כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
נשיאים, ראשי ממשלה ומפלגות בסוריה: משנת 1946 ועד לשנת 2000
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
אחמד סעיד ומצרים במלחמת ששת-הימים, יוני 1967
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
מוחמד חסנין הייכל - העורך המיתולוגי של העיתון המצרי אל-אהראם
תימן - בין אל-קאעידה לטרור שיעי
נוני דרוויש – ערבים למען ישראל
תופעה של הגירת נשים מבנגלדש האסלאמית
טרור אסלאמי, פליטים ומלחמת-אזרחים בקמרון
זיי מיר געזונט אונד שטארק – היום שאחרי
כמה עניינים חשובים על סדר-היום הישראלי והבינלאומי
ObamaCare - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
תקשורת, טרור וסיוע צבאי למדינות כושלות
כמה עולה התמיכה הצבאית במאלי המוסלמית?
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
פרשת אביגדור ליברמן: למי, למי יש יותר קלון
יום השואה והגבורה - 2013 - מאמרים נבחרים
נאום עבד אל-נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק

המלחמה בלוב - חיזיון שרב במדבר המערבי

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

28.03.2011


 

 

בתקופת מלחמת-העולם השנייה, המדבר המערבי - לוב של היום, היה זירת קרבות סוערת. ב-1942 לא היה חסר הרבה כדי שהקורפוס האפריקאי הגרמני תחת פיקודו של פילדמרשל רומל ישתלט על המזרח התיכון כולל ארץ ישראל, ויגיע אל מקורות הנפט. אם זה היה קורה, תוצאות מלחמת העולם השניה היו נראות אחרת. רומל נבלם ברגע האחרון באל עלמיין, וזה לא קרה. ביחד עם התבוסה בסטלינגרד זו הייתה נקודת המפנה ממנה החלה הירידה של גרמניה הנאצית. המצב הגיאופוליטי השתנה מאז לחלוטין. לוב, שהייתה מושבה איטלקית מפגרת, היא היום מדינה עצמאית שבזכות הנפט הפכה לכוח משמעותי בעולם. אחרי למעלה מ-40 שנות יציבות יחסית תחת שלטון דיקטטורי מתגלים סדקים במעמדה. עדיין מוקדם להעריך איך זה ייגמר, אבל כמו לפני 60 שנה, בטווח הארוך להתפתחויות בלוב יכולות להיות השפעות הרות גורל על כל האזור אם לא על העולם כולו. 

 

א. קבלת החלטות - מורה נבוכים

היו"ר מכה בפטיש על השולחן ומכריז בקול דרמטי "רבותיי, הדיון הסתיים, ואני מעמיד את ההחלטה להצבעה. מי בעד?" דומיה שוררת באולם. אף יד אינה מתרוממת. אחרי מספר דקות של שתיקה מביכה, היו"ר ממשיך, "מי נגד?" הדומיה נמשכת, ושוב אף יד אינה מתרוממת. היו"ר ממתין מספר דקות נוספות וממשיך, "מי נמנע?" השתיקה אינה מופרת גם הפעם אבל עכשיו 15 ידים מתרוממות. היו"ר מכה בפטיש על השולחן ומכריז "ההחלטה התקבלה פה אחד".

 

זה לא מה שקרה בישיבת מועצת הביטחון שאישרה את ההחלטה לנקוט באמצעים צבאיים נגד לוב, אבל זה בהחלט יכול היה לקרות. זו דעתם של "מומחי" משפט, מומחים האמורים להתמצא בנושאי חוק בינלאומי.

 

זאת לא בדיחה. זה בדיוק מה שאמרה איזו משפטנית, שהוצגה כמומחית לנושא, בדיון שהתקיים בטלוויזיה הישראלית בעקבות ההחלטה שהתקבלה במועצת-הביטחון ביום ה', 17 במרס 2011, להתקיף את לוב. לדברי ה"מומחית" הזאת, במועצת-הביטחון "נמנע" משמעותו "בעד". אינני מתמצא בפרטי הקוריקולום של המוסדות המכשירים משפטנים, ומה בדיוק הקריטריונים ההופכים אדם ל"מומחה" בתחום משפטי כזה או אחר, להבדיל מסתם משפטן שאיננו מוגדר כ"מומחה". אבל נראה לי שהגינות מינימלית מחייבת אדם העוטה אצטלא של מומחה, שישקיע קצת זמן וילמד לעומק את נושא המומחיות שלו, לפני שהוא מתיישב אל מול מצלמות הטלוויזיה ומנפח את השכל של ציבור הצופים.

