כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
גיאוגרפיה או פורנוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון
בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 – מאמר סיכום
כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה
עם טיפ-טיפת מזל - אובמה וביטחון מדינת-ישראל
אקדמאים ישראלים בשירות הטרור הערבי
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
איראן השיעית תהפוך לטרמפולינה של גרמניה במזרח-התיכון
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
הַפָּרָשׁ הלבנוני נכנס לפעולה
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
כפרים ערביים על אדמה יהודית
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?

סוריה לאחר קבלת העצמאות – השנים הראשונות

מאת: ד"ר יוחאי סלע

26.07.2012


 

 

כאשר סוריה קיבלה עצמאות מדינית מלאה ב-1946, לאחר שנים של מאבק לאומי במנדט הצרפתי, רבים ממנהיגיה של סוריה ותושביה ציפו כי לאחר שמושכות השלטון נמצאות בידיים סוריות, פני הדברים יהיו שונים ממה שהיה תחת השלטון הצרפתי הנוקשה. בדומה למדינות באסיה ובאפריקה, שקיבלו את עצמאותן בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, התחושה הייתה כי ברגע שהשלטון יעבור לידיים מקומיות המדינה תצעד לעבר מסלול יציב שיביא בחובו תמורות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ובינלאומיות לכלל החברה. אולם, על-פי מהלך העניינים בסוריה מייד לאחר קבלת העצמאות, לא כך ציפו תושבי סוריה שיהיו פני הדברים לאחר שוך ההתלהבות מקבלת העצמאות שהם כה ייחלו לה. הטעות של המנהיגות הסורית דמתה לטעותם של מנהיגים לאומיים אחרים ברחבי העולם שנלחמו בעוז למען קבלת עצמאות. דהיינו, המאבק נסב בעיקר נגד השלטון-הזר ללא בנייה של מוסדות חברתיים, פוליטיים וכלכליים יציבים כדי להשתית עליהם, בבוא הזמן, את הלכידות המדינית העתידית. בדומה למנהיגים אחרים בעולם, כך גם המנהיגות הסורית שלאחר 1946 נוכחה לדעת שישנו הבדל גדול בין התיאוריה לפרקטיקה, בין החזון למציאות, וכי למציאות יש דינמיקה משלה והיא המתפתחת אחרת ממה שמצפים, בעיקר אם לא הונחו יסודות יציבים היכולים לשמש לאוכלוסייה מוקדים להשראה פוליטית, חברתית וכלכלית.

 

כאשר הוקמו המנגנונים השלטוניים לאחר העצמאות, הממשלה הסורית גילתה כי מנגנונים אלה ברובם לא היו נאמנים לה וכי אינטרסים אישיים מובהקים ששורשיהם עוד מימי המנדט, סללו את הדרך לקיומם של מוסדות הנגועים בשחיתות רבה שאיימו למוטט את הרפובליקה הצעירה של סוריה. לצד העניין הפוליטי, הייתה אכזבה גם מהמהלכים החברתיים והכלכליים של הממשלה שלא הצליחה למצוא פתרונות יעילים כדי לקדם את האוכלוסייה, כפי שהממשלה הלאומית הבטיחה ערב קבלת העצמאות.

 

כאשר סוריה החליטה להצטרף למלחמה נגד ישראל ב-15 במאי 1948, כל הבעיות האלה קיבלו משנה תוקף, שכן הכישלון של ממשלת שוקרי אל-קאוותלי בניהול המלחמה, חשף אותה לביקורת נוקבת גם בנוגע לשאר התחומים שהיו באחריותה. למרות היותו של הצבא הסורי מצויד היטב, בניגוד מוחלט למה שהתרחש בצבא הישראלי, ולמרות הצלחות בזק של הצבא הסורי בימים הראשונים, הצליח הצבא הישראלי - בעזרת תושבי עמק הירדן - להדוף את צבא הסורי ולטהר את הגליל ממערב למזרח כבר באוקטובר 1948. וכאשר חיל האוויר הישראלי הפציץ את דמשק, אי-אפשר היה להסתיר את הכישלון הצבאי ואת כישלונה של הממשלה בניהול המלחמה נגד ישראל, שנחשבה בתודעה הציבורית הסורית לאויב שניתן לגבור עליו בקלות. התבוסה הצבאית זעזעה את הצבא הסורי כולו, ומנגד הצבא האשים את המנהיגות הפוליטית במדינה.

