כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
סומליה - סופה הטרגי של העיתונאית הודאן נלאיה
תקשורת, טרור וסיוע צבאי למדינות כושלות
יהודים, אסלאם, עבדות ועונש-מוות במאוריטניה
ידיעות אחרונות ומצבה של התקשורת הישראלית
טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד – אוגוסט 2016
מעמדו של הצבא הסורי לאחר הפיכת קציני הבעת´ – 1964-1963
הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
המאבק נגד המיעוטים האתניים במלזיה האסלאמית
חג הרמדאן האסלאמי וחגיגות האירוויזיון בישראל
המערכת המשפטית בישראל - חוק הברזל של האוליגרכיה
אסלאם ונצרות באירופה - השריפה בקתדרלת נוטרדאם
ארה"ב של טראמפ נגד גרמניה של אנגלה מרקל
והיה אם – ארה"ב אחרי הבחירות של נובמבר 2016
בחירות ארה"ב 2016 – שעתה של הילארי, כשר אבל מסריח
דמוקרטולוגיה - הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק שני
מוסלמים בגרמניה – האם הכתובת הייתה על הקיר
טרור אסלאמי – לקראת חודש הרמדאן – מאי 2016
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד

דמוקרטיה, מריטוקרטיה, או אידיוקרטיה במדינת-ישראל

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

14.05.2012


 

 

 

האמר הקודם (דעיכת הדמוקרטיה), עסק בניסיון להפוך את המערכת השלטונית במדינת-ישראל ממערכת בה החלטות מתקבלות ע"י מוסדות שלטון שנבחרו בצורה מסודרת בקלפי, למערכת בה השלטון הוא בידי האספסוף ברחוב. שיאו של התהליך היו הפגנות ה"מגיע לי" שהתקיימו בשדרות רוטשילד בקיץ 2011.

 

הפגנות ה"מגיע לי" היו גירסא מודרנית של הפגנות ה"לחם ושעשועים" מהזמן העתיק ברומא. הן היו בחזקת "כסף קטן", לא יותר מאשר "כינור שני" בלבד במערכת המתוזמרת החותרת תחת יסודות הדמוקרטיה במדינ- ישראל. הכינור הראשון בתזמורת הזאת הוא ציבור האינטלקטואלים, עם תעודות ובלעדיהן, המורכב רובו ככולו מאנשים שרוממות הדמוקרטיה בפיהם, בעוד שדמוקרטיה של אמת היא הדבר האחרון שעל סדר יומם. לאנשים אלה, שיכונו להלן בשם "דמוקרטולוגים", יש אג'נדה משלהם, המוסתרת מאחורי מסך של מליצות חסרות משמעות. הם מתיימרים להיות "שומרי החומות" של הדמוקרטיה, אבל כמו תמיד השאלה היא מי ישמור על השומרים (Quis custodiet ipsos custodes).

 

לאנלוגיה עם אולם הקונצרטים יש המשך - לכל תזמורת המכבדת את עצמה יש סקציות של כלי נשיפה והקשה. בתזמורת האנטי-דמוקרטית במדינת-ישראל התקשורת ממלאת את התפקיד הזה עם הרבה הצלחה ועם הרבה (מאוד) רעש.

 

במקום לחזור על כל המלל הנשפך חדשות לבקרים ל"הגן על הדמוקרטיה מפני הזוממים להרע לה", אסתפק כאן בדמות מייצגת. מי, שכמו הכנר הראשי של התזמורת ה"נותן את הטון" לשאר המנגנים, מכתיב את האג'נדה לכל המקהלה. האדם בו מדובר הוא אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר.

 

בראיון של ברק עם העיתונאי ארי שביט שהתפרסם באפריל 2008 יש תיאור מקיף של השקפת עולמו של ברק ואיך הוא רואה את הדמוקרטיה. הדיון בשורות להלן יתבסס על דבריו של ברק באותו ראיון. למעט הבדלים מזעריים, הדברים מייצגים את השקפת עולמה של האינטלקטואליה ה"נאורה" במדינת-ישראל.