 

ל"חוות הדעת" של המשפטנית מהטלוויזיה אין שום בסיס במציאות לא בגלל האבסורדיות של התרחיש המתואר. חוות הדעת הזאת היא פשוט לא נכונה ועומדת בסתירה ברורה למה שכתוב בחוק (מגילת האו"ם לצורך העניין).

 

במגילת האו"ם יש פרק מיוחד - פרק V - המוקדש למועצת-הביטחון, מעמדה, סמכויותיה ותהליכי קבלת ההחלטות שלה. סעיף 27, פיסקה 3, של אותו פרק מגדיר איך מתקבלות החלטות בנושאים שאינם פרוצדורליים. מה שנאמר שם זה החלטות של מועצת-הביטחון בכל הנושאים האחרים [נושאים לא פרוצדורליים] תתקבלנה ברוב של תשע מחברות המועצה הכולל את כל חמשת החברות הקבועות (Decisions of the Security Council on all other [non procedural] matters shall be made by an affirmative vote of nine members including the concurring votes of the permanent members)

http://www.un.org/en/documents/charter/chapter5.shtml

 

חד וחלק - החלטה מתקבלת רק כאשר כל חמשת החברות הקבועות הצביעו "בעד". אין כל רמז לכך שהימנעות של אחת או יותר מהחברות הקבועות דינה כדין הצבעה "בעד". לאלוהים פתרונים מאיפה ה"מומחית" של הטלוויזיה לקחה את זה, אם כי זו פרשנות ההולמת דפוס חשיבה מהסוג אותו הכרנו אצל נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק. למעשה, כל ההחלטות שהתקבלו אי פעם ע"י מועצת-הביטחון ללא תמיכה של כל חמשת החברות הקבועות אינן תקפות. היה מעניין לדעת מה מעמדה של החלטה 242 מנקודת מבט זאת. 

 

אז איך בכל זאת הגענו למצב בו זכות הוטו באה לידי ביטוי רק כאשר ההצבעה היא "נגד"? זה סיפור בפני עצמו, סיפור ששורשיו בתקופת מלחמת קוריאה. בשנת 1950, כשצפון-קוריאה פלשה לדרום, המלחמה הקרה הייתה בשיאה. הנשיא טרומן היה נשיא שלא ידע "חוכמות" והגיב מיד. על מנת להגביר את הלגיטימציה של מעשיו הוא היה מעוניין לקבל חסות של האו"ם לפעולה הצבאית נגד צפון קוריאה. הרוסים כמובן לא התלהבו מהרעיון. מצד שני הם לא רצו להופיע בגלוי כתומכים בתוקפנות של צפון-קוריאה. הם החליטו להחרים את ישיבות מועצת הביטחון מתוך הנחה שבהעדר הצבעה "בעד" של כל חמשת החברות הקבועות במועצה ההחלטה שטרומן רצה בה לא תתקבל. הרכב האו"ם אז היה שונה באופן מהותי מהיום, וארה"ב יכלה לעשות כמעט כל מה שהיא רצתה. דבר "פעוט" כמו "הרחבה" של משמעות המושג "תמיכה" ל"אי התנגדות" עבר ללא קושי, ולפני שהרוסים תפסו מה מתרחש ההחלטה התקבלה בלעדיהם. הם נאלצו להשלים עם מציאות חדשה. יותר הם לא חזרו על הטעות הזאת. כמו תמיד, בנושאי חוק ומשפט כוחו של התקדים הוא מעל לכל, וזו משימה כמעט בלתי אפשרית להיפטר ממנו גם כאשר ברור בעליל שהוא מנוגד ל"כוונת המחוקק". זה היה מחטף שלא היה מבייש את אהרון ברק, למרות שזה ארע הרבה שנים לפני זמנו. במדינת ישראל היו מכנים את זה "מהפיכה חוקתית". 