 

תגובה מעניינת לתוצאות המלחמה ניתנה על-ידי תופיק טובי[1] בביטאון של המפלגה הקומוניסטית אל-איתיחאד ב-22 בנובמבר 1948. וכך כתב טובי[2]:

 

"הליגה הערבית נחלה מפלה מחפירה שאין דומה לה בהיסטוריה. הצבא המצרי נחל מפלה מביישת וכל חזיתו התמוטטה, כוחותיו של קאוקג'י ניגפו ופינו את צפון הארץ. כל זה מן הדין שיפתח את עיני העמים הערבים למען יראו את הסיבות של החולשה הצבאית הזאת. למשטר הפוליטי והכלכלי השורר בארצות ערב יש חלק רב במפלה הצבאית. המשטר הפיאודלי, השעבוד ופיגור התעשייה, גורמים לכך שמדינות ערב אינן מסוגלות לצייד צבא מודרני בלי עזרת המעצמות. ואולם הצבא, התלוי בפעולותיו הצבאיות ממעצמה זרה שיש לה אינטרס מסוים ממהלך הקרבות - לא יוכל לעולם לזכות במלחמה".

 

טובי המשיך לתאר את נקודות החולשה של החברה הערבית כפי שנתגלו, לדעתו, בעקבות המלחמה: "שכבה דקה חולשת על המוני עמלים הסובלים מרעב, מחלות ובערות. במצב זה יכול לקום רק צבא רקוב. כת קצינים בת המשפחות הפיאודליות, הפוקדת על פלחים חסרי-כל, מולידה צבא עקר ללא יוזמה ומסירות נפש... צבא כזה אינו יכול להתמודד עם צבא שצמח מהחברה הבורגנית היהודית בארץ, בעלת משטר יותר מתקדם מהמשטר השורר בארצות-ערב..., דומה מלחמה זו למלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904, כאשר הקיסרות הרוסית הפיאודלית לא הצליחה למרות עוצמתה להתגבר על יפן הקטנה,[3] בה הייתה מידה של התקדמות תעשייתית וחברתית... המנטאליות של השכבה הרוסית אינה נבדלת בהרבה מהמנטאליות השכבות הערביות השליטה, וחיילי פארוק (מצרים) ועבדאללה (ירדן) אינם שונים מצבא הצאר שהיפנים המעטים הנחילו לו מפלה".

 

"היות וזו הייתה מלחמה תוקפנית (הדגשה במקור) המנוגדת לאינטרסים של ההמונים - לא הייתה לחייל מהשורה התלהבות ורוח-קרב. לעומת זו אורגנה החזית היהודית על יסוד הגנה על העצמאות והקיום שהנחיל לצבא יהודי את אהדת העם, את ההתלהבות הלאומית להגנה על כל דבר יקר ובעל-ערך. המפלות של הממשלות הערביות מן הדין שיפקחו את עיני העמים הערבים לראות את התהום שאליה הם נדחפים על-ידי השכבה השלטת. המפלות מטילות על העמים את החובה להיאבק של שינוי יחסי השעבוד הפוליטיים והכלכליים, להיאבק על חופש, אור וכבוד עצמי".

 

כל הטענות של טובי, על מלחמת העצמאות, יבואו לידי ביטוי פעם נוספת לאחר מלחמת ששת-הימים ביוני 1967, אלא שהפעם זו תהיה בעוצמה גדולה יותר ומקיפה יותר, לאור התבוסה המחפירה שנחלו צבאותיהן של מדינות-ערב, ובראשן מצרים.