 

את הראיון המלא, "אהרון ברק, אזרח מודאג", אפשר לקרוא בעיתון הארץ של ה-9 באפריל 2008.

 

הראיון התקיים בעת שדניאל פרידמן כיהן כשר המשפטים. בעיקרו הוא התקפה פרועה על השר, אותו ברק מגדיר בזלזול כ"אחד שנשלף מהאקדמיה". נסיונותיו של פרידמן להתמודד עם האנרכיה המשפטית השוררת במדינת-ישראל הם לדעתו של ברק "אסון".

 

המאמר הנוכחי אינו עוסק בברק המשפטן. הנושא הזה נידון בהרחבה ע"י רבים וטובים ממני. בגוגל יש שפע של מאמרים המספרים ב"שבחו" של ברק המשפטן. כמסמך מייצג אני ממליץ על ספרו של עו"ד יוסי דר, מנעמי שלטון החוק, ספר שנכתב כאשר ברק כיהן כנשיא בית המשפט העליון והיה בשיא כוחו.

 

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. לדעתו של ברק מערכת המשפט במדינת-ישראל היא כליל השלמות ולכן הוא שולל מכל בכל את השינויים שהוצעו ע"י פרידמן, וכן הצעות אחרות לרפורמה המועלות מדי פעם. ברק משתמש באימרה האמריקאית לא מתקנים דבר שאינו מקולקל. בלשון המעטה, התבטאות זו היא התגלמותה של אימרת חז"ל הכל אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. בימינו, הביטוי המקובל בשפה עממית הוא הדג אף פעם אינו יודע שהוא רטוב.

 

ברק מתגאה בכך שבזכותו מדינת ישראל חדלה להיות דמוקרטיה פרלמנטרית. מתי זה קרה? לדברי ברק זה קרה בשנת 1992. כפי שקורה לעתים קרובות אצל מי שהיו, סדר הזמנים קצת השתבש אצל ברק. האמת היא שזה קרה בשנת 1995 (כפי שברק עצמו מסביר בראיון). אבל הזרעים מהם צמח גידול הפרא הזה, נטמנו באמת בשנת 1992.

 

שיבוש התאריכים איננו מקרי. הוא נועד לחפות על הליך שלמעשה היה תרגיל הונאה ממדרגה ראשונה. אחזור להלן לנקודה הזאת ביתר הרחבה, כי היא הנושא העיקרי בדיון כאן, והיא גם ממחישה את דרכי פעולתו של ברק להשגת מטרותיו. בשנת 1992 ברק היה שופט מן השורה בבית המשפט העליון. כ"אחד בין שווים" הוא היה מתקשה לבצע "תרגילים" כאלה. מעמדת נשיא בית המשפט העליון, תפקיד לו הוא אתמנה בשנת 1995, נפתחה לפניו הדרך לנקיטת ה"יוזמה" הזאת ואחרות. שימת הדגש על מה שקרה כביכול ב-1999, היא הסחת הדעת ממה שקרה באמת.    

 

החתירה תחת מעמדה של הדמוקרטיה במדינת ישראל החלה הרבה לפני 1992. התהליך החל למעשה ביום שבו האליטה השלטת התעוררה בבוקר וגילתה לחרדתה שהדמוקרטיה היא . . . . דמוקרטיה.

