כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
דמותה של לילית במיתולוגיה היהודית מפרספקטיבה של ימנו
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית
לסיפור שלנו עם גרמניה יהיה סוף רע מאוד
מלחמת-האזרחים בסוריה ומעמדו של בשאר אל-אסד
יחסי קופטים ומוסלמים במצרים - תמונת מצב
נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017
עולם חדש: ארה"ב אחרי טראמפ - מאמר שני בסדרה
נשיאותו של ברק חוסיין אובמה - הפרק הבא
החולות הנודדים של הטרור האסלאמי ברחבי העולם

בחירות ארה"ב, אוגוסט 2012 – היה יכול להיות יותר גרוע

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

10.09.2012


 

 

 

את סקירת החודש הקודם סיימתי במשפט יהיה מעניין לראות באיזה תיכמונים אובמה ועוזריו ינקטו על מנת לדחות את משלוח הודעות הפיטורים בכמה ימים. זה נאמר בקשר לגל הפיטורים הצפוי בעקבות קיצוצי התקציב המיועדים לראשית ינואר 2013. רצה הגורל והמשפט הזה הוא גם משפט הפתיחה של הסקירה הנוכחית.

 

מספר מלים על החוק עצמו. החוק המכונה התראה - WARN (ראשי תיבות של Worker Adjustment and Retraining Notification), התקבל בשנת 2007 על מנת למנוע מצבים בהם עובדים היו מפוטרים מהיום למחר ללא כל התראה. בדיון בסנאט על החוק נאמר "המינימום שמעבידים יכולים לעשות כאשר הם מודעים לצורך בפיטורים זה להודיע על כך לעובדים בהקדם על מנת שהם יוכלו לתכנן את צעדיהם הבאים". מי אמר את הדברים האלה? סנאטור צעיר בשם ברק אובמה. יתרה מזאת, אחרי שהחוק התקבל ב 2007, אובמה היה שותף ליוזמת חקיקה להגדלת תקופת המינימום ל-90 יום ולהחמרת הענישה על הפרת החוק (זה לא עבר). במהלך מסע הבחירות לנשיאות ב-2008, אובמה נדרש שנית לנושא ואז הוא הצהיר "עלינו לפעול במישור הפדרלי לסגירת הפרצות המאפשרות למעבידים להתעלם מחוק ההתראה".

 

בפרפרזה על דברים שנאמרו בהקשר אחר,אובמה אומר עכשיו "את מה שאני רואה עכשיו, לא ראיתי אז". דבריו של אובמה ממערכת הבחירות של 2008 עברו רה-ניסוח, ועכשיו זה נשמע קצת אחרת "נפעל במישור הפדרלי ליצירת פרצה שתאפשר למעבידים להתעלם מחוק ההתראה". אובמה לא אמר את המילים האלו במפורש, אבל משרד העבודה, האחראי על אכיפת החוק, שלח לקראת סוף יולי "מכתב הבהרה" למעבידים שקבלו הודעות ממשרד ההגנה שהחוזים שלהם עומדים להסתיים ועליהם לשלוח הודעות לעובדים העומדים לאבד את מקום עבודתם. במכתב ההבהרה נאמר למעבידים שאין צורך להזדרז במשלוח הודעות הפיטורים כי "עדיין לא ברור מה וכמה בדיוק יקוצץ ומי בדיוק יפוטר". במלים פשוטות, זה רמז לא כל כך דק למעבידים שלמשרד העבודה אין כל כוונה לאכוף את החוק - בדיוק הפרצה (loophole) עליה אובמה דבר. בארה"ב נהוג לאמר שהשרים השונים (כאן הם לא "שרים" אלא "מזכירים") Serve at the President's pleasure. השר הממונה על משרד העבודה יודע בדיוק מה יגרום הנאה לנשיא. המעבידים יהיו עדיין חשופים לתביעות אזרחיות ע"י העובדים, וזו שאלה טובה כמה מהם יהיו מוכנים לקחת את הסיכון שעלול לעלות להם בסכומי פיצויים לא מבוטלים. ייתכן מאוד שהתרגיל יצליח והודעות הפיטורים הצפויות תשלחנה לעובדים רק אחרי ה 6 בנובמבר. עדיין לאובמה אין סיבה לחגוג, כי מצב התעסוקה ממשיך להיות בכי רע ואין כל סימן שהוא עומד להשתפר בעתיד הנראה לעין

 

בזה נגמר סיפורו של חודש יולי, ואפשר לעבור להווה.

