כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
אל-לג´ון - תרגיל בגניבה היסטורית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
מטורף מי שרוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל
פוליטיקה ישראלית חדשה, מתונה וליבראלית
ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
חדשות המזרח התיכון
חקירות ראש הממשלה - משפטולוגיה להדיוטות
ירושלים של טראמפ – האומנם פיל בחנות חרסינה?
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים

פוליטיקה ותקשורת בזירה הבינלאומית - נתניהו כמשל

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

01.12.2011


 

 

מעמדו של נתניהו, ראש-ממשלת ישראל, כשק-החבטות הבין לאומי, קבל לאחרונה חיזוק נוסף. ה"פופולאריות" של נתניהו הגיעה לשיאים חסרי תקדים. אין כמעט פגע או חולי ממנו האנושות סובלת שנתניהו איננו נושא באחריות, מלאה או חלקית, עליו. לא בדקתי את סדר היום של ועידת האקלים העומדת להתכנס בימים אלה בדרבן, בדרום-אפריקה, בחסות האו"ם, אבל לא תהיה זו הפתעה אם מושב מיוחד יוקדש לדון במידת ההשפעה שיש למתן אישורי בנייה בירושלים ע"י נתניהו על התחממות כדור-הארץ.

 

הנושא ש"עשה כותרות" הפעם הייתה גסות הרוח שהפגינו נשיאי ארה"ב וצרפת בעת שביטאו את תסכוליהם מהעובדה שבנימין נתניהו איננו מוכן לרקוד לפי החליל שלהם. השיחה בין השניים, שהתקיימה בארבע עיניים, "זכתה", שלא במתכוון, לכיסוי עיתונאי נרחב. במהלך השיחה נשיאי צרפת וארה"ב הביעו בלשון מאוד לא דיפלומטית את דעתם האישית על ראש ממשלת ישראל.

 

לפני שאמשיך, מספר מלים על מהות הדברים שנאמרו. הדיווח בעיתונות מייחס לסרקוזי, נשיא צרפת, את המשפט הבא אינני יכול להיפגש יותר עם נתניהו - הוא שקרן (Je ne peux plus voir Nétanyahou, c'est un menteur - אני מביא את הדברים בשפת המקור, צרפתית, כי למיטב ידיעתי סרקוזי איננו מנהל שיחות עם מנהיגי מדינות אחרות באנגלית). תגובתו של אובמה, בלשון עממית, הייתה לך יש טענות? לי יש אותו כל הזמן. הגרסא הרשמית הייתה קצת יותר מהוקצעת לך כבר נמאס ממנו, אבל אני צריך להתעסק אתו יום יום (You're fed up with him, but me, I have to deal with him every day). האירוע - תוכן הדברים, ויותר מכך העיתוי של הפרסום, מטיל צל כבד על פגישת הקווארטט עם נתניהו שנועדה לקבוע לו"ז לקידום "תהליך השלום". השאלה המתבקשת עכשיו היא על מה בדיוק ידונו בפגישה הזאת? האם בכלל אפשר לקיים דיון ענייני באווירה כזאת? מה בדיוק הם יגידו לנתניהו? ויתרה מזאת, מה הם מצפים לשמוע? מן הראוי היה שנתניהו ישיב להם באותה מטבע, אבל זה כמובן לא יקרה.

 

בכל מקרה, כאשר יתברר שוב שלא הושגה כל התקדמות, נתניהו יוצג פעם נוספת כמי ש"הכשיל" את השלום. אינני פוסל על הסף את האפשרות שזאת הייתה מלכתחילה מטרת ה"תרגיל". כמקובל באירועים מסוג זה, "כללי הטקס" חייבו את סרקוזי להתנצל, והוא הסביר למנהיגים יהודיים אתם נפגש, ש"דבריו הוצאו מהקשרם" - "ידיעות אחרונות" מיום ה-26 בנובמבר 2011 (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4153027,00.html). נו באמת, מעניין לדעת אם מי שהוא מהנוכחים בפגישה טרח לשאול את סרקוזי באיזה הקשר הדברים יכלו להיאמר? הביטוי "דברי הוצאו מהקשרם" הוא תרוץ מקובל של כל שקרן.

