כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
חיילת ישראלית אחת אמיצה, מול צבא של פחדנים
La Nacionalidad Palestina como Movimiento Nacionalista de la Liga Árabe
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
התקשורת הישראלית והטרור האסלאמי בדרום-מזרח אסיה
נג´ם ואלי - מסע אל לב האויב
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
בחירות בארה"ב: ניצחונה של הילארי קלינטון - האומנם?
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
ביטחון, חברה ועצמאות כלכלית ישראלית 2015
לאן נעלמה התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג
מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
המנהיגות האירופאית הפקירה את אזרחי אירופה
ג´יהאדיסטים עם מקלדת בתקשורת הישראלית
התקשורת צריכה לבקש סליחה מתושבי המדינה
על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית
שלטון יחיד מונוליטי מול אנרכיה דמוקרטית – סאדאת מול ישראל

דינמיקה של אלימות פוליטית – מצרים ואיראן מפרספקטיבה היסטורית

מאת: ד"ר יוחאי סלע

29.06.2012


 

 

 

במטרה לבסס את ההנחות המחקריות, כפי שהן הובאו במאמר הקודם - דהיינו ניתוח התפתחותה של אופוזיציה על-פי ארבעה שלבים עיקריים - נבחרו שתי אופוזיציות במזה"ת שפעלו, ועדיין פועלות, במסגרת המדינה הלא-דמוקרטית. כאמור, מודל-ארבעת-השלבים מטרתו לשמש מכשיר מתודולוגי כדי להסביר את הדינמיקה ביחסי משטר ואופוזיציה המובילה לאלימות פוליטית הדדית, שלעיתים מדרדרת לאלימות החוצה את כלל החברה. לצורך ההשוואה נביא לדוגמא את תנועת "האחים המוסלמים" במצרים כאופוזיציה דתית, שעברה תהליך הדרגתי, ואיטי יש לומר, לאלימות פוליטית כנגד המשטר החילוני במצרים. האופוזיציה השנייה היא "תנועת המוג'הידין אל-חאלק" כאופוזיציה אסלאמית-מרכסיסטית שפעלה באיראן. אופוזיציה זו עברה תהליך מהיר לעבר נקיטת אלימות פוליטית ומאבק מזוין נגד המשטר באיראן. דהיינו, משיתוף פעולה לתקופה קצרה על-מנת לגשר על חילוקי-הדעות, עברה תנועת המוג'הידין לשלב של נקיטת פעולות טרור רחבות-היקף נגד המשטר האיראני, מוסדותיו ונאמניו. שיתוף הפעולה בין המוג'הידין לבין המשטר נועד כדי לרכז את מירב הכוחות הפוליטיים במדינה למען המהפכה האסלאמית, ובעיקר להביא לסילוקו של השאה מאיראן, תוך כדי טשטוש מכוון של הניגודים האידיאולוגים וחילוקי הדעות הבסיסיים.

תנועת מוג'הידין אל-חאלק

תנועת המוג'הידין החלה להתפתח בשנות ה-60 של המאה הקודמת בעקבות הדיכוי הפוליטי שנקט השאה של איראן כלפי מוסדות פוליטיים וחברתיים באיראן . הדיכוי הברוטאלי של השאה והקמתן של תנועות מהפכניות בשנות ה-60 באמריקה הלטינית ובוויטנאם, השפיעו על תנועת המוג'הידין כאופוזיציה אלימה כלפי המשטר האיראני בראשותו של השאה (מוחמד רזא שאה פהלווי, 1980-1919). תנועה זו קמה ב-1965 על-ידי קבוצת בוגרי אוניברסיטת טהראן, שגרעינה הקשה של תנועה זו, צמח מתוך האגף הדתי של "החזית הלאומית".

האידיאולוגיה של המוג'הידין התבססה בעיקר על אסלאם-מרקסיסטי, דהיינו ש"הסדר המונותאיסטי בדברי הנביא מוחמד מכוון נגד הפיאודלים והסוחרים הקפיטליסטים כאמצעי לכינון חברה ללא-מעמדות. על כל מוסלאם להמשיך במאבקו של חוסין ולהילחם בעושק, באימפריאליזם, בקפיטליזם, בעריצות ובעולמא (علماء - חכמי הדת) השמרניים".