 

מעט לפני שטובי פרסם את דבריו, יצא "קול קורא לעמי ערב", ב-11 באוקטובר 1948, מפי המפלגות הקומוניסטיות בעיראק, סוריה, לבנון והליגה-לשחרור-לאומי. ההודעה הארוכה הזו, הראויה להתייחסות נפרדת הן בשל הטענות שהועלו והן בשל סגנונן, פורסמה בביטאונים של המפלגות הקומוניסטיות הערביות ואף היא פורסמה בעברית בעיתון "קול העם". בין היתר נכתב כך:

 

"המלחמה בארץ- ישראל, שהייתה אסון לערביי הארץ, הביאה לידי חורבנם, לידי פיזור מאות אלפים שלהם, ולידי שדידת חלקים נוספים מאדמותיהם. המלחמה גם הייתה אסון לכל עמי ערב, מבחינה צבאית, בינלאומית, כלכלית ולאומית. מנקודת מבט צבאית, הרי המושלים הריאקציוניים נלחמו בפיקודם של הבריטים, שניהלו, באופן בלתי אמצעי, את הפעולות הצבאיות של הערבים, מתחילתן ועד סופן. הם ציוו על הערבים להתקדם ולהיסוג, בהתאם לכוונותיהם ולמדיניות הדו-פרצופית, תוך התעלמות גמורה מהצרכים הצבאיים ובניגוד לחוקי המלחמה האלמנטאריים, בהקריבם את חייהם של הקצינים והחיילים הערביים באופן זדוני ומחפיר. כך הביאו המושלים הריאקציוניים לידי תבוסות קשות של הצבאות הערביים, בתקעם סכין בגבם של הצבאות האלה, כדי לעשות שירות לבריטים ולמלא את פקודותיהם. דמם של אלפי חיילים וצעירים ערביים זועק לנקמה במושלים המושלים הריאקציוניים האלה , משום שחייהם הוקרבו על מזבח האינטרסים האנגלו-אמריקאיים... המלחמה בארץ-ישראל הגבירה, ללא ספק את ההכרה שהליגה של מדינות-ערב (כך במקור) היא רק מכשיר בידי האימפריאליזם, מדגרה של מזימות ובגידה נגד עמי ערב. זהו חלון ראווה מתעתע, שמאחוריו מסתתרת כל הפסולת שבהתחרות המזוהמת שבין בתי המלוכה והפאודאליסטים הריאקציוניים, הלוחמים לצד האימפריאליזם כדי לרכוש לעצמם עמדות מכובדות".

           

הטענה שהמפלה נגרמה גם בשל גורמים חיצוניים ולא בשל ליקוי יסודי בצבאות-ערב תחזור על עצמה 19 שנים לאחר מכן בימים הראשונים של מלחמת ששת-הימים.[4] טענותיו של טובי והטענות שהעלו המפלגות הקומוניסטיות בהודעה שפורסמה, היו משותפות לרבים בקרב הערבים גם אם הדברים לא נאמרו בצורה כל כך מפורשת ובוטה. השפעתן של אירועי המלחמה ב-1948 ותוצאותיה, עתידים היו להשפיע בצורה ישירה הן על מצרים והן על סוריה.

 

התחושה הציבורית בסוריה, לאחר המלחמה ב-1948, הייתה שיש לבצע מהלך פוליטי לשינוי פני הדברים תחת מטריה אחת, שתהא ביכולתה ללכד את השורות לאחר התבוסה. ראשי הצבא טענו כי התבוסה הייתה אדמיניסטרטיבית ולא צבאית, שכן, מדינה שאין בה שלטון הגון אינה יכולה לנצח במלחמה.[5]

 

במרץ 1949, השתלט הצבא, בראשותו של הקולונל חוסני זעים, בן לעדה הכורדית, על מוסדות השלטון במדינה. ראש הממשלה שוקרי אל-קאוותלי הודח והממשלה נאלצה להתפטר. כך, למעשה, החלה שרשרת הפיכות צבאיות בסוריה, ודומה כי חוסר-היציבות הפוליטית בסוריה והאתגרים העומדים בפני המערכת הפוליטית הסורית עומדים בעינם גם לאחר יותר מ-60 שנות עצמאות.

