כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
טורקיה מסוכנת למדינת ישראל
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
היוזמה הסעודית: הברווזון המכוער - אגדה מודרנית
אל-נכבה (النكبة‎) – הפלשתיניזציה של המסכנוּת
רעיון הטלאי הצהוב מקורו באסלאם הקדום
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
אירופה הפסידה במלחמה עוד לפני שהיא החלה
צדק היסטורי עם גולדה מאיר - מלחמת יום הכיפורים
התקשורת צריכה לבקש סליחה בנימין נתניהו
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה
הפליטים הסמויים מן העין
חקירות ראש הממשלה - משפטולוגיה להדיוטות
ירושלים של טראמפ – האומנם פיל בחנות חרסינה?
נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת

אובמה – הדרך עוד ארוכה לשנת הבחירות ב-2012

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

26.05.2011


 

 

 

חיסולו של הארכי טרוריסט אוסאמה בין לאדן הביא לשיפור בתדמיתו של אובמה בעיני הציבור האמריקאי. בתקופה שבה מערכת הבחירות לנשיאות היא כבר בעיצומה, למרות שנותרו עדיין כ-18 חודשים, כל הישג כזה הוא חשוב. מאליו מובן שהוא ינוצל עד תום ע"י מנהלי מערכת הבחירות של הנשיא. האם ההישג הזה יספיק על מנת להבטיח לאובמה תקופת כהונה שנייה? זו כבר שאלה אחרת.

 

ראשית, שמונה עשר חודש בפוליטיקה זה כמעט נצח ואף אחד איננו מסוגל לחזות איך הדברים יתפתחו בתקופה הזאת. שנית עם כל הכבוד להצלחה, חיסולו של בין לאדן הוא הישג פחות משמעותי מכפי שזה נראה ביום הראשון. ההשוואה המתבקשת היא למצבו של בוש האב בתקופת מלחמת המפרץ. תדמיתו של בוש באותם ימים הרקיעה לשחקים והגיעה לשיאים חסרי תקדים (שיעור המרוצים מתפקודו היה מעל 90%. שיעור המרוצים מתפקודו של אובמה היום הוא בקושי 60%, וגם זה ע"פ משאל יחיד, מגמתי, של סוכנות החדשות אסושייטד פרס). פרק הזמן בין מלחמת המפרץ והבחירות של 1992 היה גם כן כשנה וחצי. מצבה של הכלכלה אז, מה שהביא בסופו של דבר לכישלונו של בוש האב להיבחר לתקופת כהונה שנייה, היה הרבה יותר גרוע ממצבה היום, בעיקר בתחום האבטלה. לבנות על כך שחיסול בין לאדן מבטיח לאובמה תקופת כהונה שנייה זה הימור מפוקפק ביותר.

 

אובמה חוזר על מרבית הטעויות שבוש האב עשה. הוא לא מתייחס ברצינות לבעיות המעסיקות באמת את הבוחר. הוא מוקף בחבר יועצים שמשכנעים אותו שאלו בעיות מדומות - תוצאות של תעמולת הפחדה (scare tactics) בה נוקטים הרפובליקנים, ולכן הוא לא מתייחס אליהן לגופו של עניין, אלא הופך כל דבר לבדיחה. זו טקטיקה שמתאימה למועמד. מנשיא מכהן שרוצה להיבחר לתקופת כהונה שנייה מצפים לקצת יותר. דוגמא טובה היא נושא התקציב. אובמה מרבה לתקוף את הצעת התקציב שהוגשה ע"י הרפובליקנים, הצעה הכוללת קיצוצים מרחיקי לכת בהוצאות - פעולה שיש בה הרבה הגיון בהתחשב במצב הגרעון והחוב הלאומי. אבל הביקורת שלו איננה עניינית. הוא מדבר בהכללות כמו "זה יפגע בחלשים" או זה "פרס לעשירים", מבלי לפרט איך ומה. יתרה מזאת, הוא (והדמוקרטים) נמנעים מהגשת הצעת לתקציב חילופי (הם עדיין לא גיבשו עמדה אם העלאת המסים - בה הם רואים את הדרך הנכונה להקטנת הגרעון, תועיל או תזיק להם במערכת הבחירות). שנת התקציב בארה"ב מתחילה באוקטובר, והעובדה שהיום - במחצית השנייה של מאי 2011, עדיין לא הוגשה הצעת תקציב לשנת 2012 איננה מעידה על גישה רצינית מצדו של אובמה. אובמה כבר "פספס" פעם אחת בנושא הזה כשהוא לא הצליח (או אולי לא ניסה מספיק) לגבש הצעת תקציב לשנת 2011. אז הייתה לו שליטה מלאה בשני בתי הקונגרס. השנה עליו להתמודד עם בית נבחרים שהוא בשליטת הרפובליקנים וסנאט בו הרפובליקנים יכולים לטרפד כל יוזמה ע"י פיליבסטר. משום מה אובמה אפילו לא מנסה.

