כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית
מי באמת רצח חיילים מצריים במלחמה ששת-הימים, יוני 1967
הלקח הישראלי מהצהרת טראמפ בנוגע לרמת-הגולן
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הטרגדיה הכפולה של הנשים היזידיות בעיראק
אלימות נגד נוצרים בעולם-המוסלמי ובמדינות נוספות
50 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית – יוני 1967
הר-הבית בידינו – לקחים היסטוריים אקטואליים
הבחירות באירופה – חזרה למקורות הפשיסטיים ולמלחמות-הדת
תרבות ופוליטיקה: איך אומרים דמוקרטיה בערבית?
The Sophisticated Egyptian Deception Preceded the Yom Kippur War
בחירות ארה"ב, אוגוסט 2012 – היה יכול להיות יותר גרוע
סוריה לאחר נאומו של בשאר אל-אסד – אכזבה גדולה
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון

בחירות בארה"ב, סקירת מצב יוני 2012 – מי הוא מוליגאן?

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

25.06.2012


 

 

 

מערכת הבחירות נכנסת להילוך גבוה ומתחילה לעלות לטונים גבוהים. אבל זה בעיקר בתקשורת. מידת ההתעניינות של הציבור הרחב איננה מי יודע מה. זה ישתנה קרוב לוודאי בהתקרב נובמבר, אבל נכון לעכשיו, שידורי הסיבוב החדש של הסדרה דאלאס מושכים יותר צופים מאשר השידורים העוסקים בבחירות.  בזמן שנותר עד לבחירות אביא לעתים מזומנות סקירות על המתרחש כפי שהדברים נראים מכאן.

 

לפני שאמשיך, אני חייב לקוראים הסבר על הכותרת - מי הוא מוליגאן (Mulligan)? אני מודה ומתוודה שכאשר נתקלתי במונח הזה בהקשר למערכת הבחירות לא היה לי צל של מושג במי מדובר (או במה, כפי שיובהר להלן). מההקשר בו המושג הופיע (בהתייחסות לאובמה) היה ברור שזה לא מחמאה. מוליגאן זה שם אירי. היו לא מעט נשיאים ממוצא אירי, אבל לא היה אף נשיא עם השם הזה - לא שם פרטי ולא שם משפחה. לא היה גם אף סגן נשיא עם השם הזה. מועמד לנשיאות שנכשל? גם כזה לא מצאתי. בויקיפדיה יש רשימה ארוכה של אישים ששמם היה מוליגאן, אבל אף אחד מהם לא שיחק תפקיד משמעותי בחיים הפוליטיים כאן. אז מי זה בכל זאת? לפתע באה לי הברקה, האמריקאים מרבים להשתמש במושגים מעולם הספורט לתיאור תופעות שונות בחיים כולל בפוליטיקה. ניסיתי, ובינגו! קלעתי בול. מוליגאן זה מושג בגולף (ספורט שאיננו נפוץ בישראל, אבל מאוד פופולארי בארה"ב). בתרגום חופשי מוליגאן הוא ניסיון חוזר (do over). מאפשרים לשחקן ש"פספס" מכה בכדור לנסות את כוחו שנית. למעשה המוליגאן אסור ע"פ חוקי הגולף, ונהוג להרשות אותו רק במשחקים ידידותיים. הוא גם לא מקובל מחוץ לארה"ב.

 

עכשיו זה ברור. אם מתייחסים למערכת הבחירות שאובמה מנהל על מנת להיבחר לתקופת כהונה שנייה כאל בקשה למוליגאן נשיאותי (a presidential mulligan), אין צורך להכביר במלים למה הכוונה. אבל ככה זה כאשר אין הישגים. אובמה באמת מבלה הרבה שעות במגרש הגולף.

 

אפשר לראות את המוליגאן כמין מועד ב', או הזדמנות שנייה, שנותנים לתלמידים שנכשלו בבחינות, אבל ההשוואה איננה במקומה. סטודנט ניגש לבחינות במועד ב' על מנת לתקן את השגיאות שגרמו לו להיכשל במועד הראשון. לאובמה אין כל כוונה כזאת. אובמה נזקק למוליגאן על מנת לעשות שנית את אותו הדבר - more of the same.   

