כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
חיילת ישראלית אחת אמיצה, מול צבא של פחדנים
La Nacionalidad Palestina como Movimiento Nacionalista de la Liga Árabe
מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח-התיכון
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
נוני דרוויש – ערבים למען ישראל
להטוטים סטטיסטיים – הפוליטיקה של מזג-האוויר
הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית
טרור אסלאמי – המורשת של ברק אובמה – מרס 2016
תעתועי אקלים – האם עתיד האנושות בסכנה?
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
המנהיגות האירופאית הפקירה את אזרחי אירופה
האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים?
התקשורת הישראלית והטרור האסלאמי בדרום-מזרח אסיה

יחסי משטר ואופוזיציה - דינמיקה של אלימות פוליטית

מאת: ד"ר יוחאי סלע

22.06.2012


 

  

לאור השינויים הפוליטיים שהתרחשו במדינות ערביות אחדות בשנים 2012-2011, התחוללה דינמיקה של אלימות בין המשטר לבין כוחות אופוזיציוניים המבקשים לשנות כליל את הסדר הפוליטי הישן. לפיכך, נשאלת השאלה: מה הן האפשרויות התיאורטיות העומדות הן בפני המשטר ווהן בפני האופוזיציה על-מנת להשיג מצד אחד יציבות, ומצב שני לזרום עם עידן של תמורות ושינויים - גם לאור הניסיון ההיסטורי במזרח-התיכון. בשני המאמרים הבאים נעסוק בסוגיות אחדות הקשורות גם לדינמיקה של האלימות הפוליטית שהיא כה אופיינית לתרבות הפוליטית השוררת במדינות ערביות רבות.

 

כל משטר, יהא אשר יהא, שואף להרחיב את הבסיס הלגיטימי של שלטונו, על-מנת להרחיב עד כמה שאפשר את בסיס-התמיכה עליו נשען המשטר. מנגד, האופוזיציה רואה את עצמה לא רק כאופוזיציה למשטר, אלא גם כממשלה אלטרנטיבית למשטר הקיים בחברה נתונה. המשמעות של הדבר היא, שקיים מתח אפריורי מעצם הנתון דלעיל. דהיינו, ישנו מצב-נתון של מתח-תמידי בין אופוזיציה לבין ממשלה והמשטר, המשפיעים באופן תדיר הן על הממשלה והן על האופוזיציה כאחד. המתח הזה גם מורה על מערכת שלמה של מאפיינים המסדירים, למעשה, את ההתנהגות ההדדית הן ברמה החיובית והן ברמה השלילית. כאשר דנים ברמה השלילית, הכוונה היא, גם כשקיים מתח רב עד כדי אלימות פוליטית רחבה ומקיפה, הן הממשלה והן האופוזיציה ישתדלו לא "לחצות קווים אדומים" על-פי ראיית עולמם, שכן, המטרה של האופוזיציה והממשלה, ברוב המקרים, היא להוות מוקד משיכה לכלל האוכלוסייה, ומתוקף זה שני הצדדים ישתדלו לא לעבור קווים אדומים מסוימים.

 

במדינות בעלות מסורת דמוקרטית ערה ויציבה, קיומה של אופוזיציה נחשב כאחד מאבני-הבוחן בהן נמדדת המדינה הטוענת כי היא בעלת צביון ומשטר דמוקרטיים. אולם, כדברי רוברט דאל (Dhal), "העדרה של מפלגה אופוזיציונית אינו תמיד משמש הוכחה חותכת להעדרה של דמוקרטיה".  המשמעות של הדבר על-פי דאל, שישנם מקרים, אומנם נדירים למדי, שבהם מתקיים קונסנזוס רחב ומקיף, במדינה נתונה, הנובע מסיבות רבות ומגוונות. מקרים כאלה יכולים לנבוע משעת משבר ולחץ כאשר הן הממשלה והן האוכלוסייה בכללותה נוטים לטשטש מתחים פנימיים למען מטרה מוגדרת או יעד מסוים, גם אם הדבר בא לידי ביטוי לתקופה קצרה וזמנית. דהיינו, מתקיים מצב של שיתוף-פעולה על בסיס של קונסנזוס ולא על בסיס של קונפליקט שהוא חלק מאופייה של כל מערכת פוליטית. בהכללה גסה ניתן לציין שמרבית המדינות הדמוקרטיות נחלקות לשני סוגים עיקריים:

 

1. יחסים בין משטר ואופוזיציה המתבססים על קונסנזוס, למרות חילוקי הדעות, והדגשת המטרות המשותפות הן על-ידי המשטר והן על-ידי האופוזיציה. דוגמא ראויה לכך היא ארצות-הברית של אמריקה.