 

מוטיב מרכזי בתעמולת הבחירות של הרפובליקנים הוא "שאל את עצמך האם מצבך היום יותר טוב ממה שהוא היה לפני ארבע שנים". השאלה הזאת עבדה מצויין במערכת הבחירות של רייגאן נגד הנשיא קארטר ב-1980. במערכת הבחירות הנוכחית הדמוקרטים נמצאים במצב דומה לזה של קארטר לפני 32 שנה. הם מתקשים למצוא תשובה הולמת לשאלה הזאת. כמעט כל אחד שנשאל נותן תשובה אחרת, והמבוכה רבה. התשובה שהכי מצאה חן בעיני היתה של אחד מפעילי צוות אובמה שענה במצח נחושה "כן, מצבנו היום יותר טוב, כי אלמלא אובמה המצב היה הרבה יותר גרוע". עקרונית התשובה הזאת יכולה להיות נכונה אם כי אין כל אפשרות להוכיח זאת (אי אפשר להוכיח נגטיב). אבל מאחר ולא רואים הרבה שלטי פרסומת עם הסיסמא היה יכול להיות יותר גרוע, כנראה שמי שקובע בצוות אובמה הגיע למסקנה שלא תהיה תפארתם על הדרך הזאת.  

 

שני הארועים המרכזיים של חודש אוגוסט היו ההכרזה על בחירתו של פול ריאן כמועמד לסגנות הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית, ווועידת המפלגה הרפובליקנית שהתקיימה בסוף החודש. למעשה מערכת הבחירות הרשמית מתחילה "על אמת" רק אחרי הוועידות בהן מוכרז באופן רשמי מי יהיו מועמדי המפלגות לנשיאות. הוועידה של הדמוקרטים מתקיימת בשבוע הראשון של ספטמבר.

 

בחירתו של פול ריאן הפיחה רוח חיים במערכת הבחירות של הרפובליקנים שלפני כן היתה פושרת למדי (אני נוהג להשתמש במונח "צמחונית"), והתמצתה בתגובות על המתקפה הדמוקרטית. במערכת בחירות, כמו במלחמה, אי אפשר לנצח ע"י מגננה בלבד, וכשזורקים הרבה בוץ, חלק ממנו נדבק.

 

רומני נקט בצעד לא שגרתי בבחירתו של פול ריאן, צעד שכרוך במידה לא מעטה של סיכון עבורו. בעיקרון מועמד לסגנות הנשיא אמור ל"השלים" את המועמד - מי שהוא שהמעלות שלו מכסות את הנקודות החלשות של המועמד לנשיאות. כמו כל דבר בחיים, המציאות שונה במקצת (לא היו הרבה מועמדים לנשיאות שהכירו בכך שיש להם חולשות ו/או חסרונות). מועמדים לנשיאות נהגו לבחור כמועמדים לסגנות דמויות מ"ליגה ב" או אפילו מ"ליגה ג" של המערכת הפוליטית כשהרעיון הוא להמנע ממצב בו המועמד לסגנות יכול להאפיל עליהם ול"גנוב" להם את ההצגה. התוצאה היא דמויות כמו ג'ו ביידן (ולחשוב שלתקשורת היתה החוצפה לבוא בטענות על בחירתה של שרה פיילין). לא הרבה סגני נשיא זכו ששמם ייכנס להיסטוריה.

 

פול ריאן איננו מתאים לפרופיל הזה. הוא צעיר מבריק, פוליטיקאי שבהחלט קורץ מחומר נשיאותי. הוא מתמצא בכלכלה. הוא עומד מאחורי הצעות התקציב של הרפובליקנים. אפשר להתווכח אם הצעת התקציב שלו היא טובה או רעה, ואפשר להתווכח אם הצעת התקציב שלו באמת תפתור את כל בעיות הכלכלה של ארה"ב, אבל הוא הגיש תוכנית מפורטת לביצוע ולא אוסף של סיסמאות ריקות. כל עוד הצד השני לא מציע תקציב חילופי, הביקורת שלו היא לא יותר מאשר אוסף חסר משמעות של סיסמאות בחירות.