 

ההיגיון הפשוט אומר שסיכוייו של אובמה להיבחר ב-2012 אינם מזהירים. אבל להתנבא על תוצאות בחירות, ועוד במרחק זמן כזה ממועד ההצבעה, זה לא דבר חכם במיוחד. אסתפק כאן לפיכך בסקירה של יתרונות וחסרונות בידיעה ברורה שהדברים יכולים להשתנות באופן מהותי כתוצאה מהתפתחויות בלתי צפויות. כפי שציינתי במספר הזדמנויות בעבר, אף אחד לא יודע את מה שהוא לא יודע, וזה כולל גם אותי.

 

נכון לעכשיו ה"קלף" החזק ביותר של אובמה הוא העדר מועמד רציני רפובליקני. זה יתרון עצום. נשיא מכהן נמצא מלכתחילה בעמדת פתיחה יותר טובה. במצב נורמאלי, כשאין בעיות מיוחדות, בהעדר מועמד חזק אלטרנטיבי, נצחונו של המכהן הוא כמעט בחזקת וודאות. אובמה היה כמובן שמח להיבחר על סמך הישגים, אבל גם ניצחון כברירת מחדל עדיף על כישלון. כל המתחרים על המועמדות בין הרפובליקנים הם מועמדים חיוורים (זו דעתי האישית, הלוואי שאתבדה). סביר להניח שאחד מהם יצליח ללכד סביבו את כל מצביעי המפלגה הרפובליקנית, אבל זה לא יספיק. כדי להיבחר לנשיאות, מועמד רפובליקני צריך למשוך גם מספר משמעותי של קולות בלתי תלויים וכן מספר לא מבוטל של דמוקרטים מתונים. כרגע לא רואים אף מועמד רפובליקני כזה. מה שנחוץ לרפובליקנים הוא מועמד ברמה של רייגן, אבל כרגע אין אחד כזה באופק. עם כל זאת, ללא תפנית משמעותית במצב הכלכלי, אובמה עשוי להפסיד גם למועמד מליגה ב'. בבחירות של 1992, גם קלינטון לא היה דמות אלקטוראלית מרשימה במיוחד.

   

מצבה הכולל של ארה"ב רחוק מלהיות מזהיר, וזה אף פעם לא טוב לממשל הקיים. דברים שכרגע עובדים במיוחד לרעת אובמה הם רפורמת הבריאות והעלייה המסחררת במחירי הדלק. הראשון כבר טבע את חותמו בבחירות של 2010 לקונגרס וממשיך להיות סלע מחלוקת. "מתקפת נגד" של הדמוקרטים בתחום הזה הבנויה על תעמולת הפחדה - "הרפובליקנים עומדים לבטל את MediCare" ושטויות דומות, איננה "ממריאה". תקוותו של אובמה שהנושא הזה יירד מהבמה לקראת בחירות 2012, איננה מתממשת. הוגשו עתירות נגד החוקיות של הרפורמה ובגלל קצב העבודה של בית המשפט העליון, הדיון המשפטי בהשלכות החוקתיות של ObamaCare יתקיים כנראה דווקא כשמערכת הבחירות תהיה בשיאה.

