כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הפיכה צבאית בטורקיה
משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
Islamic Terror – How Many People Were Killed During May 2010
מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

האם צפויה שואה שנייה?

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

02.05.2011


 

 

 

בפרוס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, חוזרת ועולה השאלה שאף אחד לא שואל, ולכן גם אף אחד לא מנסה לענות עליה. השאלה היא ''האם זה יקרה שוב?'' ומה שיותר חשוב, "מתי זה יקרה שוב?"  במלים אחרות, האם לסיסמא Never Again יש בסיס? למרבה הצער, במציאות של ימינו התשובה היא לא, לסיסמא הזאת אין כל בסיס.

 

בניגוד לדעה הרווחת, הסיסמא Never Again איננה המצאה של כהנא. המלים האלו, never again, מופיעות בכתובים בפעם הראשונה בדו"ח שנכתב בידי סמל אמריקאי מהדיוויזיה ה-42, עליו הוטל לתעד את מראות הזוועה שראו ראשוני החיילים האמריקאים ששחררו את מחנה הריכוז דכאו (Dachau) ב-29 באפריל 1945. יותר מאוחר הסיסמא הזאת הוטבעה באותיות פלדה בחמש שפות - יידיש, צרפתית, אנגלית, גרמנית ורוסית, על מצבת הזיכרון שהוקמה באותו מחנה, ושם אפשר לראות אותן עד היום הזה.

 

קיינמאל מער

Plus Jamais

Never Again

Nie Wieder

Никогда более

 

רבים וטובים היו רוצים לראות בשואה חריג (aberration), תופעה חד פעמית שלא תחזור יותר. ספרות שלמה התפתחה סביב הנושא, מחקרים נכתבו וטובי המוחות ניסו להתמודד עם התופעה. אבל המציאות היא שאת מספר המקרים של טבח המוני והשמדת עם, בהיקפים שלא היו "מביישים" את השואה, שאירעו מאז תום מלחמת העולם כבר לא ניתן למנות על אצבעות הידיים והרגליים ביחד. האם זה הזיז למי שהוא? פחות משלוש שנים אחרי סיום המלחמה, חמש מדינות החברות בארגון האו"ם עשו יד אחת בניסיון לבצע השמדת עם נוספת - בעיקרון ניסיון ל"השלים" את מה שהגרמנים לא הספיקו. זה עבר ללא תגובה. האו"ם כארגון, והמעצמות החברות במועצת הביטחון, אף אחד מהם לא נקט אצבע כדי למנוע את מה שיכול היה להסתיים בשואה שנייה. בדיוק כמו במהלך מלחמת העולם, העולם היה פסיבי. עכשיו מתייחסים לאותו ניסיון של הערבים כאל "שואה" (אל-נכבה הוא המונח הרשמי). אבל בעיני העולם היום, השואה הזאת היא לא של קורבנות היעד, השואה היא כישלונם של הערבים בביצוע.

 

אין מנוס מהמסקנה העגומה שהלקח היחיד שהאנושות הפיקה מהשואה הוא שהדבר הוא בר ביצוע. יתרה מזו, שהדבר הוא בר ביצוע בלא שהמבצע יישא באחריות כל שהיא למעשה

 