 

למינויו של ריאן היו שתי תוצאות מיידיות. הוא השפיע באופן מאוד חיובי על הופעותיו של רומני עצמו. רומני מתנהג עכשיו כמו שמועמד שרוצה לנצח צריך להתנהג. כמו כן הוויכוח בין המועמדים עבר מהמישור של סיסמאות אידיאולוגיות למישור המעשי של הצעות קונקרטיות. במישור הזה, בעיקר בנושאי הכלכלה והאבטלה, אובמה נתפס כשהוא בלתי מוכן. יתרה מזאת, אבאמה נאלץ לחשוף פרטים בתוכניותיו שעליהם הוא היה מעדיף לדבר רק אחרי ה-6 בנובמבר.

 

מצבו של אובמה הוא בו זמנית טוב ורע. כנשיא מכהן הוא נהנה מכל היתרונות הנלווים לתפקיד, במיוחד בכל מה שקשור לכיסוי התקשורתי, וכן מהעובדה שהוא לא צריך לבזבז זמן ומאמץ על מערכת מתישה של בחירות מוקדמות. הוא מנצל במלואו את היתרון הזה. כנגד זה עומדת המציאות שבניגוד למועמד הקורא עליו תגר, נשיא מכהן איננו "מחוסר עבודה". מוסד הנשיאות לא נסגר לצורך "פגרת בחירות". הכלכלה, האבטלה, ובעיות אחרות של המדינה, שלא לדבר על בעיות במישור הבינלאומי אינן יושבות בחוסר מעש ומחכות לנשיא שיחזור מהחופש. ישנה שורה ארוכה של מטלות לביצוע והחלטות שעל הנשיא לקבל, אבל אובמה מתנהג כאילו הוא בחופש. במהלך שלושת החודשים האחרונים אובמה הגיח מהבית הלבן למעלה מ 200 פעם למסעות ברחבי ארה"ב לצורך ארועי גיוס כספים (fund rasising events) ועוד היד נטויה. לעומת זאת מועצה שהוקמה ע"י אובמה לחיפוש פתרונות לבעיות האבטלה לא קיימה אפילו ישיבה אחת במהלך שבעת החודשים האחרונים. אובמה משקיע את כל זמנו במאמץ לשמירה על מקום עבודתו. ציבור המובטלים יכול לחכות לנובמבר. לשם השוואה, הנשיא בוש, בעת מערכת הבחירות שהוא ניהל ב 2004, קיים בקושי 80 ארועים כאלה בתקופה המקבילה.

 

בזבוז הכספים במערכת הבחירות הנוכחית עומד לשבור את כל שיאי העבר. בהערכה גסה, כל אחד מהמועמדים יוציא השנה יותר ממיליארד דולר לצורכי תעמולת בחירות. בבחירות של 2008 שני המועמדים ביחד הוציאו קצת יותר ממיליארד ורבע דולר, וב 2004 רק מחצית מהסכום הזה.   

 

"צמיחת" החוב הלאומי נמשכת בקצב מסחרר, כמעט בו זמנית עם ההכרזה הרשמית על פתיחת וועידת המפלגה הדמוקרטית, החוב הלאומי עבר את נקודת ה-16 טריליון דולר. זה סכום שהדימיון האנושי מתקשה לעכל אותו. 6 מתוך 16 הטריליון הם "תרומתו" של אובמה לחוב. הדמוקרטים טוענים בתגובה שבתקופת בוש החוב גדל בכמעט 5 טריליון דולר. זה נכון. לכאורה אין הבדל גדול בין שני הנשיאים. מה שהדמוקרטים לא אומרים זה שאצל בוש גידול החוב מתפרס על תקופה של שמונה שנים בעוד שאצל אובמה מדובר בקצת יותר משלוש וחצי שנים. קצב הגידול של החוב הלאומי בתקופת בוש היה בערך 600 מיליארד דולר בשנה, לעומת כ-1,300 מיליארד בשנה בתקופת אובמה - אובמה "מוביל" לפיכך בפער של יותר מ-2:1. אפשר גם להציג את זה בצורה אחרת. תקופת שהייתו בבית הלבן של אובמה היא קצת יותר מ-1.5% ממשך קיומה של ארה"ב. במשך התקופה הקצרה הזאת הוא תרם יותר משליש - כ-37%, לחוב הלאומי. זה "הישג" אמיתי, אבל זה לא הישג שאובמה מעוניין להתפאר בו.