2. יחסים בין משטר ואופוזיציה המתבססים על קונפליקט תוך הדגשת השוני וחידוד עמדות גם בעניינים שוליים מאוד. דוגמא ראויה לכך היא מדינת-ישראל וצרפת.

 

במקרה הראשון הדגש יושם על המשכיות ויציבות, בעוד במקרה השני הדגש יושם על שינוי ו"דיון נוקב על עמדות ורעיונות" העלול להביא בחובו לחוסר-יציבות כרונית, לפוליטיקת-שוליים ולבחירות תכופות מידי. "חוסר יציבות" אינה מטרה העומדת בפני עצמה, אלא היא נובעת מהאופי הלאומי של המערכת הפוליטית על כל גווניה. במקרה הראשון הדו-שיח הפוליטי נועד כדי למצוא פתרון לבעיה, בעוד במקרה השני "הבעיה" היא עצם העניין שנועד להתווכח עליו במטרה לחדד עמדות ולוא-דווקא במטרה למצוא פתרון משותף או מוסכם לבעיה. במקרה הראשון המערכת הפוליטית נוטה להיות יותר פרגמאטית, בעוד במקרה השני המערכת הפוליטית נוטה להיות יותר אידיאולוגית.

 

משטרים אידיאולוגים, הן דמוקרטיים והן לא-דמוקרטיים, מתאפיינים בחוסר-יציבות כרונית המשפיעה על כלל המערכת הפוליטית ועל כלל האוכלוסייה. במשטר לא-דמוקרטי אף שהוא יכול להיות מבוסס על מנהיג השולט לאורך-זמן ממושך, ולכאורה ישנה "המשכיות", אך מעצם טבעה של מערכת כזו, היא נוטה להתנהג ב"פרנויה" מסוימת המשפיעה לא אחת על המערכת הפוליטית בכללותה, ומכאן היציבות הרעועה היכולה לשנות את המציאות באופן חד ופתאומי.

 

חיים פוליטיים ערים, מתאפיינים גם במידת היכולת של האופוזיציה לפעול ולהתקבל כבר-פלוגתה חיוני למשטר קיים. דהיינו, המאבק הפוליטי בין משטר לבין אופוזיציה, מקבל תוקף חוקי במדינות הנחשבות לדמוקרטיות. במשטרים לא-דמוקרטיים, המאבק הפוליטי, בין המשטר לבין האופוזיציה, נחשב כ"ערעור אושיות המדינה" הנתפס ברוב במקרים כערעור על הלגיטימיות של המשטר להמשיך ולהתקיים ככזה.

 

בהכללה, ניתן לומר כי, כל משטר מגביל את פעולותיהן של האופוזיציות ושל גופים חוץ-פרלמנטרים, מאחר ותמימות-דעים לגבי דרכו של המשטר כמעט ובלתי ניתנת להשגה. לפיכך, במדינות דמוקרטיות, חוקים מסוימים יכנסו, לעיתים, להגדרה של "הגנה על הדמוקרטיה" או "חוקי הדמוקרטיה המתגוננת", וכל זה במטרה להגן על הדמוקרטיה מקוראי-תגר אלימים נגד משטר הרוב. דוגמא ראויה לציון היא התנהגותה של ארה"ב לאחר ה-11 בספטמבר 2001 בעקבות קריסתם של מגדלי התאומים בפעולת טרור שהתבצעה בידי פעילי טרור מארגון "אל-קאעידה", וכן התנהגותה של מדינת-ישראל בתחילת שנות ה-2000 בעקבות פיגועי ההתאבדות של פלסטינים במרכזי האוכלוסייה של מדינת-ישראל, וכן בשל מעורבותם של אחדים מערביי-ישראל בפיגועים נגד האוכלוסייה הישראלית.

 

במקרים כאלה, כדוגמת ארה"ב וישראל, יכנסו לתוקף "תקנות לשעת חירום" שנועדו להגביל חלקים מסוימים באוכלוסייה במטרה להדק את הפיקוח על אלה המנסים לערער על עצם קיומה של המדינה. תקנות כגון הגבלת תנועה, גירוש, מאסר ללא משפט לתקופה מוגבלת, שלילת אזרחות או ביטול בקשות לאיחוד-משפחות יתקבלו בהבנה מעצם גודל האתגר העומד בפני השלטון. במצבים כאלה, גם החדירה לפרטיותם של האזרחים השלווים תתקבל בהבנה מצד מרבית האוכלוסייה כחלק ההתמודדות עם האיום הנתפש כ"איום קיומי".

