כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה
טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד – אוגוסט 2016
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד
משבר פוליטי באוסטריה ועוני אסלאמי עמוק בגרמניה
הבחירות לנשיאות ארה"ב - סקירת מצב, מאי 2016 - חלק שלישי
מזרח-אירופה המערבית – מערב-אירופה האסלאמית
טרור אסלאמי – המורשת של ברק אובמה – מרס 2016
המלחמה המדומה – טרור אסלאמי ולקחים היסטוריים
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
המשבר בסוריה - נחישות רוסית מול הססנות אמריקאית
טרור אסלאמי – ערביי ארץ-ישראל – ספטמבר 2015
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
איראן השיעית תהפוך לטרמפולינה של גרמניה במזרח-התיכון
טרור אסלאמי – נפילת רמאדי – מאי 2015
בחירות בישראל 2015, הצעה לשיפורים
מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה - מאמר ראשון בסדרה
התקשורת צריכה לבקש סליחה מתושבי המדינה
ג´ורג´ סורוס וחברת סודה סטרים – עסקים לחוד וחרמות לחוד
מכון גתה – ללמד גרמנית את הישראלי הברברי

פרשת אולמרט - סיפור שלא היה ולא נברא

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

14.07.2012


 

 

 

למרות שהמאמר נכתב לפני 3 שנים, הוא אקטואלי מאוד לאור זיכויו של אהוד אולמרט: בחיים לא פעם מתרחשים דברים שאם מישהו היה כותב עליהם ספר אף אחד לא היה מאמין לו. על מנת לחסוך וויכוחים מיותרים בשאלות "כן קרה", "לא קרה", "מאיפה אתה יודע" ועוד כהנה וכהנה, סופרים נוהגים להכניס לספרים שהם כותבים את המשפט "כל קשר בין הדמויות המתוארות בספר לבין אנשים חיים הוא מקרי לחלוטין", או "כל ניסיון לזהות את האירועים המתוארים עם אירועי אמת או עם המציאות הוא על אחריותו של הקורא בלבד". משפטים כאלה, או משפטים בנוסח דומה, מופיעים דרך קבע בכל ספר שאיננו Non Fiction כמו ספרי היסטוריה או ביוגרפיות, ספרים שמלכתחילה אמורים לתאר את המציאות.

 

"תיק תפור", ספרו של יחיאל גוטמן שהופיע לא מכבר על הדוכנים הוא, כפי שהמחבר מגדיר אותו, סיפור שלא היה ולא נברא. הספר הוא מותחן פוליטי המתאר סדרת אירועים שלא התרחשו. הספר מרתק ואני ממליץ בכל לב לכל אחד ממשתתפי הפורום לקרוא את הספר וכן להמליץ עליו בפני חבריו. יש הרבה מה ללמוד ממה שלא קרה . . .

 

קראתי את הספר בעניין רב, ולמרות שמבחינה ספרותית טהורה קראתי כבר יצירות יותר מוצלחות, נהניתי מכל שורה. אינני בטוח ש"הנאה" היא מונח הולם לתיאור מה שחשתי למקרא ההתרחשויות המתוארות. עצב על כך שאלה הם פני הדברים הוא ביטוי יותר קולע לתאר את מה שהרגשתי.

 

לאורך כל מהלך קריאת הספר ליוותה אותי הרגשה עמומה של déjà vu, שאין בדברים משום חידוש ושכבר ראיתי אותם מקודם. עם הגיעי לסוף הספר, לסצנת הסיום המפתיעה, נפל לי האסימון. נזכרתי. אלה דברים שאני בעצמי כתבתי!

 

באישון לילה זינקתי ממיטתי, הדלקתי את המחשב וישבתי לחפש בארכיון שלי. ואכן צדקתי. מאמר ראשון על הנושא, "טרוף מערכות" התפרסם ב 5 במאי, 2008 (http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-2271.htm) והיווה את "יריית הפתיחה". בעקבותיו התפרסמו מאמרים נוספים: "מזוז נגד פרידמן - בסיבוב הזה ניצחון בנקודות", 10 ביולי, 2008 (http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-2367.htm), "הרהורי כפירה - פרשיות אולמרט בלי התלהמות", 15 ביולי, 2008 (http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-2374.htm), "פרידמן נגד המערכת - סוף עגום ליוזמה ברוכה", 5 באוגוסט, 2008 (http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-2402.htm), ו"למי, למי יש יותר סמכות", 4 בספטמבר, 2008 (http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-2402.htm). איזה מזל שהספר יצא לאור רק עכשיו. עוד היו מאשימים אותי בפלגיאט. 