 

אובמה אפילו לא מנסה להתמודד עם בעיית החוב. על קיצוץ בהוצאות הממשלה הוא לא מוכן לשמוע. הוא רואה בהטלת "מס על העשירים" את הפתרון לסגירת החוב. זו קלישאה ש"הולכת טוב" ברחוב. הבעיה היא שאין באמריקה כל כך הרבה עשירים. אובמה חוזר כמו תקליט שחוק על כך שיש להגדיל את שיעורי המס המשולמים ע"י "מיליונרים וביליונרים". זה מה שיביא את הישועה? בשנת המס 2011 מספר האנשים שהכנסתם השנתית עלתה על מיליון דולר היה פחות מחצי אחוז מאוכלוסית ארה"ב. זה מסביר מדוע אובמה כולל באוכלוסיית ה"מיליונרים וביליונרים" בעלי הכנסות של רבע מיליון דולר. ע"פ חישובים של משרד התקציבים של הקונגרס, העלאת המס על "המיליונרים והביליונרים" המוצעת ע"י אובמה תיצור הכנסה נוספת של כ-85 מיליארד דולר. זה יספיק לכסות בקושי שלושה שבועות מההוצאות של אובמה.

 

מערכת הבחירות של נשיא מכהן הרוצה להיבחר לתקופת כהונה שניה היא במהותה משאל על הרקורד שלו בקדנציה הראשונה. אובמה, במהלך שכאילו נלקח מתוך הסרט בחזרה אל העתיד (Back to the Fututre), מעמיד למישאל את הרקורד של נשיא אחר, נשיא שכיהן לפני 20 שנה. התגובה ההולמת היחידה היא That's your record Mr. President, but you did not build it. Someone else made it happen.

 

הנשיא לשעבר, ביל קלינטון, היה כוכב הערב ביומה השני של הוועידה הדמוקרטית. אפשר לאמר בוודאות שלו הוא היה עומד לבחירה, הוא היה מנצח עם יד אחת קשורה. המסר לציבור הבוחרים נשמע כמו We are the same, the only difference is the name. אבל למעט השיוך המפלגתי יש מעט מאוד משותף בין אובמה וקלינטון. קלינטון ידע לעבוד עם הקונגרס והצליח למצוא שפה משותפת עם הרפובליקנים. אובמה לא מצליח להסתדר אפילו עם חברי מפלגתו.  מאמר שהתפרסם לאחרונה בניו יורקר (The New Yorker) מתאר בהרחבה את היחסים בין השניים, ובמיוחד את מה שקלינטון באמת חושב על אובמה. שיטת העבודה של אובמה שזכתה לכינוי הנהגה מאחור (Leading from Behind), מיושמת במערכת הבחירות.

 

לרוע המזל של הדמוקרטים, מי שעומד לבחירה הוא אובמה ולא קלינטון. השימוש בהישגיו של נשיא אחר כדי לחפות של העדר ההישגים של נשיא מכהן החותר לתקופת כהונה שניה הוא חידוש מעניין, אבל לבנות על זה מערכת בחירות? כל מה שנותר זה לחכות לנובמבר ולראות אם זה עובד.    

 

מערכת ההשמצות והשקרים איננה יודעת גבולות. היא גם לא מבחינה בין המפלגות. לרפובליקנים גם לא חסר, אבל הם נזקקים לזה פחות כי במערכת הבחירות הנוכחית רוב העובדות בצד שלהם. אצל הדמוקרטים זה מגיע לדרגה של אמנות. לצורך הדיון תספיק דוגמא אחת.