 

במשך קרוב ל-30 שנה הדמוקרטיה הישראלית התנהלה על מי מנוחות. העם ידע מה הגבול, הבין שיש דברים שלא יעשו גם בדמוקרטיה, והצביע בקלפי בהתאם. היו פה ושם משברים, בחלקם אפילו חמורים, אבל הם נפתרו בדרך כלל בתוך "המשפחה". זה עבד עד שיום אחד בחודש מאי 1977 העם גילה שביכולתו לקבוע מי ישלוט במדינה. זו היתה דוגמא קלאסית של החוק של התוצאות להן לא התכוונת. מייסדי הדמוקרטיה הישראלית אף פעם לא התכוונו ברצינות לחילופי שלטון בדרך דמוקרטית. השקפת עולמם גרסה שדמוקרטיה זה באמת דבר טוב, אבל לא צריך להגזים. ההשקפה הזאת מתמצית בבדיחה המפורסמת שהיו מספרים על בן גוריון שאמר לנכדו ראש ממשלה יש רק אחד.  

 

כותב שורות אלה יהיה האחרון לחלוק על כך שלמשטר הדמוקרטי יש הרבה חסרונות. זה נכון גם בדמוקרטיה הישראלית שבה יש אולי יותר חסרונות מאשר במשטרים אחרים. אבל על הדמוקרטיה אפשר לאמר את מה שנהוג לאמר על נתניהו - הוא ראש ממשלה גרוע, אבל כל האלטרנטיבות הרבה יותר גרועות.

 

החיסרון הגדול ביותר של הדמוקרטיה הוא היותה דמוקרטיה. העובדה שבמשטר דמוקרטי השלטון נתון בידי העם או, למען הדיוק, בידי נציגים שהעם בוחר, היא מציאות עימה האליטה ה"נאורה" אינה מוכנה להשלים. היכולת של כל אחד להיבחר סותרת את מהות הדמוקרטיה כפי שהאליטה מבינה אותה. את העובדה שלקולו של בעל בסטה בשוק הכרמל יש אותו משקל בקלפי כמו לקולו של פרופ' המכהן כיו"ר מכון לדמוקרטיה, האליטה רואה כאבסורד משווע. על פי תפיסת העולם של האליטה ה"נאורה" הדמוקרטיה איננה שלטון העם כפי שמקובל לחשוב (המאמר הקודם דן בקושי שיש בהגדרת הדמוקרטיה). מה שהאליטה ה"נאורה" חותרת אליו הוא מה שבתורת המשטרים מכונה מריטוקרטיה (Meritocracy). זו צורת משטר בה השולטים הם אנשים ה"ראויים" לשלוט, אנשים ש"מגיע" להם לשלוט בזכות זה שהם ניחנו בתכונות העושות אותם ראויים לשלוט.

 

המריטוקרטיה היא צורת משטר הקיימת רק באולמות האקדמיה. בחיים אין דבר כזה, וגם לא יכול להיות. הבעיה היא כמובן מה הם הקריטריונים לקביעת מי "ראוי", ויותר חשוב - מי ראוי לקבוע מי "ראוי". לאהרון ברק יש וודאי תשובות לשתי השאלות האלה. כמוהו גם דמוקרטולוגים אחרים (לא בטוח שהתשובות זהות). ניתן בקלות להגיע לקונצנזוס בין הדמוקרטולוגים לגבי השאלה מי לא ראוי. אבל כאשר עוברים לשאלה מי כן ראוי ולמה, זה כבר סיפור אחר.

 

החברה הישראלית משופעת ב"ראויים" - אנשים שמגיע להם לשלוט בזכות  . . . (כל אחד יכול למלא את החסר כרצונו). את המלים "מגיע להם" נכון יהיה להחליף ב"רוצים". בארה"ב המונח המתאר אנשים כאלה הוא וואנאבי'ס (wannabees - שילוב משובש של המלים want to be). נושא הלפיד של החבורה הזאת הוא "כוכב" תקשורת שלא מזמן הקים מפלגה אותה הוא מנהל כעסק משפחתי. עם אנשים כאלה בשלטון ישראל תהפוך מדמוקרטיה לא למריטוקרטיה אלא לאידיוקרטיה.   