במטרה ליצור אחדות אורגנית בין האסלאם למרכסיזם, טענה קבוצה זו ש"האסלאם והמרכסיזם כוללים אותו מסר, וזאת בכך שהם נותנים השראה לקדושים למאבק ולהקרבה".  בתקופת המאבק להפלת השאה באיראן, חברו יחדיו תנועתו של חומייני והמוג'הידין, למרות ההבדלים התהומיים בין שתי התנועות הללו. מבחינתו של חומייני, שיתוף פעולה זה היה כתוספת לעוצמת המחנה המהפכני ויצירת דימוי למהפכה האסלאמית כ"תנועה עממית" בעיני כלל הציבור האיראני. קואליציה זו בראשותו של חומייני הביאה, בין היתר, להפלת משטר השאה ולכינון "רפובליקה אסלאמית". המעבר מגורם אופוזיציה לגורם שלטוני בעל משמעות, דרש בניית כלים שלטוניים תוך כדי מאבקים פנימיים בין אנשי הדת הרדיקלים מחוגו של חומייני לבין קבוצות אחרות שהיוו את הקואליציה האסלאמית. בניית כלים שלטוניים הייתה חלק מתהליך התבססותו של המשטר החדש. בסוף 1979 ובתחילת 1980 היו, למעשה, שלוש מגמות עיקריות של השלטון:

א. כינון מוסדות המהפכה על-מנת להבטיח את שלטונם של אנשי-הדת על המדינה.

ב. פעילות אינדוקטרינרית לשמירת אחדות המהפכה והמשך התמיכה העממית במשטר.

ג. דיכוי כל אופוזיציה פעילה או כזאת היכולה להוות איום פוטנציאלי.

במערכת הבחירות שהתקיימה ב-25 בדצמבר 1980, קיוו המוג'הידין לזכות בדריסת רגל במג'לס - הוא בית הנבחרים האיראני. בנוסף לכך, המוג'הידין ראו בבחירות הזדמנות להשגת לגיטימציה לפעילותם הפוליטית שהייתה מנוגדת לרוח האסלאם כפי שחומייני הבין אותה (אייתולה סייד רוחאללה מוסאוי חומייני, 1989-1902). חומייני נקט בשיטה עקיפה במטרה להוביל את המצביעים שיבחרו ב"מפלגת הרפובליקה האסלאמית". והוא אף קרא למצביעים "ללמוד בקפדנות את הרקע של המועמדים ולבחור רק בנאמנים לאסלאם ולחוקה, והמשוחררים מנטיות כלפי המזרח או המערב". מאחר והמוג'הידין היו אסלאמיים-מרכסיסטים, דבריו של חומייני כוונו בעיקר אליהם ואל כוונותיהם הפוליטיות המנוגדות, לדעתו, לרוח האסלאם ולרוח התנועה האסלאמית העממית שהוא עמד בראשה.

בעת ספירת הקולות התברר כי המוג'הידין לא זכו לשום ייצוג פוליטי והם התלוננו על אי-סדרים, לחצים, זיופים ואלימות שהופגנה כלפיהם מצד נאמני חומייני. בבחירות לסיבוב השני שנערכן ב-9 במאי 1980, תמונה זו חזרה על עצמה בעקבות קריאתו של חומייני לא לתמוך באידיאולוגיה אנטי-אסלאמית. וכך שוב בבחירות אלה לא הצליחו המוג'הידין להכניס נציג כלשהו למג'לס. אם המוג'הידין ניסו להיבנות מהחזית המשותפת עם חומייני והושפעו מכנות דבריו על הקמת קואליציה אסלאמית רחבה, התברר להם לאחר הבחירות כי חומייני הצליח לדחוק את רגליהם מכל מוסדות המדינה שנשלטו כעת בידי אנשי הדת.

במערכת הפוליטית האיראנית התחוללו התפתחויות נוספות שהשפיעו על התנהגותן של כל המפלגות. וכרגיל, במערכת פוליטית לא יציבה הנוטה לתנודות קיצוניות ומהירות, בעלי ברית מאוכזבים מחפשים משענת אחרת כדי להבטיח את קיומם הפוליטי. כשבני צאדר נבחר לנשיאות איראן (הנשיא הראשון של הרפובליקה האסלאמית), המוג'הידין ראו בו את משענתם העיקרית עקב מה שנראה כשיתוף-פעולה בשל דחק פוליטי. המוג'הידין חששו בהתחזקותם של אנשי-הדת נאמני חומייני, ותמיכתם בבני צאדר החילוני עורר תיקווה רגעית בזרמים המתונים שעוד נותרו באיראן לאחר הסתלקותו של השאה מהמדינה. חומייני נקט באותה שיטה בכפי שנקט נגד המוג'הידין, ואט אט, הוא יצר לבני צאדר דימוי שלילי בציבור, כך שהייתה הרגשה כללית ורחבה שהחלפתו של בני צאדר היא שאלה של זמן מועט בלבד.