 

בדבריו של אובמה על נתניהו אין הרבה חדש - לא בתוכן ולא בסגנון. היחסים העכורים בין שני המנהיגים האלה מעולם לא היו בגדר סוד. מצדו של אובמה, לפחות, גם מעולם לא נעשה כל ניסיון להסתיר את זה, למעט מס שפתיים לצורך מערכת הבחירות. עד היום אובמה לא הפנים את העובדה שהוא זה שנושא במלוא האחריות למבוי הסתום אליו נקלעו המגעים בין ישראל לפלשתינאים, והוא מתעקש לראות בנתניהו את הגורם לכך שהפלשתינאים מסרבים להיפגש עם ישראל על מנת לדון בהסדר כלשהו.

 

סרקוזי זה סיפור קצת שונה. בראש ובראשונה הוא לא באותה ליגה. לצרפת ישנן הרבה יומרות אבל יש הרבה מן הגוזמא בהתייחסות אליה כאל מעצמת-על או כאל מעצמה בכלל. המציאות הלא כל כך נעימה בה סרקוזי צריך להתמודד יום יום היא שהוא עומד בראש מעצמת בלון שאפילו ב"מגרש הביתי" שלה, האיחוד האירופי, יש לה מעמד של "כינור שני" בלבד. צרפת לא זכתה לניצחון צבאי באף אחת מהמלחמות בהן היא הייתה מעורבת מאז ימי נפוליון, וזה נושא שמטריד מאוד את הצרפתים, גם אם הם לא מרבים לדבר עליו. "גדולתה" של צרפת (La Grandeur de la France) היא מוטיב החוזר בכל הנרטיבים שלהם. הכלכלה הצרפתית גם היא לא מי יודע מה -הם עדיין לא הגיעו לרמה של איטליה או של יוון, אבל הם גם לא בדיוק ברמה של גרמניה. יכולתה של צרפת לתרום מה שהוא חיובי לסכסוך במזרח-התיכון היא מצומצמת ביותר, להיות מויש'ה גרויס על חשבונו של נתניהו זה אמצעי ל"הפגנת נוכחות" - גם אנחנו בעסק, גם לנו יש מה לומר. ה"הבנה" בה הדברים התקבלו ע"י מנהיג מעצמת-העל מס' 1 בעולם וודאי תרמה להרגשתו הטובה של סרקוזי. השאלה היא אם זה גם תרם מה שהוא נוסף. זאת גם שאלה טובה מה בדיוק זה היה צריך לקדם.

 

לגופו של עניין, מה או מתי נתניהו אמר או הבטיח מה שהוא לסרקוזי ולא עמד בדיבורו? נכון, הוא אישר בניה בהתנחלויות ביהודה ושומרון וכן בירושלים. זה לא מצא-חן בעיניו של סרקוזי. אבל נתניהו מעולם לא הבטיח לסרקוזי (וגם לא לכל מנהיג אחר לצורך הדיון) שהוא יימנע מלעשות זאת. נתניהו סרב להאריך את הקפאת הבניה הזמנית בהתנחלויות מעבר למועד עליו התחייב, וגם זה לא מצא חן בעיניו של סרקוזי. אבל נתניהו הודיע מראש שזה בדיוק מה שיקרה בתום מועד ההקפאה. איפה כאן השקר? נתניהו הצהיר שהוא מקבל את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" וזה עדיין לא התממש? למיטב הבנתי על מנת שהפיתרון הזה יתממש שני העמים צריכים להסכים לו, ובינתיים מי שמסרב אפילו לדון בו זה הצד הערבי ולא נתניהו, שלא לדבר על כך שהצד הערבי מסרב אפילו להכיר בקיומו של "עם שני". איפה כאן השקר?