 

מצבים דומים שאינם "קיומיים" שוררים גם בספרד בעימות עם הבאסקים, בצרפת בעימות עם קורסיקה, בבריטניה בעימות נגד ה-IRA, מאבקה של גרמניה בשנות ה-70 נגד ארגון הטרור "באדר-מיינהוף", וכן, מאבקה של איטליה נגד "הבריגאדות-האדומות" בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. העימותים בספרד, צרפת ובריטניה הם עימותים טריטוריאליים-לאומיים, בעוד באיטליה ובגרמניה המאפיין היה אידיאולוגי בעיקר, שהתבסס על שאלת "אופיו של המשטר הראוי להתקיים במדינה".

 

מערכת היחסים בין משטר לבין אופוזיציה במדינה דמוקרטית פועלים, לרוב, בתוך מערכת של ריסון-עצמי הדדי, תוך כדי שמירה על הכללים המקובלים של המדינה הדמוקרטית. במשטר לא-דמוקרטי המערכת הפוליטית נוטה לסבול מתנודות חריפות וקיצוניות, כך שבאופן טבעי, המשטר הקיים פועל בשני מישורים במקביל:

 

א. הגברת הלגיטימציה לשלטונו, דהיינו הרחבת בסיס-התמיכה הציבורי ויצירת דימוי של "מרכז השראה" פוליטי ואידיאולוגי לכלל האוכלוסייה.

ב. פעולה (כלשהי) נגד האופוזיציה הנחשבת כמתחרה בפוטנציה על השלטון הקיים.

 

לעיתים המשטר עצמו יבחין בין "אופוזיציה נסבלת" לבין "אופוזיציה בלתי-נסבלת", כאשר נטייה זו נמדדת על-פי שני מדדים עיקריים:

 

א. מידת הביטחון העצמי של המשטר.

ב. מידת עוצמתה הפוליטית, הרעיונית, הארגונית והמחאתית של האופוזיציה.

 

המעבר, או ליתר דיוק, ההבחנה בין "אופוזיציה נסבלת" לבין "אופוזיציה בלתי-נסבלת" אינו תמיד פועל יוצא של עוצמת האופוזיציה כנגד המשטר. כך לדוגמא: עם העמקת הקשרים המדיניים והצבאיים בין סוריה לברית-המועצות, הפעילה, זו האחרונה, לחצים על המשטר הסורי - בראשותו של חאפז אל-אסד - כדי שמשטר הבעת' יסיר את המגבלות על פעילותה של המפלגה הקומוניסטית הסורית. כפועל יוצא מהסרת המגבלות, הצטרפה "המפלגה הקומוניסטית הסורית" למעין קואליציה רופפת עם השלטון, ואף ניתן לכך תוקף חוקי בעת פרסום החוקה הסורית ב-1973. 

 

מנגד, סדאם חוסיין - נשיא עיראק לשעבר - דיכא כל גורם שהראה סימני התנגדות למשטרו גם מצד אלה שהביעו רק ביקורת עקיפה ומרומזת לדרך ניהול שלטון במדינה. גם חבריו הקרובים ביותר, שהיו שותפיו למאבק הפוליטי בשנות ה-70, לא יכלו להתחמק מנחת זרועו. כל הבעת ביקורת, נחשבה כקריאת-תגר אישית על מנהיגותו של סדאם חוסיין, ולפיכך הוא חיסל באופן שיטתי את מתנגדיו בפועל ואת מתנגדיו בפוטנציה.  סדאם לא חס על ידידיו הקרובים ביותר ולא על בני משפחתו שהביעו התנגדות למדיניותו או מעשיו, הן בזירה הפנימית והן בזירה הבינלאומית. המקרה העיראקי תחת מנהיגותו של סדאם חוסיין ראוי לדיון רחב הרבה יותר, ויחד עם זאת, הכינוי שניתן לו - "הקצב מבגדאד" - הסתמך על עובדות מוצקות מתוך המציאות העיראקית הקשה, שלעיתים, זו מציאות בלתי-נתפסת למי שחי בסביבה דמוקרטית-ליבראלית.

 

באופן דומה, ניתן לתאר את משטרו של צ'אושסקו עד ל-22 בדצמבר 1989. המשטר הקומוניסטי ברומניה נשען ברובו של שיכבה דקה המקורבת למשטר עצמו ולמוסדותיו, והיא אף נעזרה במשטרה חשאית רבת-סמכויות. במטרה לדכא של סממן של התנגדות, התנהל מעקב צמוד אחרי תושבי רומניה עד כי מידע חסר-ערך לחלוטין, שנמסר באקראי, נחשב כערעור בטחונה וחוסנה של המדינה הרומנית. הפסאדה של המשטר הייתה חייבת להיות נקייה "מתחלואי העולם המערבי המתנוון", כך, שגם נתונים סטטיסטיים על זנות או מחלות לא הובאו לידיעת הציבור. 

