כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת´ – 1964-1963
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון
הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
המאבק נגד המיעוטים האתניים במלזיה האסלאמית
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
תקשורת, טרור וסיוע צבאי למדינות כושלות
יהודים, אסלאם, עבדות ועונש-מוות במאוריטניה
גרמניה והבחירות לפרלמנט האירופאי של 2019
המערכת המשפטית בישראל - חוק הברזל של האוליגרכיה
אסלאם ונצרות באירופה - השריפה בקתדרלת נוטרדאם
ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית
ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל
והיה אם – ארה"ב אחרי הבחירות של נובמבר 2016
טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד – אוגוסט 2016
טרור אסלאמי – לקראת חודש הרמדאן – מאי 2016
מגמות רדיקליות במחשבה המדינית הגרמנית
מלחמה ללא סוף בטרור האסלאמי באפגניסטן
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק

אקורדים צורמים בפרשת המלחין ריכרד ואגנר

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

19.06.2012


 

 

 

השמעת יצירותיו של המלחין ואגנר בישראל הוא נושא השנוי במחלוקת גם היום, כמעט 70 שנה אחרי סיום מלחמת העולם בה הושמד כשליש מבני עמנו.

 

מאחר ולא חוויתי את השואה באופן אישי וגם אף אחד מבני משפחתי הקרובים לא נפגע בשואה, אינני מתיימר לחדור לנבכי נפשם של מי שעברו את החוויה הטראומטית הזאת ורגשותיהם נפגעים למשמע יצירותיו של ואגנר (1883-1813). ואגנר היה אדם מושחת לפי כל קנה מידה מקובל, ממש חלאת אדם. שנאת יהודים הייתה רק פן אחד של התכונות הבהמיות שלו. הוא היה התגלמותה של הגישה לפיה לאומן מותר הכל במובן הגרוע ביותר. למרות יחסו ליהודים קצת קשה לכנות את ואגנר אנטישמי כי הוא מת ב-1883 (50 שנה לפני עלות הנאצים לשלטון בגרמניה) והמושג אנטישמיות הומצא רק שנתיים או שלוש לפני מותו - אני מסופק אם הוא בכלל הכיר את המושג.

 

החרמת המוסיקה של ואגנר בישראל איננה מעוגנת בשום חוק. היא חלק ממערך היחסים עם העם הגרמני. בשנים הראשונות אחרי קום המדינה היה חרם כמעט מוחלט בישראל על כל תוצרת גרמנית וזה כלל גם ספרות וסרטים. הרובה התקני בצה"ל בזמני היה רובה ה"מאוזר" הגרמני, אבל קראנו לו "רובה צ'כי" (על הרובה שלי בטירונות היה חקוק צלב קרס, ותאמינו לי, כשהייתי צריך להשתמש בו "על אמת" במבצע קדש, זה בכלל לא הפריע לי). לאט לאט החרם התפוגג. התהליך קבל תאוצה אחרי הסכם השילומים ובשנות הששים כבר ראו מכוניות גרמניות נוסעות בכבישי הארץ. התחום היחיד בו לא חל כל שינוי הוא השמעת המוסיקה של ואגנר בקונצרטים ציבוריים.

 

היו לא מעט ניסיונות לשבור את החרם הזה, אבל תמיד זה נתקל בגל של מחאות מצד ציבור המאזינים וזה לא עבר. הניסיונות היו מטעם מנצחים ומבצעים שניסו להכתיב לציבור את הרעיון שהמוסיקה היא דבר "אוניברסאלי", דבר שהוא מעל לקטנוניות היומיומית או שיקולים פוליטיים של רגע. הבולט היה הפסנתרן/מנצח היהודי דניאל בירנבאום. זה האחרון מגדיר את עצמו כבעל אזרחות פלשתינאית בנוסף לאזרחויות הארגנטינאית והישראלית שיש לו. זה אומר הרבה על דעותיו כלפי עמו וארצו, אבל לא זה נושא הדיון. זובין מהטה, המנצח והמנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית, שאיננו יהודי, גם הוא העלה לא פעם את האפשרות של ביצוע יצירותיו של ואגנר, אבל הוא לא התעקש על כך כמו בירנבאום. למען האמת, מקריאת הביוגרפיה שלו, לדניאל בירנבאום יש הרבה משותף עם ואגנר. אצל שניהם הגדולה המוסיקלית נעצרה ולא עברה לצד האנושי.