 

ספרו של גוטמן, הסיפור שלא היה ולא נברא, מסתיים ב happy end - ה"טובים" יוצאים כשידם על העליונה וה"רעים" יורדים מהבמה בבושת פנים ועטויי כלימה. אבל זה קורה רק בסיפורים לילדים, המציאות, עליה אני כתבתי היא שונה, שם הדברים נגמרים אחרת. במציאות ה"רעים" יוצאים מהעסק לגמרי לא רע. אף אחד לא מפוטר ממשרתו, שלא לדבר על כך שאף אחד לא מועמד לדין. אדרבא, חלק מהם אפילו מקודם בתפקידו. יתרה מזאת, מאמציהם של ה"רעים" מוכתרים בהצלחה. המטרה העיקרית של כל התרגיל - סילוקו של פרידמן ממשרד המשפטים, הושגה.

 

למפח נפשם של ה"רעים", "הצלחתם" איננה שלמה. אפשר אפילו לומר שזה היה ניצחון פירוס, כי מחליפו של פרידמן במשרד המשפטים, יעקב נאמן, הוא גלולה לא פחות מרה אותה על הממסד המשפטי לבלוע.

 

כל כך הרבה עמל הם השקיעו, את כל המדינה הם שיגעו, לטלטלת הסחרור של מערכת בחירות מיותרת הם גרמו, ומה יצא להם מזה? משהתפזר העשן ונדמו קולות הצהלה, הם מצאו "לקוח וותיק" על כסאו של פרידמן. הם קיוו למרידור, הם הציעו את בגין ובסופו של דבר נחת עליהם נאמן.

 

"לא לזה ציפינו" הם אומרים, ובצדק :

כי פרידמן זה פרידמן

מה יש לדבר,

אבל נאמן עבורנו גרוע יותר.

 

ובחזרה למציאות שאיננה קיימת, זאת המתוארת ע"י יחיאל גוטמן. העיתון "ידיעות אחרונות" מה-1 באוגוסט 2008, מספר לקוראיו על מצבה של החקירה המתנהלת נגד ראש הממשלה, אולמרט. "הכל סגור", כך נאמר בידיעה, "בידי החוקרים יש מספיק ראיות כדי להגיש תביעה עד ה 1 בספטמבר" (בידיעה לא נאמר ספטמבר של איזו שנה, אבל אין זה משנה לצורך הדיון כאן). אנחנו נמצאים כבר באפריל 2009, למעלה מ 8 חודשים מהמועד בו התביעה הייתה אמורה להיות מוגשת. מזוז אומנם הודיע לפני מספר שבועות לאולמרט שהוא עומד להגיש נגדו תביעה, אבל זה עדיין לא קרה. מזוז נמנע מלנקוב במועד בו תוגש אותה תביעה. נו טוב, אפשר להבין אותם. הרי אי אפשר לנהל חקירה עם שעון סטופר . . .

משהוסר האיום הפרידמני, העמדתו לדין של אולמרט איבדה מדחיפותה. יתרה מזאת, עם חילופי השלטון הסמכות למנות או להדיח את שר המשפטים איננה מצויה יותר בידיו של אולמרט ואין כל צורך למהר. סביר להניח שבמוקדם או במאוחר את שעון הסטופר יחליף שעון שעמד מלכת . . . .

 

סיפורו של גוטמן, הסיפור שלא היה ולא נברא, הסתיים, אבל החיים ממשיכים, ובחיים, כפי שאמרנו בתחילת המאמר, ממשיכים להתרחש דברים שאף אחד לא מאמין שהם קרו כאשר כותבים עליהם ספר. סיפור הפרידה של פרידמן הוא עוד סיפור מהקטגוריה הזאת.

