כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה - מאמר ראשון בסדרה
תרבות ופוליטיקה: איך אומרים דמוקרטיה בערבית?
גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית
תקשורת - להתרפק בנוסטלגיה למנהיגי העבר
מישל סולימאן - הרמטכ"ל, כמועמד לנשיאות לבנון
בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית
אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק ראשון
פאדימה סהינדל – רצח ידוע מראש
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה - מאמר שני בסדרה
דו"ח העוני בישראל – גניבה בחסות מוסדות המדינה
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
המשבר הפוליטי בלבנון
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
שרה שמא - דיוקנה של ציירת סורית

גולדסטון שמולסטון והפסטיבל התקשורתי בישראל

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

10.04.2011


 

 

 

מסמך ההשמצה המכונה דו"ח גולדסטון, שעסק ב"פשעי מלחמה" אותם בצעה ישראל כביכול במהלך מבצע עופרת יצוקה, עורר הרבה רעש כאשר הוא התפרסם בספטמבר 2009. התגובות עליו היו כמעט מקשה אחת. בין השאר, דסמונד טוטו, הארכיבישוף הדרום אפריקני בדימוס, חתן פרס נובל לשלום, ראה במסמך מאמץ היסטורי לחיפוש וגילוי האמת (an historic attempt at seeking and speaking the truth); וארגון משמר זכויות האדם (Human Rights Watch - HRW), הגדיר את גולדסטון כאיש מופת, האדם הראוי ביותר לנהל חקירה כזאת. האו"ם והאיחוד האירופי אימצו את מסקנותיו, ואם ארגון J-Street היה מצליח, גם הקונגרס בארה"ב היה מאמץ את הדו"ח - הם נכשלו, אבל לא בשל חוסר מאמצים. אי אפשר להמעיט בנזק ההסברתי שדו"ח גולדסטון גרם למדינת-ישראל.

 

והנה נפל דבר בישראל. השופט גולדסטון פרסם ב"וושינגטון פוסט" מאמר ממנו אפשר להסיק שהוא לא כל כך שלם עם הדו"ח המקורי שהוא כתב ושאולי המסקנות המרשיעות אליהן הוא הגיע לא תאמו בדיוק את האמת. עם הופעת המאמר עם ישראל יצא במחולות המחניים  זאת לא הייתה בדיוק "חזרה בתשובה" על מה שנכתב בדו"ח, וזאת גם לא הייתה בדיוק הודאה ש"הממצאים" שהובאו בדו"ח אינם נכונים, אבל הציבור בישראל נכנס לאקסטאזה. קצת קשה להבין על מה השמחה בציבור הישראלי, ומדוע מצפים שזה ישנה כהוא-זה את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מי שהוא מאמין שדסמונד טוטו ודומיו יחזרו בהם אחרי השבחים הבלתי מסויגים שהם חלקו לדו"ח?  בייחוד קשה להבין את התגובות בארץ הרואות בפרסום האחרון ראיה לכך שזאת הייתה "טעות" לא לשתף פעולה עם גולדסטון בזמנו.

 

יש כאן חוסר הבנה בסיסי למשמעות הגישה הרואה כדבר לגיטימי את הדרישה ל"חקור" את מדיניותה של מדינת-ישראל כביטוי ליחסן של אומות העולם למדינת-ישראל. אין לזה כל קשר למה שנכתב בדו"ח. את המסמך הזה היה צריך לזרוק לפח האשפה - אני משתמש כאן בביטוי של נתניהו, אבל לא בגלל שבגרסתו החדשה של הדו"ח גולדסטון מוצא לנכון לומר כמה מלים חיוביות על מדינת-ישראל. את הדו"ח הזה צריך היה להשליך לפח האשפה גם אם בגרסתו המקורית הוא היה שיר הלל למדינת-ישראל ומעשיה. נתניהו טועה כאן בגדול. הבעיה היא לא בתוכנו של הדו"ח. הבעיה היא בעצם קיומו. ממשלת ישראל קבלה החלטה נבונה (זה לא קורה לה לעתים קרובות) לא לשתף פעולה עם גולדסטון כאשר הוא הגיע לארץ לפני שנתיים, אבל זה לא מספיק. ההחלטה להגיב על הדו"ח אחרי שהוא יצא, הייתה גם היא שגיאה אם כי אולי קצת פחות חמורה (אם אינני טועה זו ההחלטה להגיב על הדו"ח הייתה יוזמה של אהוד ברק).