 

באופן אישי, ללא כל קשר לואגנר דווקא, לא מקובל עלי שמנסים לכפות על ציבור המאזינים לשמוע את מה שהם לא רוצים לשמוע. הם משלמים למנצח/מבצע כדי שהוא ישמיע את מה שהם רוצים לשמוע ולא את מה שהוא רוצה להשמיע. זאת הסיבה שאף פעם אינני רוכש כרטיסי מינוי לתזמורת למרות שאני מרבה ללכת לקונצרטים. מאחר ועדיין חיים בארץ שרידים של מחנות ההשמדה, אני בהחלט יכול להבין את המטען הרגשי שהם נושאים עמם ואינני חושב שיש למי שהוא זכות לפגוע ברגשותיהם ולאכוף עליהם האזנה למוסיקה של ואגנר גם אם זה נראה לא הגיוני כפי שיובהר להלן.

 

אני בטוח שגם היחס ליצירותיו של ואגנר ישתנה, אבל זה ייקח קצת זמן וודאי לא בכפיה. ניסיונות לעשות "דווקא" רק ישיגו תוצאה הפוכה.

 

לגופו של עניין, נראה לי שנגינת ההמנון הגרמני גרמניה מעל לכל (Deutschland, Deutschland über alles), ע"י תזמורת צה"ל בטקסים רשמיים, היא תופעה הרבה יותר צורמת מאשר כל ביצוע של יצירות של ואגנר ע"י תזמורת ישראלית. למעט מספר שינויים לא משמעותיים בטקסט, זה בדיוק אותו ההמנון שהיה מקובל בתקופת השלטון הנאצי. תמיד אני שואל את עצמי איך זה עובר בלי שאף אחד פוצה פה. (כדאי מאוד שגם אתם תזכרו את הנקודה הזו).

 

אפשר להרחיב את הדיון. אין ספק שואגנר שנא יהודים, הוא הרבה לכתוב על כך. אבל אם שנאת יהודים של מלחינים תהיה קריטריון לפסילת השמעתן של יצירות מוסיקליות, לא יישאר לנו הרבה מה לשמוע. לא עשיתי מחקר מעמיק על יחסם ליהודים של כל המלחינים המוכרים לי, אבל אני יודע בוודאות שליסט וצ'ייקובסקי היו שונאי יהודים לא פחות מאשר ואגנר וגם לשופין לא חסר הרבה. לא שמעתי אף פעם שמי שהוא מוחה נגד השמעת הרפסודיה ההונגרית או הפתיחה 1812.

 

זה לא מדויק שהמוסיקה של ואגנר הייתה המרכיב הבלבדי בפולחן שהנאצים פתחו. נכון שהיטלר אהב מאוד לשמוע את היצירות שלו והוא גם חתר לכך שיצירות של ואגנר תושמענה בכל טקסי הפולחן הנאציים, אבל היה מלחין אחר שתפס מקום הרבה יותר מרכזי בפולחן של הנאצים - אנטון ברוקנר. ברוקנר היה צאצא למשפחה אוסטרית מהמעמד הנמוך והנאצים ראו אותו כמודל אנלוגי להיטלר עצמו. הנאצים פתחו סביב ברוקנר מיתוס שלם וראו ב"אוסטריות" שלו את התגלמות ה"גרמניות הטהורה". ברוקנר היה המלחין המושמע ביותר בגרמניה בתקופת הרייך השלישי, והנאצים אפילו תכננו לארגן "פסטיבל ברוקנר" שהיה אמור להתחרות בפסטיבל השנתי של יצירות ואגנר בביירוית (Bayreuth). יצירות של ברוקנר נוגנו בכל טקסי הפולחן שהגרמנים קיימו, ולמרבית נאומיו הפומביים של היטלר קדמה השמעת קטעים מיצירותיו של ברוקנר. מסופר על היטלר שכאשר הוא שמע בפעם הראשונה את הסימפוניה השביעית של ברוקנר הוא פרץ בבכי מרוב התרגשות.