 

משבר מחירי הדלק לא נגרם בגלל מה שאובמה עשה או לא עשה. גם אין ביכולתו לשנות הרבה בתחום הזה. למעט התקפות דמגוגיות על חברות הדלק הוא חסר אונים. מצד שני, הימנעותו מנקיטת צעדים ברורים לעידוד הגברת התפוקה הפנימית של דלק ומדיניותו ההססנית (אם אפשר בכלל לכנות את זה "מדיניות") בכל הקשור להקטנת התלות ביבוא דלק יוצרות בצדק או שלא בצדק רושם שהנושא לא כל כך מטריד אותו.

 

נושא אחר שמטריד רבים בציבור הוא ההגירה הבלתי חוקית. למעשה יש מידה רבה של הגזמה בשימוש במונח הגירה (immigration) לתיאור המצב, כי זה נראה יותר כמו פלישה (invasion) מאשר הגירה. למרות הבטחות מרחיקות לכת במהלך מערכת הבחירות של 2008, שום דבר לא נעשה ע"י ממשל אובמה בפועל. הנושא כלל לא עלה לדיון בשנתיים האחרונות. עברו שנתיים וחצי ללא כל פעילות עד שאובמה מצא זמן להקדיש נאום לנושא ההגירה. כל אחד מבין שבזמן שנותר עד לבחירות לא ניתן יהיה לשנות מה שהוא.

 

נושאים נוספים שמעיקים על אובמה הם החוב הלאומי שתפח למימדים שמאיימים על יציבות המשק האמריקאי, והעלאות המסים הצפויות. במהלך מערכת הבחירות ב-2008, אובמה התחייב להעלות את המסים רק על "מיליונרים ומיליארדרים". זה קסם לרבים ותרם רבות להצלחתו. היום כבר ברור שאת ההבטחה הזאת הוא לא יוכל לממש. ראשית, בעלי הכנסה שנתית של 250,000$, המוזכרים כ"קהל היעד" להעלאת המסים, זה לא בדיוק "מיליונרים ומיליארדרים". שנית, על מנת להשיג את ההכנסות הנדרשות לממש את התוכניות שלו, ובראש ובראשונה את ObamaCare, אובמה יצטרך להוריד את סף המיסוי באופן משמעותי. כבר מדברים על הכנסות שנתיות של 100,000$ ופחות. הכנסות כאלה אינן נחשבות ל"גבוהות" במושגים אמריקאים. זה יפגע באופן משמעותי במעמד הבינוני. שוב, ההשוואה המתבקשת היא עם בוש האב. מה שגרם יותר מכל לכישלונו של בוש להיבחר לתקופת כהונה שנייה היה אי יכולתו לעמוד בהבטחתו לא להעלות את המסים (Read my lips - No More Taxes). אף אחד לא מצפה מפוליטיקאי שיממש את כל הבטחותיו, אבל כשזה נוגע לכיס, הגישה של האמריקאי היא אל תבטיח אם אינך בטוח שתוכל לקיים.

  