 

המקרה של רומניה עד למהפכה בדצמבר 1989, הוא מקרה קיצוני חריג של משטר חסר-ביטחון באופן בולט. יחד עם זה, ראוי לציין כי המהפכה באה בהפתעה גמורה והקיפה את מרבית האוכלוסייה ברומניה, כך שהיא הצטיירה בתחילתה במהפכה עממית, ספונטנית, רחבה ומקיפה. ההפתעה נבעה גם מקריסתו המוחלטת של המשטר עם הריגתו של צ'אושסקו ימים ספורים לאחר פרוץ האירועים. הסתבר, כי במהלך השנים, המשטר עצמו יצר דימוי של חוזק פנימי איתן, דבר שהשפיע גם על מעמדה של רומניה בזירה הבינלאומית. מטבע הדברים, המשטר עצמו התחיל להאמין בדימוי שהוא יצר לעצמו עד כדי חוסר-זהירות והתעלמות מופגנת מזרמים פוליטיים תת-קרקעיים שחתרו נגד המשטר והעומד בראשו. מקרה דומה לזה היה קיים באלבניה עד 1991. צפון-קוריאה, לפי שעה, מתקיימים בה התנאים שהיו קיימים ברומניה ואלבניה.

 

במדינות לא-דמוקרטיות, כאשר השלטון הינו ריכוזי מאוד והמתבסס בין היתר על פולחן-אישיות, יתכן מצב שלא תתקיים אופוזיציה כלשהי - בין אם היא נכנסת להגדרה של "אופוזיציה נסבלת" ובין אם היא נכנסת להגדרה של "אופוזיציה בלתי-נסבלת". משטר מעין זה הוגדר כ"משטר הגמוני", דהיינו, לא זו בלבד שהם מחסלים את גורמי האופוזיציה או הופכים אותם לספיחים של המפלגה, אלא "משטר הגמוני" מחסל גם את הפלגים שבתוך המפלגה השלטת.  ההיסטוריה מלמדת אותנו כי גם במשטרים הגמונים המנהלים משטר קפדני והדוק, אינם "נקיים" מגילויי ביטויים אופוזיציוניים פנימיים, קל וחומר מגורמים חיצוניים בעלי אינטרס המתנגדים למשטר הקיים.

 

בהתאם לשני המדדים שצוינו דלעיל, משטר "חסר ביטחון" המביא לדיכויה של האופוזיציה מפחד הפלת משטרו, דיכוי זה עלול להביא גם לחורבנו, דהיינו, משטר הגמוני נמצא בדילמה כפולה: מחד גיסא, אם לדכא כליל את האופוזיציה, אזי דבר זה עלול להביא להתפרצות גדולה יותר בעתיד ובזמן בלתי-צפוי. ומאידך, אם להרשות לאופוזיציה לפעול, אזי סיכויה להשפיע בציבור גדלים יותר, וצעד זה מצד המשטר עלול להעלות את הסיכוי להחלפתו - אם באורח דמוקרטי ואם לאחר מאבק פוליטי מר ועיקש.

 

משטרים רבים בעולם - דמוקרטים ולא-דמוקרטים - נעים בין שתי הדילמות האלה, והמשחק הפוליטי "הנבון" בין שתי הדילמות מאפשר את המשכו של המשטר בתוך מגבלות מסוימות, פוליטיים ומוסריים כאחד. כך לדוגמא אירע במצרים ב-1973: עד לאותה שנה, המשטר במצרים דיכא כמעט כל סממן של ביקורת כנגד המשטר באמצעות צנזורה הדוקה על כל אמצעי-התקשורת במדינה.

 

לאחר מלחמת אוקטובר ב-1973, נשיא מצרים דאז - אנואר סאדאת - הגיע למסקנה כי גילויי ביקורת מבוקרים יכולים לשמש ווסת של שחרור לחצים ציבוריים. צעד זה ננקט מתוך מחשבה פוליטית קרה כדי שגילויי הביקורת לא ינותבו לזמן מוגדר ופתאומי, דבר העלול להביא לנזק רב יותר באם הפיקוח הממשלתי ההדוק ימשך כפי שהוא. המשמעות בדוגמא זו היא, שמשטרים לא-דמוקרטיים מגיעים להבנה, או להכרה, שיש צורך לתת לציבור אפיק כלשהו של "שחרור לחצים" גם אם זה מנוגד לעיתים לקו-המנחה של המשטר.