 

וכאן אנו מגיעים לעיקר. לסרקוזי יש בעיה אמיתית. לאורך כל הדרך נתניהו סרב לקבל את התכתיבים שלו, והוא ממשיך בדרך "הנלוזה" הזאת גם היום, וזה בהחלט מרגיז. מנקודת מבטו של סרקוזי זה מצב בלתי נסבל. אחרי ככלות הכל מי זה הנתניהו הזה? בסך-הכל הוא ראש-ממשלה של ארצונת מחורבנת (a shitty little country) כפי שבמשרד-החוץ הצרפתי רואים את מדינת-ישראל. אחד כזה מעיז לומר "לא" לסרקוזי? על זה סרקוזי צריך לעבור לסדר היום? איפה נשמע כדבר הזה?

 

אצל אובמה המצב איננו שונה בהרבה. הוא לא ירד לרמה של סרקוזי, והוא גם נמנע מלנקוט ב"שם המפורש". אבל צורת התבטאותו לא הותירה מקום לספק מה הוא חושב על נתניהו.

 

מדיניותו של נתניהו שנויה במחלוקת. על זה אין וויכוח. ישנם גם כאלה הרואים בה טעות הרת אסון. אבל הוא ראש ממשלתה של מדינה ריבונית שנבחר לתפקידו באופן דמוקרטי, ויש לו מנדט מהציבור שבחר בו לנהל את מדיניותו כפי שהוא מבין את צרכיה של המדינה. הטחת כינויי גנאי ברמה של גן ילדים היא לא הדרך ההולמת ליישב חילוקי-דעות. היא וודאי לא בסיס נאות לשיתוף-פעולה בין מדינות שאמורות להיות בעלות -ברית.

 

קלישאה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם במהלך הדיונים העוסקים בסכסוך הערבי-ישראלי, היא הביטוי צעדים מעוררים אמון (Confidence Building Measures). אלה צעדים בהם הצדדים אמורים לנקוט על מנת שתושג התקדמות כלשהי,. קצת קשה לראות בהתבטאויות הנשיאותיות האחרונות צעדים שיכולים להוביל לבניית מערכת יחסים המושתתת על אמון הדדי.

 

לסיום החלק הזה, סיפור מהעבר. בקיץ 2003 התקיים כאן בטלוויזיה דיון לרגל מלאת 25 שנים לחתימת הסכמי קמפ דייויד. הדיון שודר באחת מרשתות CSPAN העוסקות במתרחש בפוליטיקה בוושינגטון. למיטב זכרוני המשדר הספציפי הזה היה בחסותו של ארגון AIPAC. מבין המשתתפים בדיוני קמפ דייויד רק ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר השתתף בדיון. בגין, סאדאת ודיין כבר לא היו בין החיים, ומצבו הבריאותי של עזר וייצמן לא אפשר לו לקחת חלק. ביחד עם קרטר, גם אהרון ברק ואלייקים רובינשטיין, שהיו במשלחת הישראלית, הוזמנו לקחת חלק בדיון. אף נציג מצרי לא השתתף (אינני יודע אם זה בגלל שלא הזמינו או בגלל שהם סרבו לשלוח נציג). במהלך הדיון קרטר התלונן שבגין "רימה" אותו - שהוא התחייב לעצור את מפעל ההתנחלויות ולא עמד בדיבורו. אהרון ברק השיב לו בנימוס במלים אלו כבוד הנשיא, אני רשמתי את הפרוטוקולים של הדיונים, ולא נאמר בהם שום דבר על עצירה או הפסקה של מפעל ההתנחלויות (Mr. President, I was the one who took notes of the negotiations. Nothing was mentioned about the settlements) - אינני ערב לנוסח המדויק, כי זה התרחש לפני יותר משמונה שנים ולא הקלטתי את הדיון. קרטר הגיב בשתיקה, אבל הבעת פניו העידה שהוא לא הרגיש בנוח כשאהרון ברק העמיד אותו במקומו. אני מרשה לעצמי לשער שאם סרקוזי ייפגש אי פעם עם קרטר לשיחה בארבע עיניים, יהיה להם נושא משותף לדון בו.

 

התקשורת והאליטה ה"נאורה" במדינת ישראל פיתחה מיתוס על פיו זהותו של העומד בראש הממשלה היא הגורם הקובע את יחסיה של ישראל עם אומות העולם. המיתוס הזה משמש להם כתירוץ להצדקת מערכת השיסוי וההסתה אותה הם מנהלים דרך קבע נגד הממשלה והעומד בראשה. לציבור הם מספרים שה"עליהום" של התקשורת והאליטה ה"נאורה" נגד נתניהו איננו נובע ממניעים אישיים, שרק "טובת המדינה" היא בראש מעייניהם, כי רק הדחת נתניהו מראשות הממשלה היא מה שיביא את הגאולה לעם היושב בציון.

