כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
חיילת ישראלית אחת אמיצה, מול צבא של פחדנים
La Nacionalidad Palestina como Movimiento Nacionalista de la Liga Árabe
על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים
התקשורת הישראלית והטרור האסלאמי בדרום-מזרח אסיה
נג´ם ואלי - מסע אל לב האויב
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
מי רוצה מדינה כורדית עצמאית במזרח-התיכון
בחירות בארה"ב: ניצחונה של הילארי קלינטון - האומנם?
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
ביטחון, חברה ועצמאות כלכלית ישראלית 2015
לאן נעלמה התוכנית הכלכלית של יצחק הרצוג
מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
המנהיגות האירופאית הפקירה את אזרחי אירופה
ג´יהאדיסטים עם מקלדת בתקשורת הישראלית
התקשורת צריכה לבקש סליחה מתושבי המדינה
על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

מאירופה לישראל – מאורעות השואה בעיני ילד בגיל 5

מאת: עו"ד מאיר כסיף

03.02.2012


 

 

נולדתי ב-30 בינואר 1935 כבן יחיד להורי - מנדל ומינה זילברמן. אבי יליד רומניה ואמי ילידת חבל בסרביה (אזור השוכן ברובו במולדובה וחלקו באוקראינה). הורי נישאו בשנת 1931 וגרו בעיר יאסי - שהייתה בירת חבל מולדובה ברומניה - שהייתה בעלת תרבות יהודית מפותחת עם בתי-ספר יהודיים רבים ותיאטרון יהודי ער ופעיל. הרכב האוכלוסייה בעיר באותה עת היה: כ-50 אחוזים יהודים ו-50 אחוזים גויים. את חייהם של התושבים ניתן היה לתאר כחיים בסגנון של "ניו יורק" באווירה רומנית. אבי ז"ל עסק באותה עת בעריכת-דין באופן עצמאי.

 

כאשר רומניה קשרה את גורלה עם הרייך ההיטלראי, הממשלה הריאקציונית-הרומנית החלה לדכא את יהדות רומניה והיא אף דרבנה את התושבים המקומיים לבצע פוגרומים ביהודים. לאור המצב הקשה שנוצר בעקבות כך, נמלטו הורי לבסרביה לעיירה סקורני בשנת 1940, שם התגוררה משפחת אמי, ואני רק בן 5. בהגיעי לבסרביה, אותו חבל ארץ בו גדלה אמי, לא הייתה לי תקשורת עם הילדים משום שכולם דיברו יידיש ואני ידעתי רק רומנית. מכורח הנסיבות למדתי לדבר יידיש וכך התאקלמתי בסביבה החדשה בבית סבתי מצד אמי. לא עברו 9 חודשים והחזית השיגה אותנו. הצבא הרוסי המובס נסוג בפני הצבא הגרמני והרומני ובסרביה נכבשה בידי הנאצים.

 

אנו גרנו אצל סבתי בעיירה היהודית סקורני (Secureni), בת 10,000 יהודים - זו הייתה עיירה טיפוסית של מזרח-אירופה המוכרת לנו היטב מהספרות היהודית של אותה עת. מייד עם נסיגת הצבא הרוסי, החלו האיכרים לערוך פוגרומים וחלק נכבד מתושבי העיירה היהודית נטבחו ממש לנגד עיני. גם הרכוש היהודי נבזז על ידי הפורעים האיכרים. במהלך הפוגרום הרצחני, משפחתי מצאה מסתור אצל גוי שהחביא אותנו בין הבהמות והחציר. לאחר שנכנסו הצבאות הנאציים רוכזו היהודים ששרדו בעיירה והחל מסע רגלי כדי להביאם למחנות ההשמדה.

 

אני הייתי בן חמש וחצי והייתי הולך כל יום 40 ק"מ ברגל כשסבתי מחזיקה בידי ואילו הורי סוחבים על גבם כמה צרורות חפצים שהספיקו לקחת עמם. אמי הייתה לוחשת כל הזמן לאוזני "אל תפגר, אל תקשה על סבתא שאין לה כוח לסחוב אותך". וכך הייתי מתאמץ והולך, והולך, והולך. ואילו אלה שהיו מתעייפים ונעצרים בצדי הדרך היו נורים למוות על ידי החיילים הנאצים.