 

במאמר קודם שכתבתי על הנושא, תיארתי בהרחבה את הטקטיקה של אובמה במערכת הבחירות, טקטיקה מקורית שבמבט ראשון נראית מנוגדת להיגיון. המגמה הזאת נמשכת כמעט ללא שינוי. אדרבא, ישנה אפילו החרפה. האסטרטגיה בה אובמה נוקט היא, בהשאלה מהלקסיקון הצבאי, אסטרטגיה של גישה עקיפה. הוא עוקף את הבעיות העומדות בראש דאגותיו של הבוחר - מצבה של הכלכלה ושיעורי האבטלה. מערכת הבחירות שלו היא מאמץ מתמשך להסיט את הדיון לנושאים בלתי משמעותיים. לשם כך הוא מצהיר הצהרות פרובוקטיביות, נוקט ביוזמות "מהפכניות", ולא נרתע גם מצעדים שמידת החוקיות שלהם מוטלת בספק. כמצופה, הוא זוכה בכל פעם לתגובות נלהבות מצד "קהל הבית" שלו והתקשורת הממוסדת מתמוגגת, אבל מאחר ומדובר בנושאים שוליים הם לא נשארים בכותרות הרבה זמן.

 

מיט רומני מגיב בשכל. הוא לא נגרר לוויכוחי סרק על הנושאים האלה. הוא ממשיך להתרכז בעיקר - כלכלה ואבטלה. בכך הוא מוכיח שגם אם הוא לא רייגן, הוא גם לא ג'ון מקיין. מערכת הבחירות שהוא מנהל איננה "צמחונית" כמו זאת של מקיין והוא גם לא נשאר חייב. במידה מסוימת היותו של רומני מורמוני מפריעה לו אצל "קהל הבית" שלו. משום מה הרבה אמריקאים מתייחסים בחשדנות לזרם הזה של הנצרות. במשאל Gallup שנעשה לאחרונה, פחות מ-20% מהמשיבים ידעו לומר בביטחון מה היא דתו של אובמה (בין אלה שטענו שהם "יודעים", מעטים בלבד ידעו לאיזה מהזרמים הפרוטסטנטיים הוא קשור והיו אפילו כאלה שחשבו שהוא קתולי). לעומת זאת קרוב ל-60% מהנשאלים ידעו שרומני הוא מורמוני. כרגע לא נראה שלדתו של המועמד תהיה השפעה על תוצאות הבחירות, אבל אם הדמוקרטים יחליטו לעשות מזה עניין ייתכן שזה ישתנה.

 

לאחרונה אובמה נקט ביוזמה חדשה בנושא ההגירה הבלתי חוקית. בניגוד ליוזמות והצהרות קודמות של אובמה זה תחום בו הציבור מגלה עניין. זה אולי לא בראש סולם הבעיות המטרידות את הבוחר, אבל ישנה מודעות רחבה לחשיבות הבעיה. היוזמה הזאת של אובמה היא בעלת ערך הצהרתי בלבד, כי היא מהווה בסה"כ מתן גושפנקא חצי רשמית למדיניות הקיימת. יוזמתו של אובמה נועדה לחפות על העובדה שלמרות הבטחות מפורשות במהלך מערכת הבחירות של 2008, בשלוש וחצי השנים שעברו הוא לא נקף אצבע בנושא מדיניות ההגירה. להאשים את הרפובליקנים בקונגרס קצת קשה לו כי הייתה לו שליטה מלאה בשני בתי הקונגרס, המחדל הזה פגע קשה מאוד במעמדו של אובמה בעיני הציבור ההיספאני שברובו הצביע עבורו ב-2008. השאלה היא כמה זמן יעבור אחרי ההתלהבות הראשונית עד שהציבור הזה יבין שאובמה עובד עליו בעיניים, ואם זה יקרה לפני מועד הבחירות. במסגרת תעמולת הבחירות הנוכחית, אובמה הצהיר שאם ייבחר לתקופת כהונה שנייה הוא יפעל להשגת "רפורמה יסודית של חוקי ההגירה". אבל את זה בדיוק הוא הבטיח ב-2008. למה הוא חיכה עד היום? למוליגאן? יש שורה ארוכה של נושאים בהם אובמה הבטיח לטפל במהלך מסע הבחירות של 2008 שהוא לא "הספיק לטפל בהם". עכשיו הוא חוזר ומבטיח שבתקופת כהונתו השנייה הוא יקדיש להם תשומת לב. טוב שאין תקופת כהונה שלישית, אחרת היו צריכים להמתין עוד ארבע שנים . . .   