בעיצומה של השנה השלישית לכהונתו, אובמה נמצא עדיין במצב של אפס הישגים של ממש. אם בית המשפט העליון יחייב אותו לבטל את ObamaCare או לשנות סעיפים מהותיים בחוק, זה יחסל גם את ההישג הנומינלי היחיד שלו. ההרכב הנוכחי של בית המשפט (חמישה שופטים שמרנים מול ארבעה שופטים ליברלים) איננו מבשר טובות. יש אספקט אחר של רפורמת הבריאות של אובמה שאיננו זוכה לכיסוי רחב בתקשורת הממוסדת. זאת האחרונה, רובה ככולה ממשיכה לתת לו גיבוי מלא. הרבה מעבידים בינוניים וגדולים אינם מסוגלים לעמוד בעול הפיננסי של ObamaCare. על מנת למנוע פיטורי עובדים (מה שיחמיר את מצב האבטלה) הם מקבלים פטור (Waiver) מיישום הרפורמה. מספר המעבידים שעד היום קבל פטור כבר עולה על 200, ועוד "היד נטויה". אלה בעיקר מעבידים המעסיקים מאות ובחלק מהמקרים אלפי עובדים. למרות שלא "בודקים בציציות" של המעבידים, סקירה שטחית מראה שמספרם של אלה שתרמו למערכת הבחירות של אובמה בבחירות 2008 בין מקבלי הפטור הוא דומיננטי. לאחרונה התגלה שכ 20%, כ-38 (!), מבין מקבלי הפטור הם מעבידים הנמצאים במחוז הבחירה של ננסי פלוסי, יו"ר הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים הדמוקרטית ומי שהייתה הכוח המניע העיקרי להעברת הרפורמה.

 

על הרקע של אפס הישגים גם הישג בעל חשיבות משנית כמו חיסולו של טרוריסט מבוקש הופך להיות אירוע המאה. לא מפליא לפיכך שהממשל משקיע מאמצים להפיק ממנו את מירב התועלת התדמיתית. אלא ש הדברים אינם כל כך פשוטים. אחרי גל האופוריה ששטף את הציבור מיד אחרי שההודעה על חיסולו של בין לאדן התפרסמה, החלו לעלות שאלות ותהיות על מה בדיוק קרה שם. מרבית ההשגות באות דווקא מהצד הלא צפוי - "הגרעין הקשה" של תומכי אובמה. שאלות כמו "האם זה היה חוקי?", "האם זה היה מוסרי?", "האם אי אפשר היה אחרת?", שאלות שאובמה ותומכיו לא תארו לעצמם בחלומות הכי גרועים שלהם שהם יצטרכו אי פעם להתמודד אתן, עולות מכל צד בתקשורת ובאינטרנט. ביסודו של דבר, אחרי שמנפים את כל המליצות וזיבולי השכל בהן הדוברים השונים מנסים "לעטוף" את החבילה, התמונה המצטיירת היא עגומה למדי. אובמה הורה לצבא ארה"ב לפלוש למדינה ריבונית שלפחות על הניר היא בעלת ברית. הפלישה בוצעה ללא תאום עם שלטונות המדינה, וללא קבלת הסכמתם. במהלך הפלישה נרצח אדם בלתי מזוין שלא סיכן את הכוחות התוקפים. אומנם מדובר באדם שהוא רשע מרושע שוודאי קבל את המגיע לו, אבל ממתי מוציאים אדם להורג כך סתם, ללא דין ומשפט? מנקודת מבטו של קהל חסידי אובמה זו חזרה למדיניות בוש. זה לא מה שהם ציפו ממביא בשורת ה Change בו הם תלו כל כך הרבה תקוות. אפשר להבין את התסכול שלהם. העובדה שהקרדיט על ההישג מגיע לפחות בחלקו לבוש ולשיטותיו "הנלוזות" (אובמה לא חוסך מאמצים על מנת להעלים או לפחות לטשטש את זה, אבל הציבור האמריקאי הוא לא עד כדי כך טיפש), רק מגבירה את מפח הנפש בקרב ציבור החסידים. זה לא יגרום להם להצביע עבור מועמד חילופי לאובמה, אבל זה בהחלט יכול לצנן את מידת ההתלהבות בה הם יפעלו למען בחירתו החוזרת.