 

ה"דיאלוג" הצרפתי אמריקאי האחרון, והפרסום שניתן לו ברחבי העולם, היה כמשב רוח גבית עבור החבר'ה האלה. "אתם רואים? זה לא רק אנחנו. הנה גם גדולי עולם חושבים על נתניהו את מה שאנחנו אומרים כל הזמן . . ." האפשרות שסדר הדברים הוא הפוך, שה-input ממנו ניזונים אותם "גדולי עולם" הוא כל כולו מתוצרת כחול לבן, כלל לא עולה על דעתם. גם כאשר ישנה מודעות להדים הבינלאומיים של ההסתה שלהם, הם אינם חושבים שיש מקום להנמיך קצת את הטון. מאמר קודם (http://www.mideast.co.il/p-2_a-417/) עסק בנושא בהרחבה.

על-פי השקפת עולמה של האליטה "הנאורה", בראש ממשלת ישראל צריך לעמוד לא מי שהציבור בישראל בחר בו, אלא מי שיהיה מסוגל לקבל תכתיבים מגורמי חוץ - בעגה שלהם זה נקרא "לקבל החלטות כואבות". קצת קשה להבין מה ה"היגיון" לפיו צריך תמיד להתכופף כאשר גורמי חוץ דורשים זאת, אבל זה נשמע כמו פרפראזה על דבריו של אריק שרון בזמנו - מה שרואים משם לא רואים מכאן.

  

אין הגדרה מדויקת לאיזה גורמי חוץ ראש הממשלה חייב לציית. זה תלוי בנסיבות. בדרך כלל זה נשיא ארה"ב, אבל לא בהכרח. לפעמים הנשיא מאציל מסמכויותיו למזכירת המדינה או לנציג אחר מטעמו. אבל זה יכול להיות מזכיר האו"ם, וזו יכולה להיות הקנצלרית הגרמנית או כל מנהיג אירופאי אחר, ואסור כמובן לשכוח את "שרת החוץ" או את "השליח המיוחד" של האיחוד האירופי. ואם לא די בכל אלה, מעל שמי המזרח התיכון מרחפת רוחו של "הגדול מכולם" - תום פרידמן מהניו יורק טיימס.

 

תליית הקולר בנתניהו היא מיתוס. מיתוס ותו לא. לאמונה הזאת אין כל בסיס. בהשאלה מאמירה של טלייראן (Talleyrand), מי שהיה שר-החוץ הצרפתי בתקופת נפוליון, לחשוב כך זה יותר גרוע מטעות, זו טיפשות. הבעיה היום איננה נתניהו כמו שבעבר היא לא הייתה בגין. היא אף פעם לא הייתה ראש ממשלתה של מדינת ישראל. למי שכבר שכח, היו לא מעט "חריקות" בתקופת שמיר, וגם רבין המנוח "זכה" לטעום את ה"הערכה מחדש" של היחסים בתקופתו של קיסינג'ר. הבעיה היא בכלל לא במישור הפרסונאלי.

 

אין ספק שלאישיותן של הנפשות הפועלות יש מידה מסוימת של השפעה על היחסים בין מדינות. זה לא יכול להיות אחרת. אבל אלו הן רק הפרעות "מסדר שני", ובדרך כלל השפעתן זמנית בלבד. הבעיות בהן מדינת ישראל נתקלת במערכת יחסיה עם אומות העולם הן במישור שונה לחלוטין. הן נובעות ממהותה ואופייה של המדינה ולא מאישיותו של העומד בראש ממשלתה.