במקביל לכך, העימות בין אנשי החיזבאללה - נאמני חומייני - לבין המוג'הידין גלש לרחוב, ואף התחוללו עימותים פוליטיים אלימים ביותר. בעקבות מסע התעמולה נגד בני צאדר, הרחוב דרש את ראשו או לפחות שיעזוב את המדינה. לבסוף, לאחר שגברו הלחצים הפוליטיים על בני צאדר, שהיה תקוותו של הזרם המתון, הוא נאלץ לעזוב את ארצו ולחיות כגולה-פוליטי בפריס. עזיבתו של צאדר הייתה, למעשה, בריחה ברגע האחרון מהגורל הצפוי לו תחת שלטונה של מהפכת חומייני. מסע ההשמצות של אנשי חומייני כנגד בני צאדר ערער לחלוטין את הלגיטימציה של צאדר להמשיך ולשמש נשיא איראן, יתרה מזאת, האווירה הציבורית כלפי צאדר סיכנה את בטחונו האישי עד כדי רצח אם מידי גורם אזרחי-פרטי ואם מידי גורם דתי-שלטוני. בני צאדר משמש דוגמא מאלפת למשפט "המהפכה מכלה את בניה" שנאמר בקשר למהפכה הצרפתית.

תנועת המוג'הידין מצאה את עצמה מחוץ למערכת השלטונית למרות הבטחות חומייני, וללא גורם פוליטי שלטוני נאמן ובעל משמעות שהיה יכול להבטיח את קיומה הפוליטי. לאחר בריחתו של בני צאדר, השלטון באיראן היה נתון כולו בידי אנשי הדת הרדיקאליים. במקביל לכך, משטר חומייני החל לנקוט יד קשה עוד יותר נגד המוג'הידין ונגד תומכי בני צאדר. דיכוי מוגבר זה תיעל את המוג'הידין לאפיק היחיד שנותר להם לבטא את מחאתם.

ב-28 ביוני 1981, אירע פיצוץ במטה של "מפלגת הרפובליקה האסלאמית", בעת כנס שנערך בהשתתפות רבים מהצמרת הפוליטית החדשה. יותר מ-70 איש נהרגו, בהם נשיא בית-הדין העליון ומזכיר הממשלה, ארבעה שרי ממשלה וכ-27 חברי המג'לס. מיד לאחר מכן אירעו עוד פיצוצים רבים ברחבי איראן בעיקר במקומות בהם התרכז הציבור לצורך תפילה. למעשה, החל מרגע זה, ולמשך תקופה ארוכה, הטרור שננקט על-ידי המוג'הידין התחיל להוות איום קיומי על המשטר החדש.

בשל הלחץ הרב שהופעל על המוג'הידין, מפקדת המוג'הידין עברה לכורדיסטאן שם קיבלו מנהיגיה עזרה לוגיסטית רחבה מעיראק יריבתה של איראן. הקשר עם עיראק הגביר עוד יותר את מסע התעמולה של המשטר באיראן נגד המוג'הידין, וכפועל יוצא מכך, המשטר ניהל מסע דיכוי נרחב באיראן עצמה כלפי התושבים המקומיים שגילו הזדהות כלשהי עם המוג'הידין. המשטר החדש של חומייני ידע כי למוג'הידין יש תמיכה ציבורית רחבה והם היוו גורם אופוזיציוני המאיים על השלטון עצמו, לפיכך, פעולות הטרור של המוג'הידין זירזו עוד יותר את פעולות הדיכוי של השלטון כלפי אוהדי המוג'הידין. למרות פעולות הדיכוי, המוג'הידין הייתה תנועת אופוזיציה מאורגנת ובעלת בסיס נרחב גם מבחינה ציבורית. במקביל לפעילות המזוינת נגד המשטר, המוג'הידין חתרו לאחד את כל גורמי האופוזיציה, שגלו למדינות שונות, לחזית אחת בעלת מטרה משותפת אחת, דהיינו, הפלת המשטר הדתי באיראן. אולם, למרות כל המאמצים להקים חזית משותפת, הם כשלו בהקמתה לאורך כל שנות ה-80 וה-90. כפי שניווכח בהמשך הדיון, ריבוי של תנועות אופוזיציוניות מקשה על פעילות משותפת נגד המשטר למרות המטרה המשותפת.

