כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
קורונה - קצב ההדבקה בישראל לעומת איטליה - יום ה-237
חדשות המזרח התיכון
פסטיבל ההפחדות בישראל לקראת ספטמבר 2011
אחמד ג´עברי - ראש הזרוע הצבאית של תנועת החמאס
תפקידה של ממשלת הבעת´ הסורית במלחמת ששת-הימים
ארה"ב - מנהיגת העולם החופשי או ברווז צולע?
המאבק נגד המיעוטים האתניים במלזיה האסלאמית
אלימות נגד נוצרים בעולם-המוסלמי ובמדינות נוספות
האופוזיציה הסורית מייחלת לנפילתו של בשאר אל-אסד
מוחמד חסנין הייכל - העורך המיתולוגי של העיתון המצרי אל-אהראם
דמוקרטולוגיה - הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק שני
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
יחסי משטר ואופוזיציה - דינמיקה של אלימות פוליטית
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
קורונה - קצב ההדבקה בישראל לעומת איטליה - עד ליום ה-81
תופעה של הגירת נשים מבנגלדש האסלאמית
והיה אם – ארה"ב אחרי הבחירות של נובמבר 2016
מדינת-ישראל לקראת 2016 – בשם "הכרת הטוב"
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
בנימין נתניהו מול אובמה – אנגלה מרקל מול ארדואן

עוד תוכנית שלום? כן, הפעם תוכנית של "בכירים ישראלים"

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

15.04.2011


 

 

 

א. קללת הברכה

הפרישה, אחד מההישגים הסוציאליים המשמעותיים ביותר של האדם העובד בעידן המודרני, היא למעשה חופשה בתשלום לתקופה בלתי מוגבלת. אבל לא כל מי שנפלט ממעגל העשייה רואה את הזכות הזאת שנתגלגלה לידיו כברכה. המעבר הפתאומי מסדר יום עמוס, סדר יום בו צריך לעמוד בלוחות זמנים, לבצע מטלות ולהתמודד עם משברים, למצב בו לא צריך לקום השכם בבוקר, מצב בו אף אחד לא ממתין לו במשרד והוא לא צריך למהר לפגישה כזאת או אחרת, יוצר אצל האדם תחושה של ריקנות. הוא מעולם לא היה צריך להתמודד עם השאלה "מה עושים היום?".

 

תת קבוצה באוכלוסיית הפורשים היא ציבור האנשים שבמהלך חייהם היו במרכז העניינים, שותפים לקבלת החלטות הרות גורל, אנשים שתרומתם לתקומת עם ישראל כתובה בספרי ההיסטוריה. לאדם כזה, שסיים את תפקידו ונאלץ לפרוש - נכנה אותו "בדימוס" במהלך הדיון להלן, המעבר הזה כרוך במשבר. לפתע פתאום קרה הלא יאומן, מסתדרים בלעדיו. השמש מדי בוקר זורחת והשיטה באביב פורחת מבלי שמבקשים ממנו בהחלטות חלק לקחת. בהתחשב בכך שבדרך כלל מדובר באנשים שהם עדיין במלוא אונם, אנשים שנותרו להם עדיין הרבה שנות חיים, אנשים שעדיין לא "מיצו את עצמם" (לפחות מנקודת מבטם), הרי שזו טרגדיה אנושית אמיתית, ואפשר להבין את מידת התסכול שהם חשים.

 

להיות בדימוס זה חלק מהחיים

זה קצת כואב ולא נעים

במיוחד כשנפגשים ושרים היו זמנים

ומרגישים שאנחנו כבר לא בעניינים

 

 

בעיניים כלות הבדימוס רואה שהמדינה ממשיכה להתקיים, ובמקרים לא מעטים אפילו לשגשג, גם כשמישהו אחר מקבל את ההחלטות. תראו את הכלומניק הזה, הבדימוס אומר לעצמו, אצלי הוא היה עונה לטלפונים, ולעתים הייתי נותן לו לשאת את התיק עם המסמכים בדרך לישיבות. עכשיו הוא נהיה מויש'ה גרויס. הוא אפילו לא מוצא לנכון להתקשר על מנת לשאול מה נשמע. והבדימוס שואל את עצמו בעצב, מדוע לכל הרוחות נאמר במקרא מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה? כמה טוב יכול היה להיות אילו במקום זאת היה נאמר שם מִי שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה?  

בקיצור, הבדימוס - בהשאלה מאמרות חז"ל - כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם.

  

ב. משק כנפי השלום

אנשי מפתח ישראלים עומדים להציע תוכנית שלום (Prominent Israelis Will Propose a Peace Plan). זאת הייתה הכותרת של מאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס ב 5 באפריל.

