה"ב. מעמדת ה"מנהיגות מאחור" שלו בבית הלבן, במעט הזמן שנותר לו אחרי מסעות גיוס הכספים, אובמה "מציע" ל Google ול YouTube להסיר מהאינטרנט את הסרט שהיה כביכול העילה לכל המהומה, על מנת "להרגיע את הרוחות". במקביל חוקרי ה FBI מופיעים בביתו של מפיק הסרט על מנת "לבדוק" אם אפשר להאשים אותו במה שהוא. 

 

אובמה היה בר מזל. הטרוריסטים שהתקיפו את הקונסוליה האמריקאית בלוב "הסתפקו" ברצח הדיפלומטים האמריקאים. עם רצח קל להתמודד. כל מה שנדרש זה גינוי, עדיף גינוי בלשון חריפה, וכן התחייבות למצוא את "האשמים" ולהעמידם לדין - מי בדיוק? מתי? איפה? לא שואלים שאלות כאלו את מי שחיסל את  אוסמה בן לאדן. מנקודת מבטו של אובמה העיקר הוא שרצח זה ארוע נקודתי. מכסימום שבוע בכותרות והנושא יורד מסדר היום. אם, לחילופין, הדיפלומטים לא היו נרצחים אלא נחטפים ונלקחים כבני ערובה, זה היה מחזיר את השעון 32 שנה אחורה, לפרשת בני הערובה באיראן - הדבר האחרון שאובמה "זקוק" לו בשעה זו.

 

בהעדר רקורד עם הישגים משלו, המערכה לבחירה חוזרת של אובמה מתבססת על הרקורד של תקופת קלינטון. העלאת נשכחות מתקופת קארטר בשלב זה של מערכת הבחירות הייתה פוגעת קשה בסיכוייו של אובמה לתקופת כהונה שנייה. אפילו התקשורת הכי אוהדת הייתה מתקשה להציל אותו. בעומק לבו, אובמה נאנח אנחת הקלה כאשר נודע לו שתקיפת הקונסוליה הסתיימה "רק" ברצח, ולא בחטיפה של בני ערובה. 

 

את כניסתו לבית הלבן אובמה פתח בהצהרה על שינוי כיוון במדיניות החוץ של ארה"ב. הוא יהיה נשיא מסוג חדש (a different kind of president). מדיניות קודמו, שהייתה מדיניות של עימות, תוחלף במדיניות של הושטת יד (outreach), מדיניות שבאמצעותה הוא יכפר על העוולות שהמערב, וארה"ב בראשו, גרמו לעולם האיסלאם במהלך ההיסטוריה. זאת הבשורה שיצאה מפיו של אובמה בשנת 2009, בארוע שזכה לכינוי "נאום קהיר".

 

האהדה והאמפטיה של אובמה חש כלפי עולם האסלאם מקורן בחינוך שהוא קיבל בילדותו באינדונזיה. עברו מאז הרבה שנים, אבל כנאמר במקורות - גירסא דינקותא אינה משתכחא. השקפת עולמו ודעותיו של אובמה על מעמדה של ארה"ב בזירה הבינלאומית עוצבו סופית במהלך לימודיו באוניברסיטת קולומביה, שם הוא נחשף לאסכולת האוריינטאליזם של אדוארד סעיד. סעיד פיתח תיאוריה לפיה שורש הרע בעולם הוא הקולוניאליזם. הקולוניאליזם הוא החטא הקדמון, הגורם לפיגור ולנחשלות של ארצות העולם השלישי, ובמיוחד של עולם הערבי. האנטי אמריקאיות, כך מסביר סעיד לחסידיו, עם או בלי אלימות, היא תגובה טבעית על "פשעי העבר" של ארה"ב כלפי העולם הערבי. ארה"ב, כך גורס סעיד, צריכה לכפר על ה"עבר הקולוניאלי" שלה. זאת אפליה מתקנת ברמה גלובאלית.