   

ברק מדבר על מהפיכה חוקתית. עדר חסידיו בקרב האינטלקטואליה ה"נאורה" חוזר על המנטרה הזאת בכל הזדמנות. מה שברק עשה היה הפיכה (Putsch) חוקתית ולא מהפיכה (Revolution) כפי שהוא נוהג להציג את זה. אבל אחרי חזרה בלתי פוסקת על המלים "מהפיכה חוקתית" באוזני הציבור במשך שנים, המושג נקלט בתודעה. היום הוא אחד מנכסי צאן וברזל של האינטלקטואליה ה"נאורה", שלא לדבר על התקשורת. לא צריך לפרט כאן את מה זה מזכיר.  

 

ברק אינו טוען שמדינת-ישראל חדלה להיות דמוקרטיה. מדינת-ישראל, כך ברק, רק עברה מטמורפוזה - במקום דמוקרטיה פרלמנטרית היא הפכה להיות דמוקרטיה חוקתית. זה דווקא נשמע טוב. אחרי ככלות הכל מה הפסול בדמוקרטיה חוקתית?  אבל למדינת-ישראל אין חוקה. "דמוקרטיה חוקתית" ללא חוקה? זה לא נשמע משכנע במיוחד.

 

לא כאן המקום לדון בשאלה מדוע לישראל אין חוקה ואם צריך או אפשרי לשנות את המצב הזה, אבל החל מראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת התקבלה בהסכמה הדעה שמדינת ישראל יכולה להסתדר עם "כאילו חוקה" - במקום חוקה מחוקקים לעתים מזומנות חוקי יסוד מהם אמורה להתגבש חוקה באיזה שהוא מועד עתידי.

 

באופן עקרוני השיטה הזאת היא בהחלט ברת ביצוע. אבל הצורה בה היא מיושמת במדינ- ישראל היא יותר אנרכיה חוקתית מאשר דמוקרטיה חוקתית. אין שום כללים או הגדרות לגבי המושג חוק יסוד. אין שום כללים או הגדרות מי יכול ליזום חוק יסוד, מתי ואיך חוק הופך להיות חוק יסוד, כמה חברי כנסת צריכים לקחת חלק בהצבעה על חוק יסוד, איזה רוב דרוש על מנת שחוק יסוד יתקבל. זה רק על קצה המזלג. ההשקפה המקובלת שרק 61 חברי כנסת יכולים לבטל או לשנות חוק יסוד היא רק "אמת לשעתה". היא מיושמת רק כאשר זה נוח. כאשר זה לא נוח מצפצפים על החוק. וכך, הפעולה הראשונה של ממשלת ברק (אהוד, לא אהרון) ב-1999, היתה הפרת חוק יסוד - הפרה שאושרה ברוב פשוט בכנסת. בין המצביעים עבור הפרת החוק היה הארכי דמוקרטולוג יוסי שריד, אדם שלדבריו הפרת חוק יסוד היא חתירה תחת יסודות הדמוקרטיה.

 

להמחשת האבסורד שבמצב הקיים, בשנת 2010, (לא זכור לי המועד המדוייק), התקבל בכנסת חוק שבדיון עליו השתתפו 8 חברי כנסת. החוק התקבל ברוב של 5 נגד 3 (זה יותר מ 62% - רוב מכובד לכל הדעות . . .). נושא החוק הספציפי הזה איננו משנה לצורך הדיון. בדמוקרטיה החוקתית של אהרון ברק, אם תנוח הרוח על נשיא בית המשפט העליון והוא יחליט להקנות לחוק הזה מעמד של חוק יסוד הוא יהפוך ל"חוק על" שניתן לבטל בהוראת בית המשפט כל חוק אחר הסותר אותו. כדי לבטל או לשנות את החוק הזה יידרש רוב של 61 חברי כנסת.

 

נשמע אבסורדי? בהחלט. האם זה יכול לקרות? קרוב לוודאי שלא, אבל אין למערכת הקיימת שום אמצעי למנוע שזה יקרה. שופטים הם אחרי הכל בני אדם, גם כאשר מדובר ב"עליונים", ולסמוך על בני אדם שהם לא ינצלו לרעה סמכות שניתנה להם, זה הימור מסוכן מאוד.