(http://www.nytimes.com/2011/04/05/world/middleeast/05israel.html?_r=1&hpw)

 

זו באמת חדשה מרגשת. סו"ס נמצא מי שמבין שצריך לעשות שלום. מאחורי הרעיון החדשני, כך מסופר במאמר, עומדת חבורה של יזמים, 40 במספר, המורכבת מבדימוסים בעלי עבר בטחוני מרשים. כמה טוב שיש בדימוסים. מה היינו עושים בלעדיהם? אכן, לא אלמן ישראל. מאחר וגם אני מאמין ששלום זה דבר טוב ושהגיע הזמן שהעם היושב בציון יוכל לחיות בשלום, שאלתי את עצמי איך מתקבלת החלטה כזאת. איך אדם עולה על רעיון כזה. מה סודה של חשיבה יצירתית כזאת. האמרה הראש היהודי ימציא לנו פטנטים היא דבר ידוע, אבל איך שהוא, עד היום, בתחום השלום זה לא עבד. ניסיתי לפיכך לדמיין לעצמי את התהליך שהביא את היוזמה החדשה לאוויר העולם. אני מודה ומתוודה מראש - התרחיש המתואר בשורות הבאות הוא פרי דמיוני הפרוע. לא הייתי שם, ולא דברתי עם אף אחד מהמשתתפים. את התיאור בניתי בעזרת הנדסה הופכית (Reverse Engineering) של המאמר מהניו יורק טיימס.

 

הטלפון מצלצל בביתו של בדימוס ב', שזה עתה סיים את שתית הקפה ועדיין לא סיים לקרוא את עיתון הבוקר.

 

בדימוס א'           "הי, כאן בדימוס א'. מה נשמע?"

בדימוס ב'           "אין הרבה חדש. למען האמת, די משעמם. עוד לא החלטתי מה אני עושה  היום"

בדימוס א'           "תשמע, מזמן לא התראינו. בא לך להיפגש על כוס קפה? יש לי רעיון שהייתי

                        רוצה ל'הריץ' אותו עליך."

בדימוס ב'           "נשמע טוב. מתי ואיפה?"

בדימוס א'           "איכפת לך שאזמין גם את  . . ." בדימוס א' זורק כמה שמות נוספים, וכן נוקב בשמו של בית קפה פופולארי בצפון ת"א.

בדימוס ב'           "הולך. אתה יכול להגיד לי במה מדובר?"

בדימוס א'           "תזדיין בסבלנות. תן לי להפתיע אותך קצת. להתראות בארבע."

 

בשעה ארבע אחה"צ, בדימוס א' ובדימוס ב' יושבים ליד השולחן בבית הקפה. אליהם מצטרפים כחצי תריסר בדימוסים נוספים, כולם אנשים שעברם מדבר בזכות עצמו.

 

"שלום. אני שמח שמצאתם את הזמן להצטרף אלינו. אני רוצה להציג בפניכם רעיון שעלה במוחי, רעיון שיאפשר לנו לתרום ואולי אפילו לחזור למעגל העשייה במשרה מלאה ולהשיב ימינו כקדם." כולם מנענעים בראשם בהסכמה, וממתינים בקוצר רוח לשמוע במה מדובר.

 

בדימוס א'           "תראו, הרעיון הזה מסתובב אצלי בראש כבר הרבה זמן, השקעתי בו הרבה מחשבה ובחנתי לעומק את כל ההשלכות שלו. אני מבקש מכם בכל לשון של בקשה, אנא, התייחסו לזה ברצינות, תשקיעו מחשבה, אל תגיבו מהמותן ובמיוחד, אל תדחו אותו על הסף."

בדימוס ב'           "מספיק עם הקשקושים. תגיד במה מדובר ותפסיק להחזיק אותנו במתח."

כולם                  "נו כבר, קדימה, ספר לנו."

בדימוס א'          "הרעיון פשוט ביותר. צריך לעשות שלום. אף אחד לא חשב על זה עד היום, מוכרחים לשנות את הלך הרוח הציבורי במדינה.  בעיקר, מוכרחים ליצור מודעות לצורך בשלום. אנחנו הוכחנו בעבר שביכולתנו להרים כל משימה שהוטלה עלינו. הגיע הזמן, לשם שינוי, שאנחנו נהיה היוזמים ולא רק המבצעים."

 

אחרי מספר דקות של שתיקה, הנוכחים פורצים במחיאות כפיים.