תנועת המוג'הידין עברה, במהירות יחסית, משיתוף פעולה עם המשטר למאבק מר ועיקש נגדו, נגד מוסדותיו, נאמניו ונגד האידיאולוגיה שהמשטר ניסה להנחיל לאוכלוסייה האיראנית בכללותה. היחסים המרים בין המשטר לבין המוג'הידין גלשו לעיתים קרובות לחיסולים הדדיים, לפגיעה במטרות אזרחיות ללא הבחנה, להתנקשויות הדדיות על אדמת אירופה ועוד. כך לדוגמא ב-1993 הושלכו שני רימוני-יד לעבר שגרירות צרפת בטהראן לאות מחאה על תמיכתה של צרפת בתנועת המוג'הידין אל-חאלק. במהלך שנות ה-80 וה-90, הטרור חסר-האבחנה של המשטר האיראני, היה חלק אינטגרלי מהאידיאולוגיה הדתית במסגרת מלחמת הג'יהאד נגד גורמים המזוהים עם המערב, או כאלה המאיימים על ההגמוניה של המשטר בתוך איראן. טרור זה, אף, גלש למאבק על ההשפעה בתוך הארגונים האסלאמיים שפעלו ברחבי-תבל. החיזבאללה הלבנוני, הפועל נגד ישראל, הוא חלק ממסגרת אידיאולוגית-דתית, חובקת-עולם, המעניקה רמה לוגיסטית גבוהה, תמיכה כספית והכשר דתי כדי לקדם את מעמדה והשפעתה של איראן באזורים בהם האינטרס הנוגע לשרידותה של המהפכה האסלאמית גובר על כל שיקול מוסרי.

תנועת "האחים המוסלמים"

אם תנועת המוג'הידין עברה את ארבעת השלבים במהירות יחסית, תנועת "האחים המוסלמים" במצרים היא דוגמא לשינוי איטי, דהיינו, המעבר משלב לשלב היה איטי, שנבע לא-אחת מדילמות פנימיות בקרב מנהיגי התנועה וחבריה. שינויי העיתים במצרים והתמורה הפוליטית, הפנימית והחיצונית, השפיעו לא מעט על תפיסת עולם של "האחים" (אל-אחואן). וכפועל יוצא מכך, גם על פעילותם הפוליטית החל משנות ה-40 ועד לאמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת.

בתקופת המלוכה במצרים (עד לשנת 1952), "האחים המוסלמים" התמקדו ברעיון העצמאות הלאומית אך לא במובן המערבי. הם דגלו ברעיון הפלורליזם, אולם ללא קיום מפלגות פוליטיות. לאחר הפיכת "הקצינים החופשיים" במצרים ב-1952, חברו יחדיו "האחים המוסלמים" וקציני המהפכה בראשותם של מוחמד נג'יב ועבד אל-נאצר. "האחים המוסלמים" דגלו בחזון הצדק החברתי, ולעיתים ביטאו השקפה הטוענת לסוציאליזם אסלאמי שאינו לפי המודל המרקסיסטי, וגם לא לפי המודל של נג'יב ונאצר שדגלו ב"סוציאליזם הערבי".

בדומה למה שאירע בשלביה הראשונים של המהפכה האסלאמית באיראן, כך גם היה בשלב הראשון של מיסוד ההפיכה של קציני הצבא, במטרה לקבל לגיטימציה לשלטונם ולשוות להפיכה ממד עממי רחב. הצורך בלגיטימציה, העובר כחוט-השני ברוב ההפיכות והמהפכות בעולם-הערבי, מקבץ "לצרוך העניין" קואליציות שונות המתקיימות לתקופה קצרה ומוגבלת. מבחינת "האחים המוסלמים", זו הייתה שעת כושר שמטרתה הייתה להגביר את השפעתם על הממסד הפוליטי-צבאי מבפנים. לנוכח הזדמנות זו ובצעד נאיבי, פרסמו "האחים המוסלמים" חוקה אסלאמית למצרים.