 

למרות קשיים אדירים שעמדו בפניו, ולמרות מכשולים שהרפובליקנים שמו בדרכו, הנשיא אובמה פעל בנחישות והצליח ליצור ארבעה וחצי מיליון מקומות עבודה חדשים בתקופת כהונתו. אלה היו דבריו של הנואם המרכזי ביום הראשון לוועידת הדמוקרטים, ה"כוכב" העולה, ראש עיריית סן אנטוניו. המספר הזה, ארבעה וחצי מיליון, חזר לאורך כל היום הראשון כשכל אחד מהנואמים, כולל רעיית הנשיא, מצא לנכון להזכיר אותו לפחות פעם אחת בצורה כזאת או אחרת. ארבעה וחצי מיליון - ועדיין שיעור האבטלה הוא מעל 8%? זה נראה קצת מוזר. ברשת הטלוויזיה CNN, רשת הנמנית בדרך כלל על תומכיו הנלהבים של אובמה, בדקו את הסטטיסטיקה הזאת ומצאו שהיא "לא משקפת את מלוא התמונה". הבדיקה של CNN העלתה שמספר מקומות העבודה שנוספו מינואר 2009, מועד כניסתו של אובמה לבית הלבן, ועד היום הוא 300,000 - זה לא בדיוק ארבעה וחצי מיליון . . . יתרה מזאת, אם כוללים בסטטיסטיקה גם את עובדי המדינה, מספר המועסקים היום קטן ב-400,000 ממה שהיה בינואר 2009. טכנית, מי שהכין את הסטטיסטיקה הזאת לא רימה, הוא רק לא דייק. הוא אומר "תקופת כהונתו של אובמה". הוא לא אמר "כל תקופת כהונתו של אובמה" - נשמע לכם כמו הפלפולים בהגדה של פסח? זה בדיוק מה שקרה כאן. 

 

מהסיפור הזה אפשר ללמוד על השוני בין כללי המשחק בחיים הפוליטיים לבין אלה של חיי היום יום. לאמרה המפורסמת של אברהם לינקולן אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן אין תוקף בפוליטיקה.

 

בפוליטיקה לא צריך לרמות את כל האנשים, ולא צריך לרמות אותם כל הזמן. בפוליטיקה צריך רק לרמות מספיק אנשים עד ליום הבחירות.

 

לסיום, מספר מלים על הצד הישראלי/יהודי במערכת הבחירות הנוכחית. אתחיל בהסתייגות - כל מי שמצביע עבור מועמד כזה או אחר בגלל שהוא "טוב" או "רע" לישראל, הוא מטומטם. נשיא אמריקאי נבחר כדי לנהל את ארה"ב, והשיקול צריך להיות אם הוא טוב או רע לארה"ב. נשיא אמריקאי יפעל ע"פ האינטרסים של ארה"ב כפי שהוא מבין אותם, וככה זה צריך להיות. בצורת המשטר השוררת בארה"ב הנשיא הוא הפוסק הבלעדי בכל מה שקשור למדיניות החוץ. הוא לא זקוק להסכמת הקונגרס - לקונגרס יש יכולת להשפיע אבל היא מוגבלת ביותר. החלטות בממשלה אינן מתקבלות בהצבעה - רוב נגד מיעוט. הנשיא הוא המחליט היחיד. הוא יכול להתחשב במה שהשרים אומרים אבל זה תלוי רק בו. שר שחולק על החלטות של הנשיא הולך הביתה. למרות גילויי האהדה של רומני לישראל, והעויינות של אובמה, מי שמצפה לשינוי מהותי במדיניות ארה"ב כלפי ישראל במקרה שרומני ייבחר לא יודע איפה הוא חי. אם רומני כנשיא יהיה אולי שיפור משמעותי בסגנון, וקרוב לוודאי שתהיינה הרבה טפיחות על השכם, אבל הרבה יותר מזה לא יקרה.