תשתית השנאה עליה צמחה השואה עדיין קיימת. השואה לא שנתה הרבה בתחום הזה. אנשים ששנאו יהודים לא התחילו פתאום לאהוב אותם בגלל השואה. הם אולי הורידו פרופיל, אבל לא יותר. אדרבא, שנאת היהודים עברה שדרוג (upgrade) - מהמרתף לביסטרו. מרתף הבירה (bierkeller) הוא חלק אינטגרלי של התרבות הגרמנית והוא מוסד נפוץ בגרמניה גם בימינו. מרתף הבירה מציין גם מעמד חברתי. ציבור הלקוחות הוא בעיקרו בני המעמדות הנמוכים, שכירי יום ועובדי כפיים. זה ציבור ששנאת היהודים הייתה מאז ומעולם חלק טבעי ממורשתו התרבותית. היטלר וחבר מרעיו התחילו את דרכם במרתף הבירה במינכן. שם הם טוו את תוכניותיהם לעולם בו ישרור "סדר חדש". החתך החברתי/תרבותי של יורשיהם בדורנו הוא שונה. שוכני המרתף תוגברו בציבור חדש, ציבור שאיננו נמנה דווקא על בעלי הצווארון הכחול. אנשים בעלי השכלה, אקדמאים, סופרים והוגי דעות, בתוכם משקל לא מבוטל לבני עמנו. אנשים אלה מעדיפים את הביסטרו (bistro) על המרתף. שם הם מרגישים יותר "בבית". שם, באווירה נינוחה, ללא צחנת בירה וצווחות שיכורים, הם יכולים להחליף דעות בצורה תרבותית.  שם, על ספל קפוצ'ינו, הם מנהלים דיונים אינטלקטואליים מפוכחים על דרכים למציאת "פתרון סופי" לבעיית הציונות. אין הם אנטישמים חס וחלילה. זה הדבר האחרון שיעלה על הדעת. הציונות זה מה שמפריע להם. הציונות הביאה להקמת מדינת ישראל שהיא בעיניהם "טעות היסטורית" אותה יש "לתקן". השאלה מה יהיה גורלם של היהודים החיים במדינת ישראל כאשר "תתוקן הטעות" כלל לא עולה במהלך הדיונים. זה כבר "יסתדר" איך שהוא. "אלימינציה" [של הישות הציונית] היא מילת הקוד, לא השמדת עם חס וחלילה. איך בדיוק תתבצע האלימינציה? זה פרט קטן.  הדיונים האלה הם הכנת תשתית אינטלקטואלית/מוסרית לשואה הבאה. אם וכאשר זה יקרה הם תמיד יוכלו לטעון "לא ידענו", "לא לזה התכוונו". גם כש"מיין קאמפף" הופיע על הבמה אף אחד לא האמין שמאחורי הדברים מסתתרת כוונה אמיתית.

 

בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, כשאירועי השואה היו עדיין טריים בזיכרון, גם הקיצוניים שבשונאי ישראל העדיפו להסתיר את פרצופם האמיתי. אבל הזמן עושה את שלו ואנשים רוצים לשכוח. ואם לא השכחה, מנגנון ההדחקה גם לו יש מה לומר. בימינו, בהשאלה מהמחזמר "כנר על הגג", "להיות מזוהה כאנטישמי זה אולי עדיין לא כבוד גדול, אבל זה כבר גם לא בושה."     

 

אפשר לעצום עיניים, ואפשר לשחק בנדמה לי, אבל שום משחקי מילים ו/או מילות תחליף (Euphemisms) לא ישנו את המציאות. כמו שנאמר על השושנה - a rose under any name smells the same, "שנאת יהודים בכל כינוי, הסרחון נותר ללא שינוי."

 

ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה בדיוק באותה צורה. זה בלתי אפשרי, כי הנסיבות אף פעם אינן זהות וגם הבדלים שלכאורה אינם משמעותיים יכולים להביא לתוצאות שונות לחלוטין. כשמדובר באירוע כמו השואה ישנו הבדל מהותי בין ימינו לבין העבר - היום אנחנו יודעים. אחד הגורמים שתרמו להצלחתם של הגרמנים בביצוע "הפתרון הסופי", היה חוסר הידיעה על המתרחש. יתרה מזאת, גם כשהחלו להגיע הידיעות הראשונות אנשים התקשו להאמין בהן. המוח האנושי לא היה מסוגל לעכל את גודל הזוועה. העובדה שדברים כאלה יכולים להתרחש בעולם התרבותי היו מעבר ליכולת הקליטה של האדם. היום זה שונה. היום אנחנו יודעים לא רק שזה יכול לקרות, אלא שזה אכן קרה בפועל.

 

ההגיון הפשוט אומר שמאחר והאנושות יודעת למה הסתה ודמוניזציה שיטתית ומתמשכת של ציבור יכולות להביא, ובמה זה יכול להסתיים, היה צריך לחול "מיתון" ברמת השלהוב של התעמולה האנטי "ציונית", ולא היא. קורה בדיוק ההפך. מידת הארסיות של הלוחמה המילולית המתנהלת נגד ה"ישות הציונית" היא מעל ומעבר לכל מה שידענו בשנות השלושים של המאה הקודמת. זה מתרחש יום יום בהיכלות האקדמיה, בקרב החוגים הליברליים ובבלוגים באינטרנט. ומה שאולי הכי גרוע, אי אפשר להתעלם מחלקם של יהודים וישראלים ב"עליהום" הזה. כדי להקל על המצפון ממציאים ספורים שלא היו ולא נבראו על "זוועות הכיבוש" - הציונים עושים לערבים את מה שהגרמנים עשו ליהודים, ומפתחים מיתוס שקרי על היות הציונות גלגול מודרני של הנאציזם.  