 

השפעתו של אדוארד סעיד על אובמה ניכרת בברור בנאום קהיר, והיא הרקע לכל היוזמות המדיניות בהן אובמה נקט מאז כניסתו לבית הלבן. את מדינת ישראל סעיד רואה כנטע זר באזור, שריד אנאכרוניסטי של הקולוניאליזם. אפשר להבין את הרקע ליחסו של אובמה למדינת-ישראל. 

 

הביסוס ההיסטורי לגישתו של סעיד הוא, לאמר זאת בעדינות, קצת מופרך, כי לארה"ב אין עבר קולוניאלי. לפחות לא במובן ההיסטורי של המושג. הקולוניאליזם היה נחלתן הבלעדית של מדינות אירופה ללא כל מעורבות אמריקאית. האימפריאליזם ששלט בעולם הערבי ביד רמה במשך מאות שנים היה של הטורקים, עם מידה מסויימת של מעורבות אירופית לקראת סוף המאה ה 19 - גם כן ללא כל "סיוע" אמריקאי. ארה"ב "נכנסה לתמונה" רק אחרי מלחמת העולם השניה. חוסר הקונסיסטנטיות ההיסטורית לא מונע מהממסד האקדמי העוסק בהוראת וחקר תרבות האיסלאם (Middle East Studies Association - MESA) לאמץ את תיאורית האוריינטאליזם של סעיד. מספר קטן של חוקרים המעיזים לכפור בתורתו של סעיד מנודים. בעידן הפוסט מודרני יש היסטוריה פוסט כרונולוגית. (זכות היוצרים למושג היסטוריה פוסט כרונולוגית שמורה לתוכנית הסטירה לאטמה). זאת היסטוריה בה סדר הדברים ומתי הם התרחשו אינם רלוונטיים. ואם הם בכלל לא התרחשו אז ממציאים אותם, זאת הקרקע עליה צומחות אסכולות "מדעיות" מהסוג של תיאורית סעיד, אבל זה נושא לדיון אחר.

 

מדיניות הושטת היד של אובמה לא זכתה לתגובה הולמת. היא לא הביאה לשיפור במעמדה של ארה"ב בעולם הערבי/מוסלמי. אדרבא, ההתרפסות עוד הגבירה את העוינות שמעכשיו נוסף לה גם יחס של זלזול הנובע מהבוז לחלש. זה לא צריך להפתיע. בעוד שברומא העתיקה היה נהוג לומר אבוי למנוצחים, בעולם הערבי שולט הביטוי אבוי לחלשים. את זה לא לומדים באוניברסיטת קולומביה. לחוקרים של MESA, יש נושא אחד בראש - פלשתיניזציה של תולדות המזרח התיכון, ואין להם כל עניין לעסוק במה שלא ניתן לקשור לסיכסוך הזה.

 

אובמה טוען שבזכות הרקע שלו הוא מבין את העולם המוסלמי, אבל המציאות היא בדיוק ההיפך. כמעט ללא יוצא מן הכלל, בכל הנושאים בהם הוא ניסה לטפל חלה הרעה במצב - חיסולו של בין לאדין הוא היוצא מן הכלל, אבל גם כאן זאת שאלה טובה כמה מהקרדיט מגיע לקודמו. הבולט ביותר הוא הסכסוך הישראלי ערבי בו הוא הצליח להכניס את הדיון למבוי  סתום ולהחזיר את המצב שלושים שנה אחורה. בהשאלה מתחום הרפואה זה נקרא אפקט יאטרוגני (Iatrogenic effect), תופעה בה מצבו של החולה מחמיר כתוצאה מהטיפול אותו הוא קבל.

 

אדם צריך להתאמץ כדי לראות את מה שנמצא לו מול האף (To see what is in front of one's nose needs a constant struggle - George Orwell). אובמה לא מתאמץ. הוא רואה רק מהמורות (bumps) בדרכו. הוא לא רואה לאן הדרך הזאת מובילה.. בנאומו בפני עצרת האו"ם אובמה הרים על נס את מחוייבות ארה"ב לחופש הדיבור, אבל בד בבד, על מנת שלא ל"פגוע" באלה שאינם רוצים לשמוע, הוא הוסיף את המשפט אסור למסור את העתיד לידי משמיציו של נביא האסלאם (The future must not belong to those who slander the prophet of Islam).