 

זה עניין עקרוני. אי-אפשר להחזיק את החבל בשני הקצוות. אי אפשר להסכים, או לשתף פעולה עם וועדת חקירה רק כאשר היא פוסקת לטובתך. אם אתה מקבל את הדו"ח כאשר הממצאים שלו מוצאים חן בעיניך אתה מקנה לוועדה לגיטימציה ומכיר בסמכותה לחקור אותך, וממילא אתה מתחייב לקבל את הדו"ח שלה גם אם הוא שלילי מנקודת מבטך. שום מדינה לא תסכים לזה.

 

מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, וממשלתה היא הגוף היחיד המוסמך לקבוע באלו אמצעים עליה לנקוט על מנת להגן על חיי תושביה. כגוף ריבוני מותר לה גם לעשות שגיאות והיא לא חייבת התנצלות לאף אחד אם וכאשר זה קורה. היא גם זאת שתחליט על ה"מידתיות" של תגובותיה. לא לגולדסטון ולא לגוף ששלח אותו לאזור, לא לאו"ם ולא לשום גוף בינלאומי אחר יש איזו סמכות להתערב או להעמיד בסימן שאלה את הזכות הבסיסית הזאת. במושגים מעולם המשפט ניתן לומר שאין לאף אחד מהגופים האלה, וכן לעצרת האו"ם ו/או למועצת הביטחון, "זכות עמידה" בנושא. משום מה, הרבה ישראלים, בעיקר בשמאל, אינם מסוגלים להפנים עובדה פשוטה זו. למרבה הצער גם בקרב הציבור השפוי בארץ יש כאלה השותפים להרגשה הזאת.

 

אחרי למעלה משישים שנות קיום כמדינה עצמאית, בישראל עדיין משקשקים בנוסח "מה יגידו". זה לא אומר שצריך להתעלם מדעת-הקהל, ובוודאי לא צריך לעשות מעשים פרובוקטיביים. לפעמים אפילו צריך לבלוע את הכבוד העצמי ולהתכופף, אבל יש גבול.

 

זאב ז'בוטינסקי כתב על כך מאמר בשם במקום ההתנצלות מיותרת (Instead of Excessive Apology). המאמר נכתב במקורו ברוסית, אבל מי שמעוניין יכול לקרוא אותו יכול למצוא תרגום לאנגלית כאן : http://www.paulasays.com/articles/giving_moral_ground.html

 

להלן משפט המפתח מתוך המאמר הזה האם לא הגיע הזמן להגיב לכל ההאשמות, הנזיפות, החשדות, ההשמצות והגינויים בשילוב ידיים בוטה ולהשיב באמירה ברורה פשוטה ומובנת לכל 'לכו לכל הרוחות'? (Isn't it long overdue to respond to all these and all future accusations, reproaches, suspicions, slanders and denunciations by simply folding our arms and loudly, clearly, coldly and calmly answer with the only argument that is understandable and accessible to this public: 'Go to Hell!'?).

 

הדברים האלה נכתבו בתחילת המאה הקודמת, בשנת 1911 (!), כאשר הטורקים עדיין שלטו בארץ, והצהרת בלפור עדיין לא הייתה אפילו בגדר חלום.

 

היחס הנכון לגולדסטון היה לאסור עליו את הכניסה למדינת-ישראל ואם הוא היה מתעקש (מה שלא סביר) להשליך אותו לכלא ולהעמידו לדין על סיוע לטרור. אריק שרון עשה את זה בשנת 2002 אחרי שבעקבות מבצע "חומת מגן" ה-BBC הפיץ את השקרים אודות "טבח" (massacre) בתושבי ג'נין. מזכיר האו"ם, קופי ענן, ניסה ליזום משלוח "וועדת חקירה" לאזור ואריק שרון הודיע לו בצורה חד משמעית - "תשכח מזה". גם אז היו בחוגי השמאל רבים שאמרו " לא נורא", "מה כבר יש להסתיר" ועוד שטויות ממין זה. בעקבות התגובה של אריק שרון הנושא ירד מעל סדר היום מבלי שמעמדה של ישראל נפגע כהוא זה. בזירה הבינלאומית מבינים את השפה הזאת.