 

תהליך הלמידה, דהיינו ההפנמה של ערכים פלורליסטים במדינות לא-דמוקרטיות, נוטה להיות ארוך וממושך. כך, באופן דומה, ניתן לתאר את תהליך הליברליזציה של מצרים תחת הנהגתו של סאדאת. תהליך הליברליזציה גרם להחרפת ה"וויכוח" בין גורמי האופוזיציה השונים לבין המשטר, עד לדרגה של אלימות פוליטית שחצתה את החברה המצרית: אסלאם נגד המדינה החילונית, מעמד נמוך מול מעמד גבוה ומשטר ליברלי מול המשטר סוציאליסטי נוסח הנאצריזם או נוסח ברית-המועצות. השסעים (Cleavages) הנובעים מדת, כלכלה, פוליטיקה, ואידיאולוגיה, ניתנים להכללה תחת הכותרת של "מערכת תרבותית" המנוגדת לערכי המשטר, ולפיכך ערכי המשטר נחשבים ל"תת-תרבות" בעיני האופוזיציה. במקרה המצרי, בדומה לשאר המדינות האסלאמיות, הממד המרכזי היה ועודנו דת האסלאם, דהיינו, האסלאם כמערכת תרבותית כנגד חילון המדינה המצרית הנחשב לתת-תרבות מבחינתה של האופוזיציה במצרים (להלן).

 

מה הן דרכי הפעולה האפשריים של האופוזיציה כנגד המשטר או השלטון במדינה? בהכללה ניתן לומר כי לאופוזיציה - לכל אופוזיציה - ישנן אפשרויות אחדות כדי לנתב את אפיקי הפעולה בהתאם למידת ההתנגדות שלה כנגד המשטר. כמו כן ניתן לומר, כי אפיקי הפעולה של האופוזיציה מושפעים, לרוב, מתגובת הנגד של המשטר. אם כך, ניתן לשער כי האפשרויות של האופוזיציה הן פועל יוצא של הפעלת כוח והפעלת סמכות של המשטר כנגד קוראי-התגר הפועלים כנגדו. לפיכך, ניתן לסווג את דרכי הפעולה של האופוזיציה לארבעה תחומים עיקריים:

 

א. מאבק אידיאולוגי.

ב. מאבק חוץ-פרלמנטרי.

ג.  מאבק חוץ-טריטוריאלי.

ד.  מאבק אלים.

 

לארבעת המאבקים האלה ניתן להוסיף מאבק חמישי הקשור גם לכל אחד מהארבעה בנפרד: והכוונה היא המאבק להכרה ציבורית, על-מנת לשמש "מרכז להשראה פוליטי" כלפי החברה על כל מרכיביה. ובכן, מה הן המאפיינים של ארבעת המאבקים כפי שצוינו דלעיל?

 

א. מאבק אידיאולוגי: דהיינו, יצירת בסיס רעיוני המתחרה לזה של המשטר הקיים. מבחינת האופוזיציה, האידיאולוגיה משמשת מערכת של ציפיות עולות, והאופוזיציה רואה עצמה כיוצרת ערכים חברתיים ותרבותיים המתחרים לערכים של המשטר הקיים. משתמע מכך, כי האופוזיציה רואה את ערכי המשטר כתת-תרבות שיש להחליפם.

 

ב. מאבק חוץ-פרלמנטרי: ניתן לצאת מתוך נקודת הנחה כי במשטר ריכוזי מאוד, האופוזיציה תסולק את תסתלק מהמערכת הפוליטית הלגיטימית. לפיכך, האופוזיציה תפעל בתוך המגבלות שהמשטר יעמיד מולה כגון, איסור פרסום כתביהם, מאסר, הגליה מרצון או בכפיה. תבנית הפעולה של האופוזיציה, במצב כזה, ינותב להפצת תעמולה באמצעות מנשרים פוליטיים, אספות לא-חוקיות וכדומה.

 

ג. מאבק חוץ-טריטוריאלי: דהיינו, האופוזיציה תפעל מחוץ למסגרת הטריטוריאלית של המדינה בדרכים לא אלימות, באמצעות תקשורת ההמונית ולעיתים באמצעות גיוס דעת-הקהל העולמית על-מנת להשפיע על המשטר שנגדו האופוזיציה פועלת.

 

ד. מאבק אלים: דהיינו, שימוש באמצעים המוגדרים כטרוריסטים בתוך גבולות המדינה או מחוצה לה. אפשר להסביר את המאבק האלים כ"שלב הייאוש" מדרכי פתרון באמצעות משא-ומתן ומיקוח פוליטי הוגן. במאבק אלים האופוזיציה תפעל נגד מוסדות המשטר, או נגד אלה המזוהים עמו, במטרה להדגים את חוסר יציבותו של המשטר, וכן את חוסר יכולתו להגן על מוסדותיו ולהגן על תושבי המדינה.  ערעור המשטר מבפנים נחשב כפסגת שאיפותיה של האופוזיציה הפוליטית נגד המשטר. סוג כזה של מאבק, דורש עזרה אסטרטגית ולוגיסטית ממדינה אוהדת ועדיף ממדינה שכנה בעלת גבול משותף עם המדינה שהאופוזיציה פועלת נגדה.