 

מדינת-ישראל היא חריג, חריג שבעולם לא יודעים איך "לאכול" אותו. כל המגעים, וכל ההסכמים הנחתמים בעקבותיהם, של ארצות שונות בעולם עם עמי האזור הם תמיד עם השליט של המדינה בה מדובר. עד גל המהומות שהחל לטלטל את האזור במהלך השנה האחרונה, הלגיטימיות, או למען הדיוק, חוסר הלגיטימיות, של השליטים/משטרים באזור לא מנע קיומם של יחסים תקינים אתם. כל עוד השליט "סיפק את הסחורה", האמצעים בהם הוא נקט על מנת לשמור על כסאו היו "עניין פנימי" בלבד, והשאלה אולי כדאי לשמוע גם מה שיש לעם להגיד כלל לא עלתה על הפרק. היום אנחנו שומעים על "אובדן הלגיטימיות" של שליטים שהודחו כמו מובארק או קדאפי, וכן על זו של שליטים אחרים להם מצפה כנראה גורל דומה, כמו אסד, אבל זו המצאה של החודשים האחרונים. השאלה איך ומתי השליטים האלה זכו ל"לגיטימיות" שלהם היא נושא לדיון נפרד (זה שדה מוקשים כי אפשר באותה מידה לשאול את השאלה הזאת על מספר גדול של מדינות בהן עדיין אין איום ישיר על יציבות המשטר, כולל לפחות שתיים מבין החברות הקבועות במועצת הביטחון). האמת הפשוטה היא שזה נוח מאוד לעשות עסקים עם שליטים של משטרים רודניים. זה הרבה יותר נוח מאשר להתעסק עם שליטים שצריכים להתחשב בדעת הקהל בארצותיהם. שליטים החייבים להעמיד את החלטותיהם ומעשיהם להכרעתו של ציבור בוחרים, שליטים שהעם יכול להחליף אותם במערכת הבחירות הבאה הם פרטנרים מאוד לא נוחים לעשות אתם עסקים. וכך, במשך עשרות שנים, עם או בלי "לגיטימיות", העולם התייחס לרודנים כאל פרטנרים ראויים, פרטנרים שמוצדק לתמוך בהם ולהעניק להם סיוע כלכלי וצבאי בסכומי עתק. בו בזמן הוא עצם עין והתעלם ממצבה העגום של האוכלוסייה בארצות האלו. Business as usual היה שם המשחק.

 

הסיפור הזה לא התחיל מהיום. הוא החל עוד לפני שמדינות האזור זכו לעצמאות. המעצמות הקולוניאליות שחילקו ביניהן את רסיסי האימפריה העות'מאנית בתום מלחמת-העולם הראשונה התייחסו לתושבי האזור כאל "ילידים" (Natives) שאינם בשלים לנהל בעצמם את ענייניהם. זה היה המשך טבעי ליחסן אל תושבי מושבותיהם באפריקה ובאסיה. יותר מאוחר, כשהאמריקאים הגיעו לאזור אחרי מלחמת העולם-השנייה, הם "נכנסו לנעליים" של הבריטים והמשיכו את "המסורת". זה התאים למדיניותה של ארה"ב בכל העולם במסגרת המלחמה הקרה. על מנת לחסום את התפשטות הרוסים הם קיימו קשרים ותמכו במשטרים רודניים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית ללא כל התחשבות בעמי הארצות האלו. לעתים קרובות אפילו נגד רצון העמים האלה (החלפת איינדה בצ'ילי בגנרל פינושה היא דוגמא מצוינת). בגלל הנוחיות של הרגע הם נמנעו מלחשוב על ההשלכות לטווח ארוך של מדיניות כזאת. האפשרות שלא לעולם חוסן, שכאשר המשטרים האלה יתמוטטו במוקדם או במאוחר זה יפעל כמו בומרנג נגדם, הודחקה. התהפוכות העוברות על העולם הערבי בשנה האחרונה הן התממשות אזורית של התהליך הזה. האמריקאים עדיין משלים את עצמם ש"מה שהיה הוא שיהיה" ושהם לא יתקשו למצוא שפה משותפת עם מי שיבוא במקום הרודנים שהודחו. מדיניותו של אובמה, המונחית ע"י ה"מומחים" לענייני העולם הערבי במחלקת המדינה, מתבססת על האמונה שזה מה שיקרה. אבל המומחים האלה גם מאמינים שאם מדינת-ישראל תמנע מבנייה בירושלים יהיה שלום באזור.