 

אובמה החליט להתערב במהלך חקירה שהקונגרס מנהל על איזו פאשלה של שר המשפטים ולהפעיל את הסמכות (Executive Privilege) שיש לנשיא למנוע מהקונגרס גישה למידע. הסמכות הזאת של הנשיא שנויה במחלוקת מזה שנים ובמספר לא מעט של מקרים בית המשפט העליון דחה את הטענות של נשיאים והורה להם להסיר את האיסור. המקרה הידוע ביותר הוא פרשת ווטרגייט שעלתה לניקסון בנשיאותו. קשה להבין מה גרם לאובמה לנקוט בצעד הזה. הנושא הוא שולי לחלוטין, ואף אחד לא חשב שלנשיא ישנה מעורבות כל שהיא. עכשיו זה נראה אחרת ומתעורר החשד שאולי באמת לו יש מה להסתיר. זה עלה לכותרות (אפילו העיתונות האוהדת איננה יכולה להתעלם ממנו) ולא ירד כל כך מהר. אם כוונתו של אובמה הייתה הסחת תשומת הלב ממצב הכלכלה והאבטלה, זה הצליח. לפחות באופן זמני, אבל כמו שהיה בפרשת ווטרגייט, זה כדור שלג שאף אחד לא יכול לנחש לאיזה מימדים הוא יגיע. אתה יודע איך זה מתחיל אבל אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר. אובמה היה יכול ללמוד מה שהוא מניקסון.

 

בית המשפט העליון עומד לפסוק בימים אלה אם רפורמת הבריאות - גולת הכותרת של נשיאותו של אובמה, נוגדת את החוקה. למעשה מדובר בסעיף מרכזי אחד של החוק - אחזור לנקודה הזאת להלן. כולם מחכים לתוצאות בדריכות רבה. אף פעם אי אפשר לדעת מה תהיינה המסקנות אליהן יגיעו שופטים, אבל יש כמעט תמימות דעים בין יודעי משפט שהפסיקה תהיה נגד הרפורמה. השאלה היא אם חוק הרפורמה ייפסל במלואו או רק בחלקו ובאיזה רוב הפסיקה תתקבל. מאחר ולשמרנים יש רוב בין השופטים לא צריך להיות חכם גדול כדי להגיע למסקנה הזאת. יתרה מזאת, מהשאלות שהוצגו ע"י השופטים לנציגי הצדדים במהלך הדיון, שהיה פתוח לציבור, לא קשה היה לנחש לאן הרוח נושבת (זה כולל גם את השופטים הליבראלים, ביניהם שתי השופטות שמונו ע"י אובמה). תמיד תתכנה הפתעות. בעבר בית המשפט העליון הוכיח יותר מפעם שהוא איננו חותמת גומי של הקונגרס ו/או הנשיא. שופטים אינדיבידואלים גם אינם מרגישים כל מחויבות למדיניותו של הנשיא שמינה אותם. כך שהכול פתוח. למעשה זה בכלל לא משנה מה שיפסוק בית המשפט. גם אחרי הפסיקה הנושא יישאר במרכז סדר היום.

 

אם, כפי שצפוי, החוק ייפסל במלואו או בחלקו זו תהיה סטירת לחי מצלצלת ביותר לאובמה ולדמוקרטים. אובמה בזבז את מרבית תקופת כהונתו הראשונה כנשיא להשגת הרפורמה הזאת, וזה היה על חשבון הטיפול בבעיות אחרות, דחופות לא פחות, שהוזנחו לחלוטין. פסילת החוק תיצור מצב של אפס הישגים תרתי משמע. זה יציג את אובמה כלא יצלח אמיתי מאחר ומאדם שלמד משפט חוקתי באוניברסיטאות קולומביה והרווארד ניתן היה לצפות שהוא יהיה מודע לאפשרות שתתעוררנה בעיות חוקתיות עם החוק הזה.