 

החלטת מועצת-הביטחון לצאת לפעולה צבאית נגד לוב התקבלה למרות ששתיים מהחברות הקבועות במועצה (רוסיה וסין) נמנעו. בהודעה הרשמית של מזכיר האו"ם נאמר ש"ההחלטה התקבלה ברוב של 10 [בעד] נגד 5 [נמנעים]", אבל לפי ההיגיון של המומחים צריך היה לומר שההחלטה התקבלה "פה אחד" כי את הנמנעים יש לספור כ"בעד". 

 

אחרי ההצבעה במועצת-הביטחון צריך להתחיל לחשוב מה עושים עם זה (נראה יותר הגיוני שכדאי היה לחשוב על זה לפני ההצבעה, אבל זה נושא לדיון אחר). אובמה מגלה להוותו שמה שיוצא זה לא בדיוק מה שהוא היה רוצה. כאמרתו של מאמן הבייסבול האמריקאי האגדי, יוגי ברה, כשאתה לא יודע לאן פניך מועדות, בטוח שתגיע למקום אחר. הספורט החביב על אובמה הוא כדורסל. בבייסבול הוא לא כל כך מתמצא. 

 

ב. במדינת הגמדים רעש מהומה. הצבא לובש מדים, יוצא למלחמה

היה פעם סרט בשם The Gang Who Could Not Shoot Straight, סרט שתיאר כנופיה של שלומיאלים שהחליטה לשדוד בנק. הסרט, שהיה קומדיה משעשעת, התבסס על מקרה מהחיים. צורת ההתנהלות של ממשל אובמה בפרשה הלובית מזכירה את הסרט הזה.

 

לאף אחד אין מושג מה בדיוק מה האמריקאים מחפשים בלוב. שר ההגנה, מזכירת המדינה, הרמטכ"ל, היועץ לביטחון לאומי, דובר הבית הלבן, דוברי מחלקת המדינה ומשרד ההגנה, עיתונאים יודעי-כל ופרשנים למיניהם, לכל אחד מהם יש גירסא משלו על המתרחש ומה הם יעדי הפעולה. הגדיל מכולם שר ההגנה שאמר לא כדאי להגדיר יעדים כדי שלא ניתן יהיה לומר שהמבצע נכשל אם היעדים לא יושגו. את ה"חוכמה" הזאת שמעתי בפעם האחרונה מפרס - אצלו זאת הייתה שיטה. להפעיל את הצבא בלי להסביר ללוחמים באופן ברור וחד משמעי מה מצפים מהם איננה הדרך החכמה ביותר לניהול מלחמה, אבל אובמה צבר את הניסיון הניהולי שלו כ"פעיל שכונתי".

 

אובמה עצמו נראה ונשמע כמי שכפאו השד. הדבר האחרון שהיה חסר לו זו הסתבכות בעימות צבאי עם עוד מדינה מוסלמית. זה מנוגד לכל האג'נדה שלו בתחום מדיניות החוץ, ויכול להביא לפשיטת רגל מוחלטת של כל מדיניות ההתרפסות שלו כלפי העולם המוסלמי. ולכן, מהרגע הראשון הוא חיפש "אסטרטגית יציאה". אפילו השימוש במושג "מלחמה" הוא בחזקת טאבו. מה שמתרחש בלוב הוא פעולה צבאית קינטית, במיוחד בצד הקדמי (kinetic military action, particularly on the front end). זאת שאלה טובה מה המפקדים הצבאיים בשטח יבינו מהמשפט הזה, ואיך הם יתרגמו אותו לשפת המעשה. קשה היה לא לרחם על דובר הבית הלבן כשעמד מול ציבור הכתבים וניסה להסביר את דבריו של הבוס שלו. מומלץ לקרוא את מה ש"הניו יורק טיימס" כתב על הנושא הזה ביום ה-25 במרס 2011 תחת הכותרת מלחמה סמנטית -War of Semantics