 

למען האמת, אינני זוכר מי עמד בראש הממשלה כאשר גולדסטון בא לאזור, אם זה היה עדיין אולמרט או שזה היה כבר נתניהו, אבל זה לא משנה. ההסכמה לבוא הוועדה, גם אם לא שיתפו אתה פעולה, גרמה למדינת ישראל נזק בל ישוער. לא צריך היה להיות חכם במיוחד כדי לדעת שחלאת השמאל, ארגונים מהסוג של "בצלם", "יש גבול", "גוש שלום" ושאר הבררה השמאלנית, יעמדו בתור כדי לספק לוועדת גולדסטון "חומר" מרשיע שקרי כמיטב יד השנאה השורה עליהם.

 

במאמר "הכפרה" שלו גולדסטון טוען "לא ידעתי", "לא שמעתי", "אם רק הייתי יודע אז" - אז מה? הוא היה כותב דו"ח שונה? גולדסטון ידע ועוד איך. הוא ידע טוב מאוד מה קורה בשטח. גולדסטון ידע טוב מאוד שבניגוד לטילים שנורו מרצועת עזה מתוך מטרה לפגוע באזרחים, הפגיעות של צה"ל באזרחים היו מקריות ובכל מקרה המספרים נופחו מעבר לכל שיעור. אין לי ספק שהוא גם ידע מה מידת האמינות של "ספקי המידע" הישראלים שהתנדבו לסייע בידו ("בצלם" וכו') ל"חקור" את "פשעי המלחמה" של ישראל.  גולדסטון גם ידע שהסיבה היחידה שבחרו בו לעמוד בראש הוועדה הייתה מוצאו היהודי - "אם זה מה שיהודים אומרים עליכם אז וודאי שזה נכון".

 

כדי להבין עם איזה "תכשיט" יש לנו עסק, גולדסטון מספר בביוגרפיה שלו על כך שבתקופת האפרטהייד בדרום-אפריקה (האפרטהייד האמיתי, לא ההשמצות חסרות השחר שטופלים על ישראל), הוא "נלחם" נגד החוקים הדרקוניים שפגעו בשחורים (יש עליו הרבה חומר באינטרנט - רובו מאמרים שהוא בעצמו כתב). "מאבקו" למען השחורים בא לידי ביטוי בכך שבתקופת כהונתו כשופט הוא דן מספר לא מבוטל של כושים לתליה על עברות שלבן כלל לא היה מועמד לדין עליהן. כשהאמת הזאת יצאה לאור הדו"ח כבר פורסם, ואומץ ע"י האו"ם. הייתה קצת מבוכה בחוגי השמאל. אחרי ככלות הכל המושג "אפרטהייד" תופס מקום של כבוד ברשימת ההשמצות בהן הם משתמשים להבאיש את שמה של ישראל. חברים בארגון "בצלם" לא התביישו לצאת להגנתו של גולדסטון "הכושים שגולדסטון דן למוות, היו 'פושעים' ו'זה 'הגיע להם' " . . .  

 

ראיתי בחדשות שבעקבות פרסום המאמר של גולדסטון, שר הפנים, אלי ישי, כבר הזדרז לשלוח לו הזמנה לבוא לארץ. אינני יודע מה ישי מצפה להשיג מביקור כזה, אבל זו תהיה שוב שגיאה חמורה. כל יחס לגולדסטון חוץ מיריקה בפנים רק יביא נזק נוסף. הדו"ח שלו אושר באו"ם, ושום דבר לא ישנה את זה. הנזק התדמיתי כבר נגרם, ומאמר בעיתון שנתיים לאחר מעשה איננו יכול לשנות את זה.