 

עם כל זאת, הרפובליקנים, אחרי שיגמרו לטפוח לעצמם על השכם, עלולים לגלות שזה היה ניצחון פירוס. הבעיה שלהם היא שהם לא הכינו שום אלטרנטיבה. מלבד הקריאה החוזרת לבטל את אובמהקייר, הם לא מציעים שום דבר. נכון שיש התנגדות עצומה בציבור לחוק הנוכחי, אבל מצד שני אין חולקים על כך שדרושה רפורמה יסודית במערכת הבריאות. יתרה מזאת, לא הכל בחוק הזה הוא שלילי . ישנם בחוק מרכיבים חיוביים ביותר שרוב הציבור יקבל אותם בשמחה. בראש ובראשונה פסילת החוק תספק לדמוקרטים תחמושת להתקפה על בית המשפט העליון שהוא כבר מזמן לצנינים בעיניהם, במיוחד אם הפסיקה תהיה על חודו של קול - חמישה (שמרנים) נגד ארבעה (ליבראלים). אם הדמוקרטים ידעו ל"נגן" נכון על האלמנטים החיוביים שילכו לאיבוד אם החוק ייפסל, הם עוד יוכלו להפוך כישלון משפטי ליתרון תעמולתי ממדרגה ראשונה. בשפה של אנשי מכירות זה נקרא להפוך לימון ללימונדה (המושג לימון אצל האמריקאים מתאר מוצר פגום).   

 

אם, בניגוד למצופה, החוק לא ייפסל ע"י בית המשפט זה יהיה הישג משמעותי לאובמה, אבל זה ישמש "קריאת קרב" לרפובליקנים לצאת מהבית ולהצביע לנשיאות ולקונגרס על מנת שאפשר יהיה לבטל או לשנות באופן משמעותי את הרפורמה בדרכי חקיקה. כפי שציינתי במאמר הקודם, תוצאות הבחירות תקבענה במידה רבה ע"י אחוז ההשתתפות, ואין מוטיבציה יותר חזקה לצאת ולהצביע מאשר התחושה שדפקו אותך.

 

לסיכום החלק הזה אפשר לומר שמה שלא יפסוק בית המשפט, זה בכלל לא ברור איזה צד ירוויח מזה יותר.

 

סיפורה של רפורמת אובמהקייר ממחיש את הכשל הבסיסי של הממסד הדמוקרטי והאינטלקטואליה הליבראלית. אחת ה"מוסכמות" של ימינו הוא שהציבור הזה מורכב כולו מאנשים חכמים. מה זאת אומרת חכמים? חכמים זאת לא מילה. הם כל כך חכמים עד שהאפשרות שגם למי שלא חושב כמוהם יש קצת שכל כלל לא קיימת. מי שלא מקבל את עמדתם הוא אידיוט, מפגר, "מורון" או סתם בעל שכל דפוק (מזכיר לכם משהו מהארץ?). מובן מאליו שבמצב כזה כל התייחסות עניינית לטענות שעולות מהצד שכנגד היא ברכה לבטלה, הוא בלאו הכי לא יבין את מה שאומרים לו. להקשיב לטענות העולות מהצד שכנגד? חבל על הזמן. אחרי ככלות הכל למה כבר אפשר לצפות ממי שמעצם ההגדרה הוא בעל יכולת אינטלקטואלית מוגבלת? תוצאה ישירה של צורת החשיבה הזאת היא העדר מוחלט של דו שיח רציונאלי בין הצדדים. לאורך כל התקופה בה התנהל המאבק בקונגרס להעביר את החוק, הדמוקרטים זלזלו בכל ההשגות שהועלו ע"י המתנגדים וביטלו אותן כלאחר יד בלי לנסות לתת תשובות הולמות. כשאמרו לננסי פלוסי, יו"ר הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, שהחוק בצורתו הנוכחית נוגד את החוקה, היא התייחסה לזה בביטול ואמרה למשיגים "תהיו רציניים". היום היא כבר קצת יותר זהירה. היום היא רק "מקווה" שבית המשפט העליון "יכבד את רצונו של הקונגרס". חוסר הנכונות לתת משקל להשגותיהם של הרפובליקנים גרר בעקבותיו תהליך חקיקה שהמילה היחידה ההולמת אותו היא פרטאץ'. ההתנשאות האינטלקטואלית של הדמוקרטים נתנה להם תחושת ביטחון שאין להם ממה לחשוש והם לא טרחו לכלול בחוק את ה- severability clause (זו תקנה בחקיקה שמבטיחה שבמקרה שחלק או כמה חלקים מחוק נפסלים מסיבה כזאת או אחרת, החוק החלקי שנותר הוא עדיין בר יישום). העדרו של הסעיף הזה יוצר מצב של "הכל או כלום" - אם בית המשפט יבטל את הסעיף השנוי במחלוקת זה כמעט וודאי שהחוק כולו יתבטל באופן אוטומטי.