 

כולם      "שמע זה לא נורמלי. רעיון גדול. איך אני לא חשבתי על זה. זה בדיוק מה שהיה חסר. כל הכבוד להוגה הרעיון. הלוואי והיו לנו עוד כמותו." 

 

ככה זה נמשך, מחמאות על מחמאות וטפיחות על השכם. אחרי כמחצית השעה הרוחות נרגעו קצת והדיונים עברו לפסים מעשיים - מי, מה, מתי ואיך.

 

בדימוס א'           "חבר'ה, לסיכום, אני מודה לכולכם על שבאתם, ויותר מכך על הדיון הפורה ותרומותיכם לתוכנית. אני חש בוודאות שהתוכנית שלנו תדבר אל לבו של הציבור (We feel this initiative can bring along many members of the public)."

 

המוצר הסופי, כפי שמסופר בניו יורק טיימס, הוא מסמך של שני עמודים (!) המכיל את פרטי היוזמה החדשה. רק צל אחד העיב על הדיון. בתגובה לדברי הסיכום של בדימוס א'.

בדימוס ג'            "לאיזה ציבור אתה מתכוון? לציבור הישראלי?"

בדימוס א'           "על מי חשבת? שלום עושים עם אויבים."

 

בפרוס חג האביב בשבוע הבא כל עם ישראל ישב בהסיבה לחגוג את הסדר. בהגיע זמנו של צעיר הבנים בכל משפחה לשאול את הקושיות, הוא ישאל "במה שונה יוזמת השלום החדשה מכל יוזמות השלום שבעבר?" התשובה תהיה, "השונה ביוזמה החדשה הוא ששום דבר בה אינו שונה".

אם אין לך מה לעשות תאסוף ג'וקים זאת העצה ששייק'ה לוי משלישית הגשש החיוור נותן במערכון בוטיק הספרים לאדם שאינו מוצא לעצמו עיסוק מכובד לשעות הפנאי.  אולי, אם הבדימוסים היו שועים לעצה כזאת, היה לנו פחות בלבול מוח.

 

ג. הדיפלומטיה - אמנות ה[בלתי] אפשרי

אמרה מקובלת היא שדיפלומטיה זאת "אמנות האפשרי". זו צורה אחרת לומר שפוליטיקאים ומדינאים הם אנשים בעלי ראיה מפוכחת של המציאות, אנשים שאינם מבזבזים זמן בניסיונות להשיג את הבלתי ניתן להשגה. מושגים נרדפים לגישה של "אמנות האפשרי" בהם נתקלים לעתים תכופות הם "מציאותיות" (Realism) או "ריאלפוליטיק" (Realpolitik), האחרון הוא במקורו ביטוי גרמניפרוסי מהמאה ה-19.

 

אסכולת המציאותיות במדיניות שמה את הדגש על השגת יעדים מוגדרים תוך ניצול מחושב של האמצעים והמשאבים הקיימים. והיא בניגוד מוחלט לאסכולת האידיאליזם בה (לפחות על הניר) השגת יעדים ערכיים היא גם כן מטרה. אינני יודע איך לסווג את חזונו של הרצל "אם תרצו אין זו אגדה", אבל לא נראה לי שהוא שייך לאסכולת המציאותיות, לפחות לא בתקופה שקדמה להקמת המדינה.

 

כמו בתחומים אחרים, בהם הישראלים מרגישים צורך נפשי לגלות מקוריות וללמד את אומות העולם הלכות עשייה, כך גם בדיפלומטיה. הפסוק כי "מציון תצא תורה" לא נאמר בחלל הריק.  הדיפלומטיה במדינת ישראל אימצה את אסכולת המציאותיות, תוך פיתוח גישה מקורית. במדינת ישראל קובעים יעדים לא לפי מה שאפשר אלא לפי מה שאי אפשר. נשמע לא הגיוני? חס וחלילה. יש לגישה הזאת יתרון עצום. אם זה בלתי אפשרי אז לא מנסים. תחשבו לבד כמה כאב ראש, זמן, ומשאבים נחסכים כאשר לא מנסים. איך יודעים שמה שהוא שלא נוסה הוא בלתי אפשרי? פשוט מאוד, מחליטים. הגניוס היהודי במיטבו.