 

מדינת-ישראל היא חברה דמוקרטית במשמעות המערבית של המושג. בתור שכזאת היא נטע זר באזור, אי דמוקרטי בים של חברות שבטיות נחשלות ומשטרים טוטליטריים המקיפים אותו מכל עבר. הבוחשים בקלחת המזרח-התיכון רואים בנתניהו "אגוז קשה", תימהוני עקשן שאיננו מוכן להתפשר למען איזו פיקציה שהם קוראים לה "שלום". נוח להשתמש בנתניהו כאליבי לכך שהמגעים להשגת הסדר נקלעו למבוי סתום, אבל בו בזמן זו התעלמות מהעובדה שבניגוד ל"פרטנרים" אחרים באזור, נתניהו איננו פועל בחלל ריק, והוא איננו יכול לא להתחשב ברצון הציבור שבחר בו. מעבר להיבטים האישיים של היחס לנתניהו וממשלתו, התקשורת בישראל גורמת נזק בלתי ישוער בכך שהיא מעלימה את העובדה שמדיניותו של נתניהו נהנית מתמיכה רחבה בציבור הישראלי. זר הניזון מעיתונים כמו "הארץ" ו/או "ידיעות אחרונות" כלל לא מודע למציאות הזאת.

 

לנגד עיניהם של העוסקים ב"מלאכת השלום" עומדות דמויות של ראשי ממשלה כוחניים שכיהנו בעבר, שנהגו ל"צפצף" על דעת הקהל כולל הציבור שבחר בהם, ולא היססו לקבל החלטות הרות גורל באופן שרירותי, לפעמים על חודו של קול ולפעמים גם זה לא - צורת התנהגות שאיננה שונה בהרבה מזאת הנהוגה בארצות אחרות באזור. הם היו רוצים שגם נתניהו ינהג כך.

 

ביל קלינטון, נשיא ארה"ב לשעבר, נתן ביטוי לגישה הזאת כאשר אהוד ברק החליף את נתניהו בראשות הממשלה ב 1999. הוא תאר את הרגשתו כזו של ילד המקבל צעצוע חדש (I'm eager as a kid with a new toy). בתשובה לשאלות עיתונאים, שלא ראו את ההתבטאות הזאת כמחמאה לברק, קלינטון הבהיר התבטאותי לא באה להביע התנשאות (I don't think it's patronizing at all). לכאורה דבר פעוט, לא מה שהוא שבגללו צריך ללכת לרב, אבל כל מי שמכיר את החיים הפוליטיים בוושינגטון, יודע ששם אין פליטות פה ודברים אף פעם לא נאמרים כלאחר יד. לצד המקבל בדרך כלל אין ברירה, והוא נאלץ לבלוע את הצפרדע. התנצלויות הן בגדר מס שפתיים בלבד ולעתים קרובות ההתנצלות יותר חמורה מהאמירה המקורית. שום נשיא, לאורך כל ההיסטוריה של ארה"ב, לא הרשה לעצמו לכנות מנהיג של מדינה אחרת "צעצוע", גם לא מנהיגים של מדינות שיחסיהן עם ארה"ב לא היו ידידותיים. לאור מה שקרה אחר כך לא יהיה בכך משום הגזמה לומר שברק עמד בציפיות.

 

היו בעבר הרבה סיבות למתוח ביקורת על נתניהו וגם היום עדיין יש, אבל הוא לא נתן שיתייחסו אליו כאל צעצוע. לא בתקופתו של קלינטון, וגם לא היום. ביל קלינטון לא אהב את זה, וכמוהו גם מנהיגי העולם היום. לאחרונה קלינטון שב והעלה את הבעייתיות הכרוכה בכך שנתניהו פועל במסגרת דמוקרטית. הוא מאשים את נתניהו שהוא מונע מהשלום לבוא לאזור בכך שהוא נענה לדרישות הציבור שבחר בו ומתעקש ליישם את המדיניות שהרוב מקרב ציבור הבוחרים בישראל תומך בה. נו באמת, איך הוא מרשה לעצמו? זו גם טענתה העיקרית של האליטה ה"נאורה" בישראל נגד נתניהו.