 

טובי המוחות בעולם האקדמי הנמנים על סגל ההוראה במוסדות אקדמאים מהשורה הראשונה (top of the line) נרתמו לסייע לתהליך שבמהותו הוא לגיטימציה של השואה. בחסות החופש האקדמי אנו נתקלים בשרלטנים המפרסמים עבודות "מחקר" בהן הם "מוכיחים" תזות שמקומן במקרה הטוב הוא בתיאטרון האבסורד. זה מתחיל בהכחשת עצם קיומה של השואה- להד"ם; זה ממשיך דרך "כן, היה מה שהוא אבל זה לא היה כ"כ נורא, היהודים סתם עושים מזה עניין"; וזה מגיע ל"היהודים/ציונים לא פחות גרועים, הם עושים לערבים את מה שהגרמנים עשו להם". דוגמא ל"מחקר" אקדמי כזה היא עבודת מסטר של סטודנטית יהודיה (!) באוניברסיטת טורונטו בקנדה, שפורסמה לפני מספר חודשים, הנושאת את הכותרת: The Victimhood of the Powerful: White Jews, Zionism and the Racism of Hegemonic Holocaust Education. לא צריך לקרוא את העבודה כדי לדעת מה היא מכילה, כי הכותרת אומרת את הכל. במשפט אחד ה"חוקרת" הצליחה להרכיב "סלט" הכולל את כל הרע האפשרי - יהודים, לבנים, ציונים, גזענים, התחזות לקורבן של "בעלי הכוח", ותאור מניפולטיבי של השואה. לא כאן המקום לנתח את פרטי ה"מחקר" הזה (מי שמעוניין יכול לראות את העבודה המלאה כאן: http://www.vigile.net/The-Victimhood-of-the-Powerful ). אסתפק רק בציון העובדה ש"מחקר" כזה, בו המלים "ערבים" ו"איסלאם" היו מחליפות את המלים "יהודים" ו"ציונות", לא רק שלא היה מזכה את כותבו בתואר האקדמי הנכסף, הוא היה נזרק מהאוניברסיטה תוך שלילת זכותו ללימודים אקדמיים. זה מה שמוגדר בקנדה כ"חופש אקדמי". ה"חוקרת" שלנו יודעת איפה היא חיה. היא הלכה "על בטוח". "מחקר" אחר מהסוג הזה התפרסם לפני כארבע שנים כספר עב כרך (500 עמודים!) הנושא את הכותרת The Israeli Lobby (מהדורה מקוצרת של ה"מחקר" התפרסמה בירחון בריטי כשנה לפני הופעת הספר). המחקר שהוא במהותו גירסא מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון, נכתב ע"י שני פרופסורים מכובדים מאוניברסיטאות הרווארד ושיקגו. בספרם, השניים חוזרים ו"מוכיחים" את המעשיות הידועות משכבר הימים אודות השליטה היהודית (הציונים ותומכיהם במקרה הנוכחי) בעולם - מיתוס שהיה אחד מאבני הפינה של התיאוריות האנטישמיות בגרמניה הנאצית. הספר זכה למקום של כבוד ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

 

שוני אחר, מהותי ביותר, בנסיבות של היום לעומת העבר הוא עובדת קיומה של מדינת ישראל ויחסי הכוחות. מה שמנע עד עכשיו שואה שנייה הוא לא חוסר רצון אלא חוסר יכולת. זו הסיבה לכך שהנושא לא יצא עד היום מהמסגרת של דיונים באקדמיה. לא נראה שהמצב הזה עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין, אבל לא לעולם חוסן. מצד שני, כפי שנאמר למעלה, ההיסטוריה, גם כאשר היא חוזרת, זה איננו בהכרח באותה צורה. בעזרת הטכנולוגיה המודרנית פותחו אמצעי לוחמה המאפשרים לצד התוקף יכול להגיע להישגים שלא היו עולים על הדעת במאה הקודמת, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה בתחום הזה.