 

ההפיכה הצבאית של חוסני זעים בוצעה כמעט לא שפיכות דמים, מה שהיה יכול להוות תנאי פתיחה מצוינים למשטר החדש, אולם יהירותו של זעים בהבנת האתגרים העומדים בפניו היוו מכשול רציני בהשגת מטרותיו לרפורמה חברתית, כלכלית ופוליטית בסוריה. לא זאת בלבד, אלא שחוסני זעים ניהל משא-ומתן קצר עם דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, בנוגע לקליטת חלק מהפליטים הפלסטינים באזורי סוריה המיושבים בדלילות.[6] חוסני זעים היה פרו-מצרי, אנטי-האשמי (בית המלוכה הירדני), וחשב על לבנון כחלק מ"סוריה הגדולה" שהייתה עתידה לקום בעזרתו - כך הוא חשב בתקופת שלטונו הקצרה. את רעיון "סוריה הגדולה" אימץ בחום גם חאפז אל-אסד, ולאחר המפלה הסורית במלחמת יום-הכיפורים ב-1973, אסד היפנה את המרץ המלחמתי של סוריה לכיוון לבנון, ממנה יצא הצבא הסורי רק באמצע 2005. שלטונו של חוסני זעים לא האריך ימים, וב-14 באוגוסט 1949 הוא נאסר על-ידי קבוצת קצינים יריבה בראשותו של סמי חינאווי, והוצא להורג מיד לאחר מכן.

 

לאחר הוצאתו להורג של זעים, פרסם סמי חינאווי גילוי-דעת לעם הסורי, ובו פירט את הסיבות להדחתו של חוסני זעים. בניגוד לזעים, שדחק את המנהיגות הלאומית הוותיקה ממוקדי השלטון, קירב חינאווי מנהיגים סורים ותיקים כדוגמת האשם אל-אתאסי ופארס אל-חורי. גם פאוזי אל-קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה"[7] שנחל תבוסה בארץ-ישראל, הוחזר לעמדת פתח בשלטון ומונה ליועץ בענייני פלסטין.

 

חינאווי, בניגוד לזעים, היה פרו-עיראקי וראה בברית עם עיראק פתרון למצוקותיה הכלכליות של סוריה שמנתה באותה עת כ-4 מיליון נפש. הבסיס עליו השתית חינאווי את רעיונו נבע מכך שבעיראק מצוי נפט בכמויות גדולות, ומנגד סוריה מתועשת באופן יחסי לעיראק. לפיכך הן משלימות האחת את השנייה, דבר שיכל להביא להצלחתו של האיחוד העתידי בין שתי המדינות. חינאווי אף התיר את פעילותן של המפלגות, ולכאורה התקיימה לה מערכת פוליטית סבירה שיכלה להתבסס בתודעה הציבורית עם חלוף הזמן. אולם פני הדברים היו שונים, שכן הקצונה הבכירה בצבא הסורי התנגדה לרעיון האיחוד עם עיראק משום שהם חששו שסוריה תהפוך לפרובינציה עיראקית.

 

ב-19 בדצמבר 1949 הודח חינאווי בידי קבוצת מורדים שבראשם עמד אדיב שישכלי, בן למשפחה פיאודלית מיוחסת. בדומה לקודמיו, שישכלי הבטיח תיקונים מדיניים וחברתיים למען רווחתו של העם הסורי, אך כבן למשפחה פיאודלית תוכניותיו של שישכלי היו שונים. לאחר ששישכלי תפס את השלטון הוא מינה את עצמו לרמטכ"ל, וב-1953 שישכלי נהפך לנשיא המדינה הסורית. תוך תקופה קצרה הצליח שישכלי להפוך לרודן צבאי המתבסס בעיקר על תמיכתם של הצבא והמשטרה, והוא אף דאג לחזק את שני היסודות האלה כחומות-הגנה על שלטונו. המרירות בציבור על הדיקטטורה הצבאית חדרה גם לשורות הצבא, ואלה החלו למרוד בגלוי בעריה השונות של סוריה. כאשר הקרקע החלה לבעור מתחת לרגליו של שישכלי בראשית 1954, הוא בחר לעזוב את סוריה ולהותיר את רסן השלטון בידי אחרים. וכך, לאחר שלושה רודנים צבאיים וחמש שנים שעברו על סוריה בהפיכות צבאיות, הוחלט כי כעת השלטון צריך לחזור לידי האזרחים כדי לנסות לבסס שלטון פוליטי אזרחי יציב. כתוצאה מכך הוחלט לקיים מערכת בחירות לפרלמנט בספטמבר 1954. הדמוקרטיה הסורית השברירית והמקרטעת החזיקה מעמד עד לתחילת 1958 כשהוכרז על האיחוד עם מצרים בשל החשש מהשתלטות קומוניסטית עליה. חוסר היציבות בסוריה נמשך גם בשנים שלאחר מכן, ודומה הוא שעדיין פועלים בסוריה כוחות צנטריפוגליים חזקים המאיימים לפרק את המדינה על-פי מפתח עדתי, שכן, כבר מראשית קיומה של סוריה הריבונית לא הונחו יסודות חברתיים, פוליטיים וכלכליים יציבים כדי שיוכלו לשמש מרכז להשראה ולהזדהות לכלל האוכלוסייה. מלחמת-האזרחים המתחוללת בסוריה מאז חודש מרס 2011, מדגישה ביתר-תוקף את בעיות יסוד אלה שהולכות ומקצינות עם הזמן בדומה למצב השורר בשאר המדינות הערביות הטריטוריאליות. החדירה המסיבית של גורמי טרור אסלאמיים לסוריה בחודשים הראשונים של שנת 2012, מסבכת את מצב העניינים בסוריה לרמה של מדינה בלתי-מתפקדת בעליל.