 

מאחר והדיון כאן נועד להדגים גם את הדינמיקה של אלימות פוליטית ביחסי משטר ואופוזיציה, ההתמקדות תהיה בעיקר במאבק הפוליטי-אידיאולוגי ביניהם. לפיכך, ישנה התעלמות מסוימת מהמאבק הטריטוריאלי של קבוצות אתניות כנגד כיבוש זר או שלטון זר, הנאבקות להשיג מטרות לאומיות העומדות בקטגוריה של "הזכות להגדרה עצמית" או השגת עצמאות מלאה כישות ריבונית וחופשית. ההתמקדות בדיון זה היא על התפתחותה של אופוזיציה בארבעה שלבים עיקריים, שמטרתם להדגים את הדינמיות של האלימות הפוליטית. ובכן, מה הן השלבים העיקריים בהתפתחותה של אופוזיציה פוליטית עד להפיכתה לאופוזיציה אלימה הגולשת לעיתים למאבק מזוין נגד המשטר?

 

א. שלב הגיבוש הרעיוני

ב. שלב החדירה למערכת הפוליטית.

ג. שלב המחאה הפוליטית.

ד. שלב המחאה האלימה.

 

 לעיתים, הסדר שהופגן דלעיל, אינו בא בהכרח בקו לינארי, ולעיתים השלבים השונים באים בסדר אחר. למעשה אלה הם תהליכים הדרגתיים מהירים - יחסית - או איטיים, שלא תמיד ניתן להצביע במדויק על נקודת-הזמן שבו היה מעבר משלב לשלב. שלבים אלה הם תהליכי למידה הדדיים הן של האופוזיציה והן של המשטר בהתמודדות הפוליטית זה כלפי זה. תהליך הדרגתי זה מתאפיין בניסיון ראשוני, תמים לכאורה, להחליף את המשטר ב"דרכי נועם", עד להפעלת פעולות-טרור שהוא הצעד האחרון בהתפתחותה של האופוזיציה, דהיינו "ייאוש" מהפלת המשטר על בסיס של שכנוע והכרה ציבורית ופוליטית כאחד.

 

 שלב זה בא לידי ביטוי נאות בדבריו של רמון ארון שטען כי "כל עוד הפוליטיקה מהווה את הדרך היחידה כמעט להשגת תפקידים בעלי יוקרה, תראה הקבוצה השלטת במשטר רודני החד-מפלגתי וחסר-האידיאולוגיה את הפתרון היחיד, ואילו האופוזיציה תראה ברצח-הפוליטי דרך סבירה להעברת השלטון". ניתן בנקל להסכים עם דברי רמון ארון, אולם ארון התעלם מעט מהמימד האידיאולוגי של המשטר, דהיינו, המשטר עצמו יוצר אידיאולוגיה כדי לרכז סביבו תמיכה ציבורית רחבה. דוגמאות לכך הן המשטרים המרכסיסטים באמריקה-הלטינית ובאפריקה בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. גם אם נקבל את טענתו של ארון, דומה כי מערכות פוליטיות לא-דמוקרטיות כדוגמת, סוריה, צפון-קוריאה איראן, עיראק של סדאם חוסיין ועוד, משמשות דוגמאות מאלפות ל"דו-שיח הפוליטי" המתקיים בין השלטון לבין האופוזיציה המתחרה על המשאבים הפוליטיים של המדינה.

 

 מה הם המאפיינים של ארבעת השלבים בהתפתחותה של אופוזיציה?

א. שלב הגיבוש הרעיוני: שלב שבו מתחילים להתגבש הרעיונות המנחים של האופוזיציה העומדים בסתירה לרעיונות המנחים של המשטר. הדילמות העיקריות על החברה משמשות נקודות-מוצא, שעליהן מניחים את הפתרון המוצע על-ידי האופוזיציה בשלבי התגבשותה הראשונים. דילמות כגון, היררכיה לעומת שוויון, קונפליקט לעומת קונסנזוס ומשטר מסוג כזה או אחר, מצטרפים למערכת סמלים תרבותיים כמו אחדות, דת, כלכלה, היסטוריה משותפת וכדומה. העקרונות של המשטר הקיים מוצגים כתת-תרבות שיש להחליפם בעקרונות אחרים שהם "ברורים יותר, טובים יותר ומתאימים יותר" למדינה, לחברה ולאזרחיה. במילים אחרות, מלבד הגיבוש הארגוני, תיווצר אידיאולוגיה שהיא, לעיתים, נושאת-בחובה אתגר לרדיקליות בכך שהיא מכשירה את האנשים לרדיקליות פוליטית. האידיאולוגיה והרעיונות גם אם הם לא כתובים ומנוסחים, מציינים את הפרופיל הפוליטי של האופוזיציה.