 

מבצע סילוקו של פרידמן ממשרד המשפטים התגלה בדיעבד כמשימה יותר מורכבת ממה שנראה היה בהתחלה ליוזמיו. לכאורה זה היה צריך ללכת צ'יק צ'ק. מאלצים את ראש הממשלה להתפטר, בעקבות התפטרותו של ראש-הממשלה הממשלה כולה מתפטרת, בעקבות התפטרות הממשלה מורכבת ממשלה חדשה, ממשלה חדשה שהיא למעשה הממשלה הישנה ב"תיקונים קלים" - ראש ממשלה חדש, שר משפטים חדש - ופרידמן היה כלא היה.  ברוך שפטרנו מעונשו של זה. נשמע פשוט, לא? כדי שלא תהיינה הפתעות של הרגע האחרון, מוודאים שברק (אהוד ולא אהרון) יודיע אולטימטיבית שבממשלה החדשה-ישנה, שתוקם אחרי התפטרותו של ראש הממשלה, מפלגת העבודה תדרוש לעצמה את תיק המשפטים. אחזור לנקודה הזאת להלן.

 

אבל קרה הבלתי צפוי. המבצע עלה על שירטון. יוזמי המבצע שכחו על קיומו של החוק של התוצאות להן לא התכוונת (The Law of Unintended Consequences), חוק שכמעט תמיד משבש אפילו את התכנון הקפדני ביותר, ו"אכלו" אותה. אולמרט לא "שיתף פעולה", בחר בהתבצרות במקום בנבצרות, וסרב לפנות את משרד ראש הממשלה. פרידמן נותר על כנו והממסד המשפטי חשך עליו עולמו. הממסד המשפטי מצא עצמו במצב של אדם ההולך לרופא שיניים על מנת לעשות סתימה ומגלה למגינת ליבו שהפתרון היחיד לבעייתו הוא טיפול שורש.

 

בהעדר נבצרות הדרך האלטרנטיבית להחלפת הממשלה בממשלה אחרת, ממשלה ללא פרידמן, היא בחירות חדשות. בחירות זה דבר שאתה יודע איך אתה נכנס אליו אבל אתה אף פעם לא יודע איך תצא ממנו. ובאמת, הבחירות הביאו לשידוד מערכות במערך הפוליטי של המדינה. מפלגת הגמלאים, שהייתה המשען העיקרי שאפשר למפלגתו של אולמרט לשלוט, נמחקה מהמפה, מפלגת העבודה הפכה לבלתי רלוונטית ככוח פוליטי, ועל "קדימה", למרות שהצליחה לשמור על כוחה, נגזרו ארבע שנות אופוזיציה (בהנחה שיהיה להם "אוויר" להמתין תקופה כל כך ארוכה). מנגד, דרך כוכבו של ליברמן שהפך להיות כוח מרכזי בפוליטיקה הישראלית. התוצאה הטובה ביותר שהתקבלה מהבחירות הייתה כמובן הפיכתה של מרץ להיסטוריה, אבל זה באמת לא שייך לסיפור כאן.

 

בין ליברמן לבין הממסד המשפטי, כפי שזכור לכולנו, מתנהל "רומן" ארוך, רומן בהמשכים שכבר מלאו לו כמעט עשר שנים. אין זה מפליא לפיכך שבמהלך המו"מ להרכבת הממשלה החדשה, ליברמן דרש מנתניהו את משרד המשפטים. הוא לא התעקש על קבלת התיק לעצמו או לשר אחר ממפלגתו. מנקודת מבטו של ליברמן, השארת פרידמן בתפקיד הייתה "עונש" מספיק למימסד המשפטי. לנתניהו, שגם הוא לא רווה נחת ממגעיו עם הימסד המשפטי בעבר, לא הייתה שום סיבה לסרב לדרישתו של ליברמן, וכמו שאומרים, "עשינו עסק" - Done deal. הממסד המשפטי נאלץ להתבונן בעיניים כלות איך "השקעתו" יורדת לטמיון, ולהתכונן לארבע שנות פרידמן נוספות. כאמור במגילה "נפל פחד פרידמן עליהם".

אז איך קרה בכל זאת שפרידמן נותר בחוץ? הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. הגואל התורן היה ברק (אהוד ולא אהרון), האיש שציבור הבוחרים שלח אותו לארבע שנות גלות של אי-רלוונטיות. מעבר לאמביציה בלתי מרוסנת של ברק לכהן כשר, ה"כבוד" של להיות כינור שני באופוזיציה לא כל כך נראה לו. נתניהו, שחיפש בנרות תוספת קטנה על מנת להרחיב את הבסיס הפרלמנטרי של הקואליציה, לא התקשה למצוא שפה משותפת עם ברק.