==  

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סוריה לאחר קבלת העצמאות - השנים הראשונות", מגזין המזרח התיכון, 26 ביולי 2012.

 

הערות:

 

[1]תופיק טובי נולד בחיפה ב-1922. עד 1948 עבד במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. ב-1940 הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. ב-1948 טובי היה חבר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). נבחר לכנסת הראשונה וכיהן בה עד לכנסת ה-12. ב-1990 טובי פרש מפעילות פרלמנטרית ועסק בעיקר בעריכת הביטאון של המפלגה הקומוניסטית אל-איתיחאד, היוצא לאור בשפה הערבית. טובי הלך לעולמו ב-12 במרס 2011.

[2]ראה נוסח עברי בעיתון על המשמר (ישראל), 29 בנובמבר 1948.

[3]הדוגמא היפנית, תחזור על עצמה גם בכתביהם של אינטלקטואלים ערבים לאחר התבוסה במלחמת ששת-הימים.

[4]לאחר שחיל האוויר הישראלי השמיד את חיילות האוויר של מדינות-ערב ביום הראשון למלחמת ששת-הימים, נשיא מצרים - נאצר, וחוסיין מלך ירדן, רקמו מזימה להאשים את צבאות בריטניה וארה"ב שהשתתפו בהתקפה זו. שיחת הטלפון בין נאצר לחוסיין נקלטה על-ידי המודיעין הישראלי, וזו שודרה בקול-ישראל בערבית באמצע המלחמה, דבר שגרם מבוכה רבה למצרים וירדן. אך למרות חשיפת המזימה והמבוכה שנגרמה, נאצר המשיך לטעון כך בנאומיו לציבור הערבי. מוחמד חסניין הייכל, עורך אל-אהרם המצרי ומקורבו של עבד אל-נאצר, טען כי חוסיין הוא שהעביר את המידע למצרים. חשוב לציין כי בריה"מ לא הסכימה להשתתף במזימה שרקמו נאצר וחוסיין גם לאור דיווחיה השקריים על ריכוזי צבא ישראלים בגבול סוריה, דבר שהביא, בין היתר, להתלקחות מלחמת ששת-הימים.

[5]אליהו פורת, סוריה. (תל אביב: הוצאת יבנה, 1961), עמ' 74.

[6]מחקרו של איתמר רבינוביץ, מצוטט בספרו של יוסף אולמרט, סוריה המודרנית. (ת"א: הוצאת משרד הביטחון), בפרק ט' "מפלגות פוליטיות" שמופיע באתר amalnet.k12.il.

[7]צבא מתנדבים ערבי שהוקם ב-1947 בידי הליגה הערבית כדי לסייע במאבק של הפלסטינים ביישוב היהודי. בראשו עמד פאוזי אל-קאוקג'י.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

23 בספטמבר 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006