 

לאחר הליכה רצופה של 8 ימים כשחלק נכבד מהולכי השיירות מתו בדרך מצמא, מרעב ומעייפות, הגענו סופסוף למחנה-ההשמדה בתחומי אוקראינה ששמו סקזיניץ (Scazinets). המצב במחנה זה היה בלתי-נסבל. היה ברור שממחנה זה איש לא ייצא חי, ואמנם אף יהודי לא שרד ממחנה זה. אחד מקרובי המשפחה טמן באדמה בסקורני מטמון זהב והוא הציע לקצין רומני לתת לו את המטמון ובלבד שיוציא את המשפחה ממחנה זה. הקצין נסע עם קרוב המשפחה בעגלה לעיירה סקורני, קבל את המטמון ואמנם הקצין הרומני עמד בהבטחתו והוציא 18 אנשים ממחנה ההשמדה ואותי והורי בכלל זה, והעבירו אותנו לגטו מוגילב, עיר אוקראינית על-גדות נהר הדנייסטר.

 

בגטו מוגילב היו תנאים קשים ויהודי הגטו מתו ממחלות ורעב יומיום ושעה שעה, רק בנס נשארנו בחיים במשך שלוש שנים שחיינו ברעב איום בתחומי המחנה. כמובן שבינתיים גדלתי ולא ידעתי מה זה בית-ספר בגטו. כאשר נשברה החזית הגרמנית היה ברור שהגרמנים לפני נסיגתם ישמידו את שארית הפליטה במחנה ובגטאות. בשנת 1944 הגיעה משלחת של יהדות רומניה לקחת את יתומי הגטאות לרומניה. ימים ספורים לפני כן מת ילד יתום בשם "מוני שוסטר", והורי מתוך כוונה להצילני לפני שהגרמנים ישמידו את שארית הגטו, רשמו אותי בשם היתום שנפטר מוני שוסטר ושלחו אותי לרומניה. אני הגעתי לרומניה בינואר 1944 תחת השם "מוני שוסטר" וגרתי אצל משפחת אבי, ואני מוכר במשפחה גם בשם סודי זה עד היום. הייתי כבר בן 9 ולא למדתי מעולם, לכן הכניסו אותי ישר לכיתה ב' משום שהייתי מבוגר מדי עבור כיתה א'. באוגוסט 1944 נכנסו הרוסים לרומניה ודרשו שכל היתומים שנלקחו יוחזרו לרוסיה. לי לא היה ידוע מאומה אם הורי חיים או לא, אך בלבי חפצתי לחזור לרוסיה כדי לחפשם. התוצאה הייתה שבינואר 1945, בטרם הסתיימה המלחמה בהיותי בן 10 בדיוק נסעתי ברכבת לבדי לרוסיה. כאשר עברתי את הגבול נלקחתי "מטעמי ביטחון" למחנה אסירים פוליטיים שהוקם בעיר קישינב שבמולדובה - אני "אסיר בן 10". כעבור חודש כאשר ראו שאין טעם להחזיק ילד בן 10 במחנה לאסירים פוליטיים, העבירו אותי לבית-יתומים שגם הוא שכן בעיר קישינב.

 

בבית היתומים עברתי את אחת התקופות הקשות ביותר בחיי. בבית-היתומים היו גם יתומים בני 15-16 והם היו מתפרצים וגונבים מכל הבא ליד. הרעב ברוסיה היה איום ונורא. הילדים האלה היו לוקחים לי את האוכל, גונבים לי את הבגדים ואת הנעליים. וכך הייתי יחף ממש בקור הרוסי של חודש פברואר 1945. אני באתי מרומניה עם מזוודה אותה אכסנתי במחסן בבית-היתומים. כל הזמן טענתי בפני המנהל שיש לי הורים, שאני לא יתום וכי ישלח אותי להורי, משום שקיוויתי שהם הצליחו לשרוד וחזרו לעיירה היהודית סקורני. לאחר שלושה חודשים, קרא לי מנהל בית-היתומים ואמר לי שהוא מוכן לשלוח אותי להורי בתנאי שאתן לו את המזוודה במתנה כי הוא צריך לנסוע לשליחות למוסקבה. כמובן שהסכמתי לעסקה והוא לקח את המזוודה, ואותי שלח עם מדריכה לעיירה סקורני לחפש את הורי. הגעתי בלילה ופגשתי יהודי זקן מתוך 300 יהודים ששרדו מעיירה של 10,000 יהודים והוא הכיר את הסבתא שלי והביאני אליה. בעקבות המפגש המחודש הייתה תדהמה בלתי-רגילה. הורי לא היו במקום היות והם עסקו בהוראה בכפר קלוקושנה שבמולדובה - במרחק של 5 ק"מ מהעיירה. בבוקר נשלח שליח להזעיק את הורי והשמחה הייתה בלתי-רגילה.