 

ב. שלב החדירה למערכת הפוליטית: לאחר התגבשותם של הרעיונות, תנסה האופוזיציה לחדור לתוך המערכת הפוליטית הלגיטימית, דהיינו, ניסיון לשנות את המשטר מבפנים ולהביא לסדר לאומי חדש. שלב זה יכול להיות מושפע משני תנאים עיקריים: 1. המשטר זקוק ללגיטימציה רחבה, ולפיכך המשטר עצמו מאפשר לגורמי אופוזיציה לחדור לתוך המערכת הפוליטית. לעיתים המשטר ישתף פעולה עם האופוזיציה או אף ינסה לצרפה אליו על-מנת להראות פסדה אחידה כ"צורך השעה".  2. המשטר חזק דיו כדי לאפשר פעילותה של אופוזיציה כגורם בעל משמעות במערכת הפוליטית הלגיטימית - כפי שהמשטר יגדיר בצורה ברורה מה הן הגבולות הלגיטימיים שבהן האופוזיציה יכולה לפעול.

 

שלב זה יכול להיות מושפע מגורמי חוץ (בינלאומיים) ומגורמי פנים (קבוצות לחץ) כאחד, דהיינו, האופוזיציה יכולה לבקש תמיכה של מדינה זרה במטרה להפעיל את השפעתה על המשטר כדי שזו תוכל לפעול בתנאים פחות מגבילים. ובמקביל, האופוזיציה תנסה להגיע לפשרה כלשהי עם המשטר כדי שזה יניח לה לפעול ללא מגבלות מעיקות. כך, לדוגמא, הצליחה ברית-המועצות למתן את פעולות הדיכוי של המשטר כלפי המפלגות הקומוניסטיות בסוריה ובאיראן, דבר שאפשר להן לפעול בסביבה פוליטית נוחה הרבה יותר. במקרה הזה, המשטרים "נאלצו" לשלם תשלום פוליטי פנימי תמורת משאב-מדיני בזירה הבינלאומית, דהיינו, תמיכתה של ברית-המועצות בסוריה ובאיראן מבחינה כלכלית, צבאית ובינלאומית. אינטרס-העל של המשטר וראייה כוללת של הזירה הפוליטית הבינלאומית, גברו על יצר-ההישרדות הטבעי של המשטר הפועל תחת מעטה של לגיטימציה ציבורית מצומצמת. זהו צעד טקטי במסגרת ראייה אסטרטגית רחבה שמטרתה, למעשה, לבסס את יציבותו של המשטר וכפועל יוצא מכך גם את המשכיותו של המשטר.

 

שלב החדירה למערכת הפוליטית אפשר לכנותו כ"שלב התמימות" באבולוציה של האופוזיציה, מאחר והיא מצפה לחלוקת העוגה הפוליטית עם המשטר הקיים על בסיס של דיון פומבי, משא-ומתן ופשרה.  ניתן לומר כי בשלב זה מתפתח "דיסוננס קוגניטיבי" (Cognitive Dissonance) דהיינו, אי-הלימה כתוצאה מהפער בין שאיפותיה הפוליטיות של האופוזיציה לבין חוסר-היכולת להביא לידי הגשמתן. "דיסוננס קוגניטיבי" ניתן להגדרה כמצב בו מתקיימות - אלה בצד אלה - דעות, אמונות, או נטיות התנהגותיות מנוגדות. כאשר מתעורר "דיסוננס קוגניטיבי", מונע נושאו להפחית את הדיסוננס על-ידי שינויים בהתנהגות או במחשבה. במקרים כאלה, אם ישנה סתירה פנימית בין האידיאולוגיה לבין הפרקטיקה היומיומית יתבצעו שינויים באידיאולוגיה או בפרקטיקה כדי להתאימם למציאות הפוליטית, הכלכלית והחברתית. המשמעות היא, שדווקא כאשר המשטר מצרף את האופוזיציה למערכת הפוליטית הלגיטימית - ולו לזמן מוגבל - צירוף זה מגביר בקרב האופוזיציה את האמביוולנטיות לגבי תודעת הזהות-הפוליטית שלה, ובמקביל מחריפה את קיומו של הדיסוננס בקרב מנהיגי האופוזיציה, חבריה ואוהדיה. במילים אחרות, האופוזיציה רוצה להביא לשינוי, בעוד שהמשטר שואף לשמר את המצב הקיים, ומטבע הדברים הדיכוטומיה ברצונות ובגישות גורמת להקצנת העמדות שהיו מלכתחילה מנוגדות.