 

בהופעתו בפני בית המשפט העליון, עורך הדין שייצג את ממשל אובמה הוצג ככלי ריק. הוא לא הצליח לתת תשובה סבירה לאף אחת מהנקודות שהועלו בדיון. עדת החכמים חטפה מקלחת של צוננים מעל ומעבר לכל מה שהם העלו בדעתם. הם גילו שהעליונות האינטלקטואלית לה הם מתיימרים איננה אלא שחצנות אינטלקטואלית שאין לה הרבה כיסוי. עדיין מוקדם להסיק מה בדיוק יפסוק בית המשפט, אבל אם לשפוט מהמתפרסם בתקשורת מפי תומכיו של אובמה, הם מנחשים מה עומד לקרות, והם כבר מכינים "התקפת נגד". על בית המשפט וסמכויותיו, על השופטים האינדיבידואליים, על עצם הרעיון שהחוקה קובעת ועוד כהנה וכהנה.   

 

אובמה כתב ספר בשם תעוזת התקווה (The Audacity of Hope). להתנהגותו של אובמה בבית הלבן מתאים יותר הכינוי תעוזת השחצנות (The Audacity of Arrogance). הוא היה יכול לחסוך לעצמו הרבה כאב ראש, כולל את הפיאסקו סביב רפורמת הבריאות, אם הוא היה ממתן קצת את השחצנות שלו.

 

אין בכוונתי לחזות כאן את תוצאות הבחירות (את התחזית שלי אני שומר ל-7 בנובמבר), אבל פטור בלא כלום אי אפשר. סימנים מעודדים (מנקודת מבטי) אני רואה בכך שבשורה של מאמרים וניתוחים המופיעים בתקשורת התומכת באובמה כבר מכינים "אליבי" - הם כבר מכינים הסברים לאפשרות שאובמה ייכשל בבחירות. יקצר המצע מלהביא כאן את כל ההסברים האלה, אבל למען הקוריוז אביא אחד, המשעשע ביותר.

 

אובמה לא נבחר לתקופת כהונה שנייה כי הוא כושי. החברה האמריקאית היא גזענית וגזענים לא יצביעו בשביל כושי. לא בכל הרשתות והעיתונים הנוסח זהה, אבל השורה התחתונה משותפת לכולם - הגזענות היא מה שימנע מאובמה להיבחר שנית. אבל מה שהוא לא מסתדר כאן - הרי אובמה נבחר ב-2008, ולא נבחר סתם כך, אחוז הקולות שהצביעו עבורו ב-2008 עלה על כל מה שאיזה שהוא מועמד לנשיאות קבל מאז הבחירות של 1988, ועל כל מה שמועמד דמוקרטי כל שהוא קבל מאז 1964. אם אובמה יפסיד ב-2012 זה אומר שחלק משמעותי מהציבור שהצביע עבורו ב-2008, שינה את דעתו ויצביע עכשיו נגדו, או לפחות יימנע מללכת לקלפי. במלים אחרות - אותם גזענים שיצביעו נגד אובמה ב-2012, הצביעו עבור כושי ב-2008. זה נשמע לכם הגיוני? אבל אל דאגה. האינטלקטואלים הליבראליים אינם רואים פה שום סתירה. לדעתם ב-2008 לאובמה עוד לא היה "רקורד" ולכן אז לא הייתה סיבה להצביע נגדו בגלל שהוא כושי. ב-2012, לעומת זאת, לאובמה יש כבר "רקורד" של כישלונות, והרקורד הזה הוא סיבה להצביע נגדו בגלל שהוא כושי. אתם הבנתם את זה? שמישהו רק יעיז לומר שהם לא חכמים הדמוקרטים האלה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "בחירות בארה"ב, סקירת מצב יוני 2012 - מי הוא מוליגאן", מגזין המזרח התיכון, 25 ביוני 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • בינתיים אושר החוק בעליון
    • קשה מאוד לרדת לסוף דעתם של שופטים
  • ישראל בר-ניר היקר,
    • אריה, אתה גורם לי להסמיק
      • ישראל הנכבד,




גלריית המגזין

 

19 בנובמבר 2019

 

 

טרור אסלאמי: 185 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

המערכת המשפטית בישראל - חוק הברזל של האוליגרכיה

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006