 

וכאן אנחנו חוזרים לסיפור על דרישותיה המשפטיות של מפלגת העבודה. לברק אין שום רקע או הבנה בנושאי חוק ומשפט. יתרה מזאת הוא מעולם לא גילה עניין בתחום הזה. כאשר ברק היה ראש הממשלה הוא ראה את משרד המשפטים כ"ארץ גזירה" אליה הוא שלח את ביילין, שגם לו לא היה שום רקע או הבנה בנושאי חוק ומשפט, כדי שזה האחרון לא יסתובב לו בין הרגליים בנושאי חוץ. אז מה פתאום הוא מייחס חשיבות כזאת לנושא? מדוע איכפת לו מי יהיה שר המשפטים? יש לכך תשובה. ברק (אהוד ולא אהרון) הוא המועמד "האידיאלי" לכהן כשר בממשלה מנקודת מבטו של הממסד המשפטי. לברק אין צורך להזכיר שתיקי חקירה שנסגרו בעבר יכולים להיפתח מחדש ולהוסיף, תוך קריצת עין לכיוון החקירה נגד ליברמן, שתמיד אפשר לגלות "הוכחות חדשות" שתצדקנה את פתיחתם מחדש של התיקים. האיש נושא קופת שרצים מכובדת שלאחרונה התווספה אליה גם רעייתו. על ברק אפשר לסמוך שהוא "יבין" את הסכנה הנשקפת לשלטון החוק ("שלטון החוק" - קרי שלטון השופט) מאנשים כמו פרידמן.

     

כצפוי, ברק נטל על עצמו את המשימה. דא עקא, תאוות השררה שלו וכן הפיחות שחל במעמדה של מפלגתו צמצמו במידה רבה את יכולתו של ברק להציב תנאים ולהכתיב לנתניהו מי יהיה ומי לא יהיה שר. נתניהו שכנראה ציפה ל"תרגיל" כזה, היה מוכן. כשהנושא עלה הוא הראה שכושר התכמון שלו השתפר בהשוואה לסיבוב הקודם, הוא לא התעקש על פרידמן, אבל במקום לבחור מבין המועמדים המועדפים על הממסד המשפטי והתקשורת, שלף את נאמן. לא היה לו כל קושי להשיג את הסכמתו של ליברמן.

 

נכון לעכשיו המצב הוא תיק"ו, כשהממסד המשפטי מלקק את פצעיו וממתין בחרדה לנאמן. בינתיים תשומת הלב מופנית אל ליברמן והחקירה שלא תסתיים לעולם. בהקשר הזה כדאי להעלות נשכחות מהעבר. 

 

גם הפעם מדובר בסיפור שלא היה ולא נברא, ניסיון להדחה של ראש ממשלה מכהן באמצעות עלילה משפטית. השנה היא שנת 1996, בנימין נתניהו גבר זה עתה על פרס ונבחר לראשות הממשלה על חודו של קול. האליטות שנולדו לשלטון מסרבות להשלים עם גזר דינו של הבוחר ופותחות מיד במאמץ לסובב את הגלגל לאחור. נתניהו "זוכה" למסע רצח אופי חסר תקדים בתקשורת, וכחלק מהמאמץ לדה-לגיטימציה של ממשל נתניהו צצה פרשת "בר-און חברון", פרשה שבדיעבד התגלתה כבועת סבון תקשורתית. כל ההתייחסויות לאותה פרשה בעיתונות היום יוצרות את הרושם שנגד נתניהו הוגשה תביעה ושהוא הורשע, ושבכל מקרה אין צל של ספק באשמתו. עד היום אני שומע מפי רבים ממכרי "נתניהו גנב", " נתניהו מעל", "נתניהו שיקר", ועוד כהנה וכהנה. פעם אחר פעם, כשאני מנסה לקבל תשובה חד משמעית מי מה ומתי, הם מתחילים לגמגם "כולם יודעים", עד שלבסוף, כשגם את עצמם הם לא מצליחים לשכנע, הם שולפים את תשובת המחץ "זה היה כתוב בכל העיתונים".  

 

אסתפק בשתי אפיזודות מאותה תקופה.