 

לכל אורך הדרך, במהלך הסכסוך הישראלי ערבי, הכלל היה תמיד שאת מה ש"אנחנו יודעים" שהערבים לא יקבלו לא מציעים. לא מנסים כי זה בלאו הכי לא ילך. התנהגותו של השמאל, המחנה המתיימר לשאת את דגל השלום, בהקשר הזה היא תופעה בזכות עצמה.  בכל פעם כאשר מדובר באיזשהו וויתור ישראלי, תגובת הברך (knee jerk reaction) של השמאל היא "כדאי לנסות", והמדקדקים מוסיפים "מוכרחים לנסות". מצד שני, כל רעיון שעליו יש "הסכמה" שהערבים לא יקבלו אותו, התגובה האוטומטית של השמאל היא "חבל לנסות", והמדקדקים מוסיפים "אסור לנסות". ההחלטה למה הערבים יסכימו או לא יסכימו תמיד מתקבלת בצד הישראלי, בדרך כלל ללא כל דיון, ולעתים [רחוקות] אחרי דיון "מעמיק" בין הישראלים לבין עצמם. הערבים אף פעם לא היו צד לדיונים האלה. כך הפכה המדיניות "המציאותית" של ישראל ל"אמנות הבלתי אפשרי".

 

לדוקטרינת אמנות הבלתי-אפשרי יש גם פן שלילי. כאשר מאמצים את הדוקטרינה הזאת, זה הופך להבטחה המגשימה את עצמה. קובעי מדיניות שאימצו את התיזה שמהלך כזה או אחר הוא "בלתי אפשרי", אינם יכולים להרשות לעצמם שמהלך כזה יצליח בידיו של מי שהוא אחר. זה יציג אותם ככלי ריק. הם יעשו לפיכך את הכל כדי להבטיח שמה שהיה בלתי אפשרי עבורם, יישאר גם בלתי אפשרי עבור מי שהחליף אותם. דוגמא חיה לגישה הזאת ראינו לא מזמן כשמפלגת "קדימה" שלחה נציג רשמי להפציר בפלשתינאים לסרב לנהל מו"מ עם ממשלת נתניהו. אבו מאזן שעה לעצתם והודיע שהוא מסרב להיכנס למו"מ עם ממשלת נתניהו. עכשיו הנהגת "קדימה" מאשימה את נתניהו ב"עצירת תהליך השלום". התקשורת, שיחסה לנתניהו איננו בחזקת סוד, מצטרפת בשמחה למקהלה.

 

לא תמיד הדברים מתגלים לאור השמש כפי שזה קרה למפלגת "קדימה". בדרך כלל זה נעשה ללא תופים וחצוצרות, מאחורי מסווה של "כוונות טובות". יזמי השלום (Peace Entrepreneurs) הממלאים את הרחובות ואת הכיכרות בערי ישראל משקיעים ימים ולילות במאמץ בלתי נלאה להבטיח שמה שנראה להם כבלתי אפשרי אכן יישאר בלתי אפשרי.

 

למדינת ישראל יש ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. הממשלה הזאת היא הפוסק היחיד בכל מה שקשור לנושאי מדיניות חוץ וביטחון. בתחומים האלה אין מקום ל"יוזמה פרטית". התירוץ שהשלמה עם המצב הקיים (Status Quo) מהווה סכנה לעתידה של מדינת ישראל, גם אם יש בו ממש, איננו סיבה המצדיקה נקיטת יוזמות ע"י גופים חוץ ממשלתיים. מה גם שבפועל יוזמות כאלו מונעות כל התקדמות לקראת הסדר, אם זה בכלל אפשרי. בעבר היו ביילינים ופונדקים, והיה גם שמעון פרס (האחרון עוד לא אמר נואש). עכשיו הגיע תורם של הבדימוסים. המשותף לכולם הוא "חשיבה יצירתית", מילת קוד למדיניות שאמורה להיות אלטרנטיבה למדיניות הרשמית של ממשלת ישראל. המדיניות האלטרנטיבית, שהיא כביכול יותר "אטרקטיבית" ממה שממשלת ישראל מציעה, היא מה שיביא את הגאולה לעולם.

 

נכון להיום, כל האלטרנטיבות שנוסו מאז אוגוסט 1993, הוכיחו את עצמן כיותר גרועות מאשר המשך המצב הקיים. כל עוד האלטרנטיבה לקסאמים היא, כדבריו של שמעון פרס, "שמסאמים" האופק המדיני החדש, אותו כולם מחפשים, ימשיך להיות אופק אבוד.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "עוד תוכנית שלום? כן, הפעם של בכירים ישראלים", מגזין המזרח התיכון, 15 באפריל 2011.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • מאמר מדויק
  • מדוע אינך מנתח את הצעתם
    • רבקה, יש לך טעות בסיסית
  • מאמר מעולה!
  • יוזמת שלום נוספת




גלריית המגזין

 

21 באוקטובר 2020

 

 

טרור אסלאמי: 143 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

קורונה בשידור חי - מדינות, מספרים ונפגעים

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

אתר מידה

מגזין אלכסון 

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2020-2006