 

הבעיה האמיתית של אובמה היא האפשרות שסיפור בין לאדן יתגלה כבלתי רלוונטי לחלוטין. אין ספור מחקרים וספרי הגות עסקו ועוסקים בשאלה אם הנסיבות הן אלו שיוצרות את המנהיג או שהמנהיג יוצר את הנסיבות. לאף אחד אין תשובה חד משמעית. באותה מידה, גם לשאלה אם בין לאדן הביא את הטרור או שהטרור הוא זה שיצר את בין לאדן אין תשובה. יעבור קצת זמן לפני שאפשר יהיה להסיק מסקנות כל שהן. זה יכול להמשך ימים או שבועות, אבל זה יכול גם לקחת חודשים ואולי אפילו שנים. כמובן שמנקודת מבטו של אובמה כל מה שהוא זקוק לו זה להגיע לנובמבר 2012 בשלום. מה יהיה אחר כך - אלוהים גדול. 

 

נושאי מדיניות החוץ של ארה"ב אינם תופסים מקום גבוה בתודעתו של האמריקאי הממוצע. יש נושאים המעסיקים אותו הרבה יותר. בכל זאת, התוהו ובוהו השורר בניהול מדיניות החוץ איננו עובר ללא הדים. התקשורת, עם כל האהדה שיש לה לאובמה, איננה יכולה להתעלם לחלוטין ממה שקורה.

 

אובמה הבטיח, במהלך מערכת הבחירות ב-2008, שהוא ינהל מדיניות המשוחררת מאידיאולוגיה ופוליטיקה, מדיניות המתבססת על הערכה ריאלית של המציאות בשטח ועל האינטרסים של ארה"ב באזור (a strategy no longer driven by ideology and politics but one that is based on a realistic assessment of the sobering facts on the ground and our interests in the region). צריך דמיון מפותח מאוד כדי לראות את התנהלות אובמה לנוכח התהפוכות העוברות על המזרח התיכון כמונעת ע"י "הערכה ריאלית של המציאות בשטח". במקרה הטוב זה נראה כמו חובבנות, ואולי אפילו שלומיאליות.

 

שאלת מפתח, שאף אחד איננו מצליח למצוא לה תשובה הגיונית, היא למה לוב כן, וסוריה לא, כשברקע מרחפת השאלה מה יש לארה"ב לחפש בלוב בכלל? בראיון לעיתונות כשהתחילו סימני המהפכה בסוריה, מזכירת המדינה נשאלה לדעתה על החלפת משטרו של אסד. תשובתה הייתה זה תלוי במה יחליף אותו (It depends upon what replaces it). במצריים אובמה קרא להדחת מנהיג שהיה בעל ברית בלי שהיה לו צל של מושג מי יבוא במקומו. בלוב אובמה יזם פעולה צבאית קינטית (kinetic military operation) נגד המשטר בלי לדעת מי הם המתקוממים נגד המשטר. לעומת זאת, בסוריה? אולי מי שהוא בין יועציו של אובמה מזהה כאן מידה כזאת או אחרת של קוהרנטיות.

 

ללא קריאה להדחתו של אסד, כפי שהיה במצרים, וללא פעולה צבאית קינטית כפי שזה נעשה בלוב, דובר מחלקת המדינה הסביר השבוע את עמדת ארה"ב כלפי המשטר בסוריה במלים הבאות, אנחנו מעוניינים בצורה כל שהיא של תהליך דמוקרטי אמין שינסה לענות על צפיות העם הסורי . . . [למרות שלא] נראה שזה עומד לקרות אנחנו עדיין ממתינים לכך שבנקודת זמן כל שהיא יבוא מענה לצפיות התושבים (we'd like to see some sort of credible democratic process that attempts to address the aspirations of the Syrian people . . . those options for real reform decrease, and we - but we still need to see, at some point, the Syrian people's aspirations addressed). ניסוח מעולה לתאר חוסר מדיניות.

 

ככל שחולף הזמן, חיסולו של בין לאדן מתגלה יותר ויותר לא כ"תפנית", אלא כחריג. ביסודו, ניהול מדיניות החוץ ע"י אובמה לא נותר ללא שינוי. מנהיגות מאחור (leading from behind), כפי שזה הוגדר ע"י אחד מעובדי הבית הלבן, ממשיכה להיות הקו המנחה את כל מהלכיו של הנשיא. כתחליף לקבלת החלטות מדיניות חד משמעיות הוא נושא נאומים. גם זה נעשה בדרך כלל אחרי תקופה ארוכה של היסוסים והתלבטויות. ביצועם של צעדים מעשיים כל שהם נדחה עד שהנסיבות אינן מותירות ברירה אחרת. 