 

פרמטר אחר שלא היה קיים בעבר הוא האיום הנובע מהאפשרות של שימוש בנשק גרעיני או בנשק השמדה המוני מסוג אחר. שואה כזאת אם וכאשר היא תבוא, תהיה שונה לחלוטין ממה שהתרחש בשואה הראשונה. היא תמשך מספר דקות במקום מספר שנים, ויעדר ממנה האלמנט של "המגע האישי" שנבע מהעימות פנים אל פנים בין הרוצחים והנרצחים שהיה חלק אינטגרלי של השואה הראשונה. שואה כזאת תבוצע באמצעות "שלט רחוק" בלא שהרוצחים יראו את קורבנותיהם. השואה השנייה תהיה לפיכך שונה מהראשונה, אבל היא עדיין תהיה שואה לכל דבר.

 

לסיום המאמר מספר מלים על האיום הגרעיני האיראני. שאלת המפתח היא מה ישראל יכולה לעשות בנידון, אם בכלל. 

 

למעשה, שום דבר. חיסול היכולת הגרעינית של איראן באמצעים קונבנציונליים הוא מעבר ליכולתה של ישראל. ספק אם חיל האוויר של ארה"ב יוכל לעמוד באתגר גם אם הוא יעשה את זה ב"מישרה מלאה". עם כל הכבוד לחיל האוויר הישראלי, הוא לא באותה ליגה, וודאי לא בצד הכמותי. הסיפור של עיראק לא יחזור. שם היה צורך לטפל בכור גרעיני אחד בודד ולצידה של ישראל היה יתרון ההפתעה. באשר לשימוש בנשק גרעיני ע"י ישראל, זה לא נראה מעשי. לישראל בשל גודלה ומספר התושבים אין יכולת ספיגה, ולכן תגובה ישראלית תהיה בבחינת "כוסות רוח למת". מכה מקדימה, תוך שימוש בנשק גרעיני, תביא יותר נזק מאשר תועלת. ישראל אף פעם לא תוכל להצדיק את זה כי אי אפשר להוכיח שאיום שלא בא לידי ביצוע היה בו ממש (It is impossible to prove a negative). מספיק להזכיר בגל הגינויים שהיה מנת חלקה של ישראל בעקבות הפצצת הכור העיראקי ושם זה עבר ללא אבדות בנפש וללא נזק מלבד למטרה עצמה. יתרה מזאת, למכה מקדימה יש ערך רק אם ניתן לחסל את היכולת הגרעינית של איראן באופן מלא. חיסול חלקי בלבד יחשוף את ישראל לתגובה איראנית שכל העולם יראה אותה כמוצדקת. ספק אם ישראל תוכל לעמוד בזה. גם אם לישראל יש היכולת לחסל את היכולת הגרעינית של איראן באופן מלא, ספק אם יש מי שהוא בישראל שיהיה מוכן לקחת את האחריות לנקיטה בצעד קיצוני כזה. 

    

בעבר, לפני שהשתלטה מדיניות הפה הגדול, היה נהוג לשמור על עמימות גרעינית, ולהשאיר לאחרים לנחש מה יש או אין לישראל בכל מה שקשור לנשק גרעיני. כמו כן היה מקובל לומר ש"ישראל לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני". זה נשמע יפה והיה בזה גם לא מעט היגיון כל עוד היה ביטחון שלצד השני אין יכולת גרעינית. זה פחות חכם לומר את זה כאשר לצד השני יש יכולת גרעינית, כי אז מה שאתה אומר לו זה למעשה "תרגיש חופשי להשתמש ביכולת הגרעינית שלך, את החשבון נעשה אחר כך". מהרגע שהעימות עולה על פסים גרעיניים משני הצדדים, אם ישראל לא תהיה הראשונה, היא גם לא תהיה השנייה. היא לא תהיה.  

 

שואה שנייה, כפי שמציג זאת ההיסטוריון בני מוריס באחד ממאמריו, היא וודאות. השאלה היא לא "אם" אלא "מתי".

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "האם צפויה שואה שנייה", מגזין המזרח התיכון, 2 במאי 2011.

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • צריך לשים לב למה שקורה בגרמניה
  • אני לא בטוח כמה היא וודאית
    • תיקון
  • מילים כדורבנות
  • אני מקווה שניתן יהיה למנוע שואה גרעינית.
  • מאמר מצויין
  • יכולת קונבנציונאלית
    • השאלה אם ישראל תרצה לבצע פעולה כל-כך קיצונית.
  • ישר כח לבר ייר !!!
  • לא יודע אם צפויה שואה שניה,אבל




גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006