 

ב-1992 הכנסת חוקקה שני חוקי יסוד (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק). שני החוקים התקבלו ברוב פשוט, כשפחות ממחצית חברי הכנסת השתתפה בהצבעה. ב-1995, בעקבות פרישתו של נשיא בית המשפט העליון שמגר, מעמדו של ברק שודרג, והוא התמנה לנשיאות בית המשפט העליון. ברק לא מיהר. הוא חיכה בסבלנות למועד מתאים או, למען הדיוק, למקרה מתאים. הטקטיקה בה הוא נקט היא טקטיקה המאפיינת את דרך הפעולה של ברק לאורך כל התקופה בה כיהן כנשיא בית המשפט העליון. הרעיון הבסיסי הוא שקל להעביר שינוי או ליצור תקדים שיכול להיות שנוי במחלוקת באמצעות פסק דין שנראה צודק גם אם הוא כרוך ב"כיפוף" של החוק. זה למעשה היפוך של הכלל ש"צדק צריך לא רק להעשות אלא גם להראות", אבל צריך לזכור שמדובר באהרון ברק. המקרה ששימש את ברק זכה מאז לכינוי "פסק דין בנק המזרחי" - את הפרטים המלאים אפשר למצוא באינטרנט ולא אחזור עליהם כאן. זה היה סכסוך בין בנק לבין ה"אדם הקטן". במקרים כאלה הציבור הרחב נוטה באופן אוטומטי להזדהות עם מי שנראה כצד החלש, מה גם שהבנקים אינם מ"חביבי הציבור" מלכתחילה. פסק דין בנק המזרחי התקבל בלי שאף אחד טרח לבדוק בדיוק מה הוא אומר ומבלי שלמי שהוא בציבור יהיה מושג על משמעות התקדים שנוצר.  

 

לא כאן המקום לדון בשאלה אם היה בפסיקה מן הצדק ואם היא הייתה בהתאם לחוק או שהיא נבעה מ"פרשנות יצירתית". מה שקובע הוא שברק השתמש במקרה הזה כמנוף לשדרוג מעמדם של החוקים מ-1992 למעמד של חוקי-על. "התרגיל המבריק" הזה מכתיב מאז את כל החיים במדינה. בניצוחו של ברק, התקדים שיצרה הפסיקה הזאת גלש לתחומים שלאף אחד לא היתה כל כוונה שהיא תחול עליהם. הוא מסרס את היכולת של הכנסת לתפקד כרשות מחוקקת ומונע מהממשלה לנהל את מדיניות החוץ והביטחון כפי שהיא מוצאת לנכון. מי משלם את המחיר - אזרחי ישראל.

 

בשבועות האחרונים דווח על יוזמה חדשה של שר המשפטים הנוכחי להכניס קצת סדר בנושא החקיקה ולמסד את התהליכים. התגובה הראשונה של נשיא בית המשפט העליון הנוכחי היתה "איך השר מעיז להציע חוק כזה בלי לקבל את הסכמת בית המשפט העליון". זה נראה לו מובן מאליו שלבית המשפט תהיה מעורבות בתהליכי החקיקה. זה פרי באושים נוסף ממורשתו של אהרון ברק.

 

הדמוקרטיה החוקתית של ברק מתאימה לתאור המקראי בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה (שופטים י"ז, ו'). השאלה היא עד מתי?

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "דמוקרטיה, מריטוקרטיה, או אידיוקרטיה במדינת-ישראל", מגזין המזרח התיכון, 14 במאי 2012.

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • מלים כדורבנות




גלריית המגזין

 

21 באוקטובר 2019

 

 

טרור אסלאמי: 188 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

ניגריה - מלחמת-דת קטלנית נגד המיעוט השיעי

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006