 

חיסולו של בין לאדן הוא, לדעתו של אובמה, הזדמנות לפתיחת "דף חדש" ביחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי, מנוף להתנעה מחדש (reset) של מדיניות הושטת היד (out reach) עליה הוא הכריז עם כניסתו לבית הלבן. המדיניות הזאת תקועה בבוץ כבר למעלה משנה. כמיטב המסורת של ממשל אובמה, ידיעות אודות הנאום הצפוי ועל מה שעומד להיאמר בו, הודלפו ע"י עובדי הבית הלבן מראש וזכו להתפרסם במאמרים בשני עיתונים יוקרתיים משני צדי הקשת הפוליטית - הניו יורק טיימס (http://www.nytimes.com/2011/05/12/us/politics/12prexy.html?_r=1&hp=&pagewanted=all), והוול סטריט ג'ורנל

 (http://online.wsj.com/article/SB10001424052748703864204576315680040526802.html?mod=wsj_share_twitter#printMode).

נאומו של אובמה בשבוע שעבר, שעסק ב"אביב העמים" העובר על העולם הערבי, אכן ענה על הצפיות. (http://www.nytimes.com/2011/05/20/world/middleeast/20prexy-text.html?_r=1),  

הבעיה היא שקצת מוקדם לקבוע היום שהמתרחש בארצות ערב הוא באמת "אביב". הרבה יותר סביר, בהשאלה מדבריו של מרק טוויין, שהחדשות אודות בוא "האביב" הן מוגזמות ושהאירועים האלה יתגלו כ"סתיו", שבעקבותיו יחזור החורף, ואולי אפילו חורף יותר גרוע.

 

קשה למצוא איזשהו טעם לפגם בנאומו של אובמה. אם הוא אכן ישיג את המטרה זאת כבר שאלה אחרת. אבל זה לא תלוי באובמה. מה שבכל זאת צורם את העין הוא הניסיון ל"המתיק את הגלולה", על מנת להגביר את האטרקטיביות של המסר לקהל היעד בעולם הערבי. עבור הקהל הזה, נושאים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם, חופש דיבור, שוויון לנשים וכו', אינם בדיוק בראש סדרי העדיפויות (אם הם בכלל נמצאים שם). על מנת ליצור "איזון" (even handedness), התווסף חלקו האחרון של הנאום המוקדש לנושא אחר לחלוטין - לסכסוך הישראלי ערבי - האובססיה שלא תיגמר לעולם.

 

ע"פ הניו יורק טיימס מה-18 במאי, בששת החודשים שחלפו מיום שהחלו הסערות הפוליטיות בעולם הערבי, אובמה ויועציו מחפשים דרך ליצור תלות בין המתרחש בארצות ערב השונות לבין המבוי הסתום בו נמצא "תהליך השלום" בין ישראל והפלשתינאים (six months after the Arab world erupted in a political firestorm, President Obama has been searching for ways to link the region's historic transformation to the long-stymied peace negotiations between Israel and the Palestinians)

(http://www.nytimes.com/2011/05/18/us/politics/18prexy.html?_r=2&hp).

דווקא מהניו יורק טיימס נשלחה לאובמה העצה המנע מלעסוק במה שאינו ניתן לניהול

(avoid the unmanageable) - תום פרידמן, במאמר מערכת מה-18 במאי

(http://www.nytimes.com/2011/05/18/opinion/18friedman.html?hp). אובמה לא שעה לעצתו של פרידמן.