 

לציבור החי בתוך הבועה השמאלית יש השקפה משלו על מהותה של הדמוקרטיה. בהשאלה מהבדיחה המפורסמת על הציפורים והקפה מתקופת הצנע, בעולם שמשמאל, משמעותה של דמוקרטיה היא לא "יירצו - יאכלו, לא יירצו - לא יאכלו", אלא "אצלנו הם יאכלו גם אם הם לא יירצו". עם השקפת עולם כזאת אין זה מפליא שתחת חסות החופש הדמוקרטי הם נוקטים בצעדים שמשמעותם היא הרס הדמוקרטיה. אין להם ספק שדרכם היא התגלמותה של הדמוקרטיה ה"אמיתית", אבל זה רק מלמד שהדג אף פעם לא יודע שהוא רטוב.

 

המאמר עסק ביחסם של "גדולי עולם" לנתניהו, יחס שבניגוד לניסיונות הנואלים להציג אותו כבעיה אישית של נתניהו, הוא יחסם של המנהיגים האלה למדינת ישראל ולעם היושב בתוכה. אבל למטבע יש גם צד שני. עם יחס כזה ועם התבטאויות כאלו מצד "הפרטנרים" שבאים ל"השכין שלום באזור", מי שהוא חושב שאפשר להתייחס אליהם באמון? שאפשר לסמוך על הבטחות שלהם? שאפשר לקחת ברצינות את מה שהם אומרים? במשך שלוש שנות כהונתו כנשיא, אובמה לא החמיץ אף הזדמנות להסתכסך עם נתניהו. המצב הדרדר לרמה בה עצם ישיבתו של אובמה עם נתניהו בלי לעזוב את הפגישה באמצע על מנת "להשכיב את הילדים" היה בחזקת "התפתחות חיובית" ביחסים. אחרי כל זה יש למי שהוא אלו שהן אשליות לגבי הסיכויים להשיג הסדר? עד לאירוע האחרון בפגישה עם סרקוזי, רווחה התחושה שהמצב אולי לא נעים, אבל הוא לא כל כך נורא - "לפחות הם לא צועקים ומגדפים אחד את השני". עכשיו גם את זה כבר אי אפשר להגיד.

 

מצבו של נתניהו דומה לאדם המנהל מו"מ למכירת הדירה שלו עם מתווך דירות. בזמן שהוא יושב בסלון ומתמקח על התנאים, רעייתו, הילדים וקרובי משפחה אחרים צורחים מהמטבח בקולי קולות - די נמאס, תפסיק עם השטויות, אל תתעקש על המחיר, תחתום, תחתום כבר.

 

אסיים בקוריוז מהימים האחרונים, המלמד על "סינדרום נתניהו". במהדורת דצמבר של The Foreign Policy Magazine, עיתון המופיע בוושינגטן מתפרסמת רשימה של מאה הוגי דעות מובילים Top 100 Global Thinkers (לא מצאתי תרגום מדויק למושג Global Thinkers), לשנת 2011. הרשימה מכילה שורה של שמות שעל מרביתם לא שמעתי עד היום. במקום ה-28 ברשימה מופיעים שמותיהם של מחמוד עבאס וסאלם פיאד מהרשות הפלשתינאית, אבל לא על אלה רציתי לדבר. גם לישראל יש נציגות ברשימה. נו, איך אפשר בלי? אבל רק במקום ה-63.  שם מופיע שמו של מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר. ומה מקנה לו את הזכות להיכלל ברשימה? היותו האיש היחיד במדינת-ישראל המוכן להתנגד לנתניהו (being the last man in Israel to stand up to Benjamin Netanyahu).

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "פוליטיקה ותקשורת בזירה הבינלאומית - נתניהו כמשל", מגזין המזרח התיכון, 1 בדצמבר 2011.

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • אני מסכים עם רוב מה שאמרת
  • אמירה חזקה ואמיתית!!
  • תענוג לקרוא - גרם לי להבין הרבה דברים
  • תענוג צרוף של קריאה
  • מאמר מצויין




גלריית המגזין

 

 

21 בספטמבר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006