 

בהיותי בן 10 וחצי, הוכנסתי ישר לכיתה ד' בלי שאדע כלל רוסית. למדתי בעיירה סקורני 2/3 שנה ברוסית ואוקראינית ואז קיבלנו אישור לחזור לרומניה בשנת 1946 לאחר שבינתיים הסתיימה המלחמה. עם שובי לרומניה הכניסו אותי שוב לשליש האחרון של כיתה ד' הפעם ברומנית. חמש שנים נוספות הייתי ברומניה ולמדתי בבית-ספר יסודי ואחרי כן שנתיים בתיכון מקצועי-מטלורגי (הנדסת מתכות). בשנת 1951 אושרה עלייתנו ארצה. ברומניה למדתי בתחילה כשפה זרה צרפתית. אולם לאחר זמן מה, המשטר הרומני החליט לאמץ אוריינטציה קומוניסטית ואז הוחלט כי השפה הזרה תהיה רוסית בלבד.

 

כאשר עליתי ארצה באפריל 1951 לא ידעתי מילה בעברית. הורי היו דלי אמצעים ולא יכלו לאפשר לי ללמוד, על כן נכנסתי לקיבוץ מרחביה במסגרת עליית-הנוער וכך למדתי עברית. לקראת התגייסותי לצה"ל, עזבתי את עליית הנוער בשנת 1952, והתחלתי לעבוד כשליח במשך חצי שנה עד שהתגייסתי לצבא בשנת 1953. בצבא עברתי קורס מפקדי-כיתות וקורס של סמלים קרביים ועסקתי באימון טירונים. לאחר שנתיים וחצי של שירות סדיר (זו הייתה תקופת השירות אז) השתחררתי בשנת 1955 בדרגת סמ"ר. לאחר השחרור מהצבא התחלתי לעבוד כפקיד בעיריית תל-אביב ובמקביל לכך התחלתי ללמוד לימודי-ערב כדי להיבחן לבחינות בגרות האקסטרניות. לאחר לימודים מפרכים של שנתיים נבחנתי ב-1957 בהצלחה ונרשמתי כתלמיד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בשלוחה של תל-אביב במסגרת לימודי-ערב במקביל לעבודתי במשרה מלאה בעיריית תל-אביב. במסגרת עבודתי בעירייה, זכיתי בפרס ייעול, מראש-העירייה דאז מר חיים לבנון, על עבודתי כאחראי לביצוע עבודות דפוס עבור העירייה.

 

בשנת 1961, סיימתי 4 שנות לימוד באוניברסיטה ופרשתי מעבודתי בעירייה כדי להשלים תקופת התמחות במשפטים. יש לציין שביום 3 בספטמבר 1957 נשאתי את אשתי כך שבתקופת לימודי כסטודנט כבר הייתי נשוי וכן נולד לי בני הראשון בטרם סיימתי את לימודי. בהמשך נולדו לי שני ילדים - בת בתקופת ההתמחות ובן לאחר שקיבלתי רשיון לעריכת-דין.

 

לאחר שסיימתי את תקופת ההתמחות בסוף שנת 1963, קיבלתי ב-28 בפברואר 1964 רשיון עו"ד, ומאז ועד עתה אני עובד כעו"ד עצמאי בתל-אביב.

 

קורא שורות אלה יכעס אולי שהארכתי יתר על המידה. אך לידיעת הקורא, קיצרתי ככול שיכולתי, ואין אלה תולדות חיי בלבד (באופן סטנוגרפי), אלא זהו חלק מההיסטוריה של עם-ישראל. חשוב שהדברים ירשמו כזיכרון למען הדורות הבאים עם כל הסבל הרב שעבר על דור השואה - שפעל להקים ולבסס את מדינת-ישראל.

==

מאת: עו"ד מאיר כסיף, "מאירופה לישראל - מאורעות השואה בעיני ילד בגיל 5", מגזין המזרח התיכון, 3 בפברואר 2012. (המאמר מתפרסם כאן לראשונה במסגרת פרויקט "עדויות" הנעשה ביוזמת מגזין המזרח התיכון).

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006