 

התנהלו חקירות אינטנסיביות של ראש הממשלה ומקורביו עם אזהרה ובלי אזהרה, חקירות בהן נטלו חלק מיטב השרלוקים של משטרת ישראל. בערך ששה או שבעה חודשים אחרי שהחקירה החלה, התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר בו נאמר "הסתיים החלק הראשון בחקירתו של נתניהו. בשלב זה לא נמצאו כל ראיות נגד ראש הממשלה. בשלב הבא החוקרים ייגשו לגבש הוכחות . . ."  אינני ערב לדיוק בניסוח כי אני מצטט מהזיכרון, אבל המלים "לא נמצאו כל ראיות" וה"חוקרים ייגשו לגבש הוכחות" חקוקות היטב בזיכרוני. למיטב הבנתי אם לא מוצאים ראיות נגד חשוד החקירה מסתיימת וסוגרים את התיק. ככה זה בכל מדינה נורמלית. לא בישראל. בישראל, את מה שלא מוצאים מנסים ל"גבש". לא צריך פרשנות מיוחדת על מנת להבין את משמעות המונח "גיבוש" בהקשר הזה. סביר להניח שחוקריו של ליברמן עוברים בימים אלה "סדרת גיבוש".

 

האפיזודה השנייה התרחשה זמן קצר אחרי שנתניהו הפסיד בבחירות של 1999, והחליט לפרוש זמנית מהחיים הפוליטיים. חוקרי המשטרה שעדיין לא נרגעו מכישלון הגיבוש, המשיכו ל"חפש" אותו ובמסגרת החיפושים פשטו על ביתו על מנת לאתר מתנות שנתנו למדינה ושהוא גנב אותן כביכול. הפשיטה בוצעה לאור הזרקורים וזכתה לכיסוי טלוויזיוני מלא בשעות השיא בצפייה. כמובן שלא מצאו שום דבר, אבל מה היה בפיו של חוקר המשטרה שניהל את הפשיטה בתשובה לשאלות העיתונאים? "יש הוכחות שהיו כוונות לגנוב". זאת תשובה שמתאימה לאינספקטור קלוזו.

 

מפכ"ל המשטרה באותה תקופה, רב ניצב וילק, הופיע במסיבת עיתונאים במהלך אותה פשיטה והצהיר חגיגית "יש לנו הוכחות מוצקות נגד ראש הממשלה לשעבר". מפכ"ל המשטרה איננו בהכרח בעל השכלה משפטית, אבל חזקה על אדם במעמדו שידע את ההבדל בין "הוכחות לכאורה", "הוכחות" סתם ו"הוכחות מוצקות". מאחר ובסופו של דבר הסיפור כולו התגלה כעוד בועת סבון במסגרת מאמצי הגיבוש, ברור שניצב וילק "לא דייק" כשהוא אמר את הדברים האלה (זה בלשון המעטה). אם מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו לשקר לציבור במצח נחושה בנסיבות כאלה, מה זה אומר על פיקודיו?

 

אני משאיר לקוראים להסיק לבד את ההשלכות על חקירתו של ליברמן בימים אלה.   

 

לסיום, יחיאל גוטמן הוא עורך דין המעורה בחיי המשפט בארץ, וככזה יש לו גישה למקורות מידע שאינם עומדים לרשותו של כל אדם. הוא מכיר לכן מקרוב את העובדות שלא התרחשו ואת המציאות שלא קיימת עליהם הוא כותב בספרו. המקורות היחידים שעומדים לרשותי, לעומת זאת, הם מה שמתפרסם בתקשורת וההדלפות המגמתיות מהפרקליטות וממשרד היועץ המשפטי. אולי אני הוא זה שצריך היה לכתוב ספר בדיוני על הנושא.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "פרשת אולמרט - סיפור שלא היה ולא נברא", מגזין המזרח התיכון, 14 ביולי 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • איזו אירוניה




גלריית המגזין

 

27 ביולי 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

ספרים

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הכישלון הנאצי והכישלון הערבי - ימי זיכרון ומשמעותם 

הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק 1 

הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק 2 

משמאל תפתח הרעה - חלק ראשון

משמאל תפתח הרעה - חלק שני

השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

 

 גרמניה החדשה?

 

גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית

התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית 

תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הגרמני

השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006