 

כחלק מהניסיון להתמודד אם הדיסוננס וכדי לרצות את הקולות העולים מקרב חברי האופוזיציה ואוהדיה, האופוזיציה תעבור לשלב הבא - אם בשל לחצו של המשטר ואם בגלל לחץ אידיאולוגי פנים-מפלגתי.

 

ג. שלב המחאה הפוליטית: שלב זה מושפע הן עקב התנהגותו הפוליטית של המשטר, והן ממידת חוסר-שביעות הרצון של האופוזיציה כלפי התנהגותו הפוליטית של המשטר. זהו שלב שבו המשטר מנסה לבודד את קוראי-התגר על שלטונו, וכתוצאה מכך המשטר נוקט בפעולות נגד האופוזיציה בדרכים שונות, כגון: סילוק מהמערכת השלטונית, סילוק מהמערכת הפוליטית "הלגיטימית", צנזורה נוקשה, ואף מאסר בבתי-כלא לתקופות מסוימות ככלי הרתעתי. המשטר בשלב זה רוצה עד מאוד לצמצם את הנזקים הפוליטיים בדעת-הקהל המקומית ולעיתים גם בדעת-הקהל העולמית. במקרים מסוימים תופעל צנזורה על חיי התרבות עד כדי סגירתם המלאה של מוסדות תרבות, כפי שקרה בסוריה בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת כשנסגר "התיאטרון הלאומי הסורי" למשך כ-16 שנה.

 

כתגובת נגד, האופוזיציה תגביר את מחאתה נגד המשטר באמצעות הפגנות, פרסום מנשרים פוליטיים, ואף תנסה להגביר את המאמץ לגייס לשורותיה חברים חדשים או תומכים במטרה להגביר את השפעתה על הציבור. שלב זה מתאפיין על-פי העיקרון של "גירוי-תגובה", דהיינו, הן המשטר והן האופוזיציה מגיבים על הגירויים הנתפסים כאתגר פוליטי זה כלפי זה. בשלב זה ישנה הסלמה הדרגתית של המחאה הפוליטית והסלמה של הצעדים הננקטים נגד האופוזיציה, עד לכלל אלימות פוליטית רחבה היכולה למוטט את המשטר או לפורר את האופוזיציה.

 

ד. שלב המחאה האלימה: זהו, למעשה, שלב שבו האופוזיציה מתייאשת או, יותר נכון, מתוסכלת מניסיונותיה להפעיל את המשטר על בסיס רעיוני, והיא פועלת על-בסיס של אלימות פוליטית באמצעות מאבק מזוין. ה"אלימות הפוליטית" ננקטת כלפי מרבית מוסדות השלטון, נאמניו, הכוחות הצבאיים, גופים פוליטיים אזרחיים ואף כלפי קבוצות וארגונים פוליטיים המתחרים עם האופוזיציה על השלטון.

 

בשלב זה, האופוזיציה נהפכת ל"אופוזיציה מהפכנית" שבכוונתה לגרום גם למתח תמידי, שימשך לאורך זמן ממושך ככל האפשר, בינה לבין המשטר הקיים. הפעילות האלימה מתאפיינת במידור גבוה של האופוזיציה, רמה לוגיסטית סבירה ופעולות חשאיות מסוימות הידועות למעטים בלבד. המטרה העיקרית של האופוזיציה היא פגיעה אלימה נגד האישים המזוהים עם המשטר ונגד מוסדותיו, על-מנת לערער את ביטחונו-העצמי, כך שיופגן לציבור הרחב כי המשטר הנוכחי אינו יכול לספק רמת-ביטחון, ולו חלקית, גם כלפי נאמניו. המעבר לאלימות פוליטית מאפיין את הקבוצות החלשות יחסית, התובעות לעצמן נתח גדול יותר של העוגה הפוליטית.

 

החלק השני של המאמר יעסוק בהשוואה בין תנועת תנועת "המוג'הידין אל-חאלק" באיראן לבין תנועת "האחים המוסלמים" במצרים על-פי המודל התיאורטי המורכב מארבעה שלבים עיקריים.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "יחסי משטר ואופוזיציה - דינמיקה של אלימות פוליטית", מגזין המזרח התיכון, 22 ביוני 2012.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006