   

לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על יחסי ישראל ארה"ב בכלל ובעידן אובמה בפרט. לזה יוקדש מאמר נפרד. אסתפק כאן רק בציון נקודה אחת שהיא לדעתי מרכזית לצורך הבנת האי הבנות בין ישראל וארה"ב. אובמה בנאומו אומר בין השאר את המשפט הבא המצב הקיים אינו יכול להמשך, ועל ישראל לנקוט בצעד נועז על מנת להביא לשלום בר קיימא (The status quo is unsustainable, and Israel too must act boldly to advance a lasting peace). משום מה האפשרות שאולי צריך לדרוש גם מהצד השני לנקוט "בצעד נועז" איננה מוזכרת.

 

למעט מקרים של פאשלות רציניות, מדיניות החוץ איננה תופסת מקום מרכזי במערכות הבחירות לנשיאות. בתחום הזה, עם כל התהיות שיש בציבור לגבי ניהול מדיניות החוץ, לאובמה אין עדיין ממה לחשוש, מה גם שהתקשורת הממוסדת עובדת שעות נוספות לצייר תמונה וורודה עד כמה שזה אפשרי. ההשגות המעטות שעולות מדי פעם באות דווקא מה"גרעין הקשה" של תומכי אובמה שמתקשים להשלים עם אספקטים של מדיניות אובמה שמזכירים להם את בוש. על מנת להבטיח שלא תהיינה הפתעות בתחום הזה, וכדי להסיר את מעט הספקות מאלה שעדיין לא השתכנעו סופית, העיתון היוקרתי, וושינגטון פוסט, נטל על עצמו את המשימה "לנקות את השטח". מאמר מערכת שהתפרסם ב-24 באפריל, מאמר שנראה כאילו יצא מעטו של הנס קריסטיאן אנדרסן

(http://www.washingtonpost.com/opinions/obama-lost-in-thought/2011/04/26/AF0FrwsE_print.html), מסביר לציבור קוראי העיתון שניהול מדיניות החוץ ע"י אובמה שנראה כמו הססנות וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות, הוא למעשה המחשה של עומק חשיבה וזהירות בביצוע. האדם הפשוט איננו מספיק חכם כדי להבין את זה. לשם כך דרוש מפקד עליון עם שכל בעל "מורכבות אינטגרטיבית"  (What may appear to be dithering and inability or unwillingness to cope with reality, is actually a manifestation of "depth and carefulness of thinkingץ" Ordinary people are simply not smart enough to get it. It takes a Commander in Chief with a mind of "integrative complexity"). אני חייב להודות שהמושג הזה, integrative complexity, תפס אותי לא מוכן (יש למי שהוא איזה רעיון איך לתרגם אותו לעברית?), בייחוד לאור העובדה שכותב המאמר מסביר שהוא התייעץ עם שלושה (!) פסיכולוגים לפני שהוא הגיע למסקנה הזאת. אף אחד מהשלושה לא פגש את אובמה, לא דבר איתו אי-פעם פנים אל פנים, שלא לדבר על כך שלא עשה לו מבחנים כלשהם, אבל זה לא מנע מהם לתת חוות דעת. מאחר וכותב המאמר מגדיר את בוש כ- integratively simple thinker אני מרשה לעצמי לנחש שהמסר שלו לציבור הוא מה שהוא בנוסח: תראו, אובמה הוא החכם מכל אדם, רק מי שניחן באותה מידה של חוכמה יכול להבין אותו. מי שלא התגלגלה לידיו הזכות הזאת שיישב בשקט וישאיר לאובמה לנהל את העניינים.

 

לא נותר אלא להתאזר בסבלנות ולראות אם בנובמבר 2012 יהיו קונים לסחורה הזאת.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "אובמה - הדרך עוד ארוכה לשנת הבחירות ב-2012", מגזין המזרח התיכון, 26 במאי 2011.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • גם לנו יש אחד כזה -קוראים לו אהוד ברק והתוצאות ברורות....




גלריית המגזין

 

 

 27 במאי 2018

 

מוסר, זכויות-אדם ותמיכה בפלסטינים לא הולך ביחד

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006