 

לגופו של עניין, מה בדיוק קרה בנושא ירושלים? למצע המפלגה אין שום משמעות מעשית. עוד פחות מאשר בארץ. מס שפתיים ותו לא. למה שנאמר או לא נאמר במצע יש בעיקר משמעות סמלית. לא צריך לזלזל בסמלים, בעיקר כאשר נעשה שינוי בנושא מהותי. בוושינגטון אין פליטות פה, ושום דבר לא נאמר במקרה. כל מילה נשקלת בכובד ראש שבע פעמים לפני שהיא יוצאת החוצה. פליטות הפה הן בדרך כלל בלון ניסיוני שנועד ל"בחון את השטח". כשהתגובה חריפה מדי, באה ההכחשה. "הדברים הוצאו מהקשרם", "הדברים אינם משקפים שינוי במדיניות", "זו היתה טעות" וכו' וכו' וכו'. הבעיה היא שכמעט תמיד ההכחשה היא הרבה יותר חמורה מפליטת הפה המקורית. ההתייחסות לירושלים היתה חלק אינטגרלי ממצע המפלגה הדמוקרטית, אבל לא הייתה לזה שום משמעות מעשית מבחינת ההכרה בירושלים כבירת ישראל או הכרה בריבונות ישראל על ירושלים. זה לא שונה אצל הרפובליקנים, ואין לי ספק שגם אם, בניגוד לתחזיות, רומני יזכה בבחירות הוא ימצא סיבות להמשיך את המצב הקיים. להחלטה להוציא את ההתייחסות לירושלים ממצע המפלגה הדמוקרטית, למרות שהיא סמלית בלבד, יש משמעות מעל ומעבר, והדבר יבוא לידי ביטוי אם אובמה יזכה בבחירות. הסיפור שזה נעשה "ללא ידיעתו" של אובמה ושכאשר זה נודע לו הוא הורה מיד לתקן את ה"טעות", הוא קישקוש אחד גדול. במערכת הבחירות אין דבר כזה "אובמה לא ידע". כנ"ל הרטוריקה המתלהמת על ה"מחוייבות" לבטחון ישראל. לאובמה יש מחוייבות אחת בלבד - להיבחר לקדנציה שניה.

 

כשהסיפור על ירושלים יצא החוצה, נציג של הבית הלבן הבהיר ש"השינוי בא להבטיח שהמצע ישקף את מדיניותו של הנשיא ושל נשיאים קודמים". יו"ר המפלגה הדמוקרטית, חברת קונגרס יהודיה מפלורידה, הצהירה ש"השינוי נעשה בתאום עם איפא"ק" (דבר שלא היה ולא נברא). הסברים כאלה מראים בברור שזו לא היתה טעות, ושהיתה מודעות מלאה לחומרת הדברים. כשהתברר לאובמה שהוצאת ההתייחסות לירושלים מהמצע היא צפרדע שהרבה יהודים מבין תומכיו יתקשו לבלוע, הוא הורה להחזיר למצע את הנוסח המקורי - גם זה באופן חלקי בלבד. על הקרקס שהתרחש בוועידה בעת החזרת ההתייחסות לירושלים למצע אין צורך להרחיב את הדיבור.

 

על כל פנים, מצע שמצע, במחלקת המדינה עדיין לא יודעים איפה ירושליים נמצאת.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות ארה"ב, אוגוסט 2012 - היה יכול להיות יותר גרוע", מגזין המזרח התיכון, 10 בספטמבר 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • תודה לד"ר ישראל בר-ניר




גלריית המגזין

 

טרור אסלאמי - 29 מאי 2017

 

110 הרוגים בעיראק; 60 הרוגים בסוריה; 30 הרוגים בתימן; 19 אזרחים נהרגו בפיליפינים בהתקפת-טרור אסלאמית; 14 הרוגים נוספים בעיר טריפולי שבלוב; 10 לוחמים כורדים נהרגו בטורקיה; 13 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בחיסול-ממוקד אמריקאי באפגניסטן; 4 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בקשמיר ההודית; 3 טרוריסטים מוסלמים נהרגו בפקיסטן; 3 טרוריסטים מוסלמים נהרגו במצרים; 85 הרוגים בפיליפינים במהלך הימים האחרונים בהתקפה של ארגון "המדינה האסלאמית";

 

חדשות המזרח-התיכון

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

הבית הלבן

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006