 

זו טעות לחשוב שהרהורי חרטה הם מה שעומד מאחורי מאמרו של גולדסטון ב"וושינגטון פוסט" (לפי הירחון Commentary הוא פנה קודם ל"ניו יורק טיימס", אבל שם, מסיבות השמורות עמם, דחו אותו). האיש הזה הרבה יותר ערמומי ממה שחושבים. המאמר הזה, שהופיע על במה לא מחייבת ולא זכה להרבה הדים מחוץ לישראל ולעיתונות היהודית בארה"ב, לא נועד אלא ל"הכשיר את השרץ" בדלת האחורית.

 

הבעיה המרכזית כפי שכתבתי למעלה היא לא מה שכתוב בדו"ח, אלא עצם הדו"ח. כל צעד שישראל תנקוט בו, שיוכל להתפרש כ"קבלה" של הדו"ח, גם אם זה יהיה עם הסתייגויות כאלו או אחרות, יהווה הכרה בלגיטימיות של וועדות חקירה דומות בעתיד. אי אפשר יהיה למר לגולדסטונים הבאים "מי שמך". אין לי ספק שזה מה שגולדסטון חותר אליו, ולכן הוא נקט בצעד הבלתי שגרתי של "הבעת חרטה" (מאוד מסויגת למי שקרא את המאמר המלא). נושא המשט של המרמרה עדיין לא ירד מעל סדר היום, ומדברים כבר על משטים נוספים בחודשים הקרובים. זה יהיה כר פורה לוועדות גולדסטון עתידיות אם ישראל תשלים עם התקדים שנוצר. את הגולדסטונים צריך להרוג כשהם קטנים. 

 

אין אף אחת מבין יותר ממאה ותשעים המדינות החברות באו"ם שמי שהוא יעיז להעלות על הדעת לשלוח אליה וועדת חקירה על מנת לפשפש במעשיה כשהיא מגינה על חיי אזרחיה. אני לא מדבר רק על המעצמות. לא כן ישראל. כאן "הכל הולך". אף אחד לא רואה במדינת-ישראל מדינה כשאר המדינות. הרעיון שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית ושמותר לה לנהל את ענייניה בלי לקבל רשות מגורמים זרים עדיין לא חדר לתודעה של משפחת האומות למרות למעלה משישים שנות קיומה של ישראל כמדינה עצמאית. ממשלת ישראל עושה מעט מאוד לשנות את המצב הזה. זה נכון למעשה לכל ממשלות ישראל בעבר - תמיד הייתה מין תחושה שיש צורך להתנצל על עצם הקיום, שהזכות לקיום עצמאי כמדינה ריבונית איננה דבר המובן מאליו. התחושה הזאת עדיין קיימת. 

 

את צעדו של גולדסטון אפשר להשוות לטקטיקה שהייתה נהוגה בידי נשיא בית-המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, בכל פעם שהוא הרחיב את סמכויותיו באמצעות מחטף משפטי. כאשר ברק היה מעוניין להתערב בנושא שבו בית המשפט לא היה אמור לעסוק, הוא היה פוסק בפעם הראשונה בצורה שלא תעורר מחלוקת על מנת ליצור את התקדים. כולם היו יוצאים מרוצים עד שהיה מתברר להם להפתעתם שברגע שמכירים בסמכותו של בית המשפט לדון בנושא אי-אפשר לסייג את זה רק למקרים של זיכוי. בצורה כזאת ברק ביטל את "זכות העמידה" והשליט את הגישה של "הכל שפיט". בזירה הבינלאומית הדברים מתנהלים בצורה די דומה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "גולדסטון שמולסטון והפסטיבל התקשורתי בישראל", מגזין המזרח התיכון, 10 באפריל 2011.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • ממשלת ישראל החליטה נכון




גלריית המגזין

 

שנאת יהודים באירופה - הסרט

 

המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית

 

שער ברנדנבורג

 

 גרמניה החדשה

 

גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית

התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית 

תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הגרמני

השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

משמאל תפתח הרעה - חלק ראשון

משמאל תפתח הרעה - חלק שני

השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006