בעיני קציני הצבא, הגברת כוחם של "האחים המוסלמים" הייתה עלולה להשמיט את הקרקע תחת רגליהם. לפיכך, השלטון הצבאי יצא במסע תעמולה נגד האידיאולוגים בעבר ובהווה של "האחים המוסלמים". חסן אל-בנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים" הוצג כטרוריסט, וסייד קוטב - האידיאולוג הראשי של התנועה בשנות ה-50 וה-60 - הושם בכלא פעמים אחדות עד להוצאתו להורג ב-1966.

סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, היו אלה שנים בהן ניהל סייד קוטב מאבק פוליטי חריף נגד משטרו של נאצר, כאשר הדגש היה על "צדק פוליטי". לאחר הוצאתו להורג של קוטב, שלב המחאה הפוליטית הגיעה לשיאה עם הקמתה של מחתרת פוליטית-דתית. הדיכוי המתמשך מצד השלטון המצרי, חולל את האלימות האסלאמית, ודיכוי יתר נגד האלימות של "האחים המוסלמים" הוא שחולל את הגברת פעולות הטרור של "האחים המוסלמים" החל משנות ה-70. רצח הנשיא סאדאת ב-1980 היווה את שיא פעילותם האלימה נגד המשטר והעומדים בראשו.

ניתן לסכם את התפתחותם של "האחים המוסלמים" כאופוזיציה דתית ופוליטית לפי הדגם הבא:

שלב א, שנות ה-40 - היעד העיקרי: אסלומם של המוסדות החברתיים והפוליטיים.

שלב ב, שנות ה-50 - היעד העיקרי: צדק חברתי ושיתוף פעולה עם הממסד הצבאי-פוליטי.

שלב ג, שנות ה-60 - היעד העיקרי: הקמת מחתרת דתית וחינוך אנטי-נאצריסטי.

שלב ד, שנות ה-70 וה-80 - היעד העיקרי: ג'יהאד נגד השליטים שהם "כופרים בעיקרי דת האסלאם".

על-פי מה שתואר עד כה, ניתן להבחין כי ישנם קווי דמיון, בין "האחים המוסלמים" לבין המוג'הידין, החל מראשית דרכם הפוליטית ועד לשלב בו נפרץ הסכר המוסרי וגל של אלימות שטף את המערכת הפוליטית:

א. תארגנותן קדמה לשינוי הפוליטי במדינה.

ב. שתי התנועות שיתפו פעולה עם המשטר המהפכני לתקופה קצרה, ושיתוף פעולה זה זכה לעידוד ניכר מצד המשטר המהפכני.

ג. בצד הפעילות הפוליטית התקיימה לה מערכת ערכים המנוגדת לערכים שהמשטר ניסה להנחיל לכלל האוכלוסייה במדינה.

ד. בשני המקרים, פעולות הדיכוי של המשטר נגד האופוזיציה הן שדרבנו את האופוזיציה להביע גילויי מחאה גלויה.

ה. דיכוי יתר של המשטר כנגד האופוזיציה הוא שדרבן את האופוזיציה לנקוט בפעולות טרור נגד המשטר, מוסדותיו ונאמניו.

מודל-ארבעת-השלבים מהווה, אם כן, כלי לניתוח דרכם הפוליטית והרעיונית על גורמים אופוזיציוניים - החל משלב ההתארגנות ועד לשלב של המחאה האלימה נגד מוסדות השלטון ונאמניו. בשנים 2011-2012 התחוללו אירועים דרמטיים בעולם הערבי - בעיקר במצרים, בלוב, בסוריה, בתימן ובטוניסיה. ועם זאת, עדיין נשאלת השאלה האם העולם-הערבי במצבו הנוכחי יכול לעבור שינוי פוליטי כלשהו ללא שפיכות דמים. בנוסף לכך, נשאלת השאלה, האם האסלאם הפוליטי מוכן להגיע לשלטון בזכות בחירות דמוקרטיות, אך באותה מידה הוא גם מוכן להעביר את השלטון לידיים ליבראליות בשם הרעיון הדמוקרטי.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "דינמיקה של אלימות פוליטית - מצרים ואיראן מפרספקטיבה היסטורית", מגזין המזרח התיכון, 29 ביוני 2012.

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006