 

הסימפוניות של ברוקנר הן ארוכות מאוד וקשות לביצוע. בנוסף על כך, במחלוקת ששררה בעולם המוסיקה בגרמניה במחצית השנייה של המאה ה-19, בין חסידיו של ואגנר לבין חסידיו של ברהמס, ברוקנר בחר בצד ה"לא נכון" - הוא תמך בואגנר. כתוצאה מכך יצירותיו של ברוקנר כמעט ולא הושמעו בפומבי בחייו. הנאצים בנו על זה תיאוריה שהייתה "קונספירציה יהודית" נגד ברוקנר, דבר שרק הגדיל את מעמדו בעיניהם של היטלר וגבלס.  

 

כל הנימוקים המשמשים להצדיק את החרמת יצירותיו של ואגנר תקפים לגבי המוסיקה של ברוקנר, ואולי אפילו יותר. אף אחד לא מדבר על ברוקנר.

 

זה לא סוף הסיפור. ואגנר וכמוהו ברוקנר, מתו הרבה שנים לפני עלות הנאצים לשלטון. לעומתם היו מוסיקאים גרמניים שהיו פעילים מאוד בתקופת הרייך השלישי - פון קאריאן ופורטוואנגלר, הם שני מנצחים מפורסמים שהיו חביביו של היטלר. שניהם שיתפו פעולה עם מדיניות הגזע של הנאצים, ולא פצו פה כשמוסיקאים יהודיים הודחו ממשרותיהם ולמעט מעטים שקבלו רשות לצאת מגרמניה נשלחו למחנות ההשמדה. אף אחד מהשניים האלה לא הוזמן להופיע עם התזמורת הפילהרמונית (אני לא בטוח שבאווירה של היום זה לא היה קורה), אבל חנויות התקליטים בישראל מלאות בהקלטות של יצירות בביצועם.

 

שנאת יהודים הייתה חלק אינטגרלי של האווירה התרבותית באירופה לאורך כל הזמנים מאז שקונסטנטין הפך את הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית. המוסיקה בתחילת דרכה התפתחה על רקע דתי. אי אפשר היה למנוע שבצורה כזאת או אחרת היחס ליהודים יבוא לידי ביטוי. דוגמא בולטת הוא באך. בין היצירות של באך ישנה יצירה מקסימה בשם הפסיון, בה מתוארת צליבתו של ישו לפי המסופר בברית החדשה. היצירה הזאת מנוגנת בהצגה חיה אחת לעשר שנים בעיירה קטנה בבוואריה בשם אובר אמרגאו. זו מסורת הנמשכת כבר מאות שנים כשהביצוע הוא על ידי תושבי העירה ולא על ידי מבצעים מקצועיים. זה אירוע מוסיקלי המושך אלפי (אולי אפילו עשרות אלפי) צופים מכל העולם. ההצגה הזאת היא אחת האינטרפרטציות האנטישמיות ביותר של המסופר בברית החדשה. למרות פניות חוזרות אחרי מלחמת העולם השנייה למארגנים ולבמאי שימתנו קצת את התוכן שום דבר לא השתנה. האם צריך להסיק מכך שבאך היה אנטישמי? האם צריך להחרים יצירות של באך?

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "אקורדים צורמים בפרשת ריכרד ואגנר", מגזין המזרח התיכון, 19 ביוני 2012.

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

21 באוקטובר 2019

 

 

טרור אסלאמי: 188 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד המיעוט השיעי

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006