 

למרות שלבית הלבן היה מידע מהימן שמדובר בפיגוע טרור כבר 24 שעות אחרי הארוע, במשך יותר משבוע ימים אחרי רצח הדיפלומטים בלוב, דובר הבית הלבן, מחלקת המדינה, ושגרירת ארה"ב באו"ם המשיכו להונות את הציבור וטענו שזו הייתה תגובה "ספונטנית" של האספסוף על סרט טפשי שבודדים ראו אותו באינטרנט. בסופו של דבר, אובמה נשבר והסכים לפלוט מפיו את המילה "טרור", אבל כשזה כבר נעשה, זה בא עם הסתייגות של דובר הבית הלבן "כן, זה היה פיגוע טרוריסטי, אבל זה לא היה מתוכנן מראש". הם באמת חושבים שהציבור מטוטמטם - לפי מצבו של אובמה במשאלים, הם כנראה צודקים.

 

לאובמה יש כאן בעיה אמיתית. הוא החליט שהמלחמה בטרור הסתיימה עם חיסולו של אוסמה בן לאדן, ובכלל שהטרור - אין ולא הייתה מעולם חיה כזאת. שזאת הייתה סתם המצאה זדונית של קודמו בתפקיד. לכן המושג טרור נמחק מהלכסיקון, ואת מקומו ממלאת שורה של מושגי תחליף - "אלימות במקום העבודה", "אסון מעשה ידי אדם" הן שתי דוגמאות. כל עוד הייתה רגיעה, זה עוד עבר איכשהו. אבל כל פיגוע טרור שמתרחש ממוטט את הקונספציה הזאת. כל פיגוע טרור שמתרחש משול לילד הקטן שצועק "המלך ערום". אובמה לא יכול להרשות לעצמו שזה יקרה כי זה חושף את העובדה שלמרות שירי ההלל בתקשורת, מסכת כשלונותיו מתפרסת אל מעבר לכלכלה ולמדיניות הפנים. לכן יש להסתיר מהציבור את העובדה שהטרור לא מת..

 

ואף על פי כן, ולמרות הכל, אובמה ממשיך להוביל. מדברים הרבה על כך שהעימותים הפומביים בין המועמדים יכולים לשנות. קשה לי להאמין שבן אדם נורמלי ישנה את דעתו על סמך וויכוח בטלוויזיה, מה גם שזה לא וויכוח. יש מנחה המציג למועמדים שאלות שהוא בוחר אותן. המנחה נבחר מהתקשורת. אפשר להניח בוודאות שאף אחד מהמנחים לא יהיה מרשת הטלוויזיה "פוקס" או מ"הוול סטריט ג'ורנל". אני חושש מאוד שבהשאלה מרומא העתיקה, אפשר לומר בביטחה כבר היום לעם האמריקאי, לעולם החופשי ולישראל בפרט, אבוי למנוצחים.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "מערכת הבחירות בארה"ב - דו"ח ספטמבר 2012", מגזין המזרח התיכון, 28 בספטמבר 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 29 מאי 2017

 

110 הרוגים בעיראק; 60 הרוגים בסוריה; 30 הרוגים בתימן; 19 אזרחים נהרגו בפיליפינים בהתקפת-טרור אסלאמית; 14 הרוגים נוספים בעיר טריפולי שבלוב; 10 לוחמים כורדים נהרגו בטורקיה; 13 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בחיסול-ממוקד אמריקאי באפגניסטן; 4 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בקשמיר ההודית; 3 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בפקיסטן; 3 טרוריסטים מוסלמים נהרגו במצרים; 85 הרוגים בפיליפינים במהלך הימים האחרונים בהתקפה של ארגון "המדינה האסלאמית";

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

הבית הלבן

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006