 

אובמה נמנע מלערב את הקונגרס בתהליך קבלת ההחלטה לצאת למלחמה. דווקא בנקודה זו הביקורת הרבה שניתכה על אובמה בקונגרס ובתקשורת איננה במקומה. אובמה נהג כאן באופן נשיאותי - מתוך למעלה ממאה מלחמות וסכסוכים בהם ארה"ב הייתה מעורבת מיום היווסדה, בפחות מחצי תריסר ננקט הצעד הפורמאלי של הכרזת מלחמה ע"י הקונגרס. זה נושא השנוי במחלוקת לאורך כל תקופת קיומה של ארה"ב, ואובמה נוהג כמו נשיאים קודמים שראו במושג מפקד עליון של הכוחות המזוינים (Commander in Chief) מי שיש לו הסמכות להחליט בלי לבקש רשות (במאמר מוסגר - אובמה עצמו, בשנת 2007, כשהיה סנטור, נקט עמדה הפוכה. הוא התבגר קצת מאז). לעומת זאת, בניגוד לכל הנשיאים בעבר, הוא נמנע מלהופיע בפני האומה ולהסביר לציבור את מניעיו ומטרותיו. עבור מי שהצד החזק שלו זו הרטוריקה, השתיקה הזאת צורמת. היא באה כנראה על רקע העובדה שפשוט אין לו מה לומר. 

 

אובמה יוצא מגדרו כדי לטשטש ולהפחית ממעורבותה של ארה"ב בפעולה. הוא שכנע את עצמו כנראה שאם הוא יחזור הרבה פעמים על כך ש"ארה"ב לא בעסק" - ושזה רק נאט"ו והאו"ם, העולם המוסלמי יתעלם מחלקה של ארה"ב בהפצצות של מדינה מוסלמית. על הרקע הזה אפשר להבין את הלהיטות שלו להעביר את הפיקוד לידי נאט"ו. מאחר ובפועל התרומה האמריקאית למאמץ היא משמעותית ביותר, קשה להאמין שמי שהוא ייקח את זה ברצינות. איחוד ארצות אפריקה כבר גינה את הפעולה בשפה שאיננה משתמעת לשתי פנים והתמיכה של הליגה הערבית גם היא מסויגת ביותר. הקשקוש על כך שמדובר ב"פעולה צבאית הומניטרית" נשמע קצת צולע, והמוכנות של נאט"ו ליטול את האחריות לביצוע היא בעירבון מוגבל בלבד. בניגוד להתפארות של אובמה, בוש באפגניסטן, ויותר מאוחר בעיראק, הצליח לגייס קואליציה בינלאומית הרבה יותר רחבה מזו התומכת באובמה היום, גם אם הפלישה לעיראק לא זכתה לאישור מועצת-הביטחון.

 

ההמתנה הממושכת של אובמה עד שהוא החליט לעשות מה שהוא, הביאה לכך שהדיקטטור הלובי הספיק להכות במורדים במידה כזאת שאין להם שום סיכוי להתגבר עליו (מלכתחילה מצבם לא היה מזהיר במיוחד), בלי התערבות צבאית ממשית של כוחות זרים - התפתחות שאף אחד לא מעוניין בה. אובמה והילארי קלינטון חוזרים בלי הרף על כך ש"הדחת קדאפי" איננה על סדר היום, אבל באותה נשימה הם מוסיפים ש"משטר קדאפי אבד את הלגיטימיות שלו" ושעליו לפנות את מקומו. איך בדיוק הם מצפים שזה יקרה? המעורבות הצבאית של ארה"ב (או נאט"ו למי שמעדיף להתבטא כך) מספיקה כדי לבלום את התקדמותו של קדאפי ולמנוע חיסול סופי של המורדים, אבל היא רחוקה מלאפשר למורדים להטות את הכף ולהדיח את קדאפי, מה גם שבשונה ממצריים, בלוב אין דמות או כוח מרכזי שיכול למלא את החלל שייווצר אם קדאפי יודח. ללא כניסה של כוחות קרקע (אמריקאיים או נאט"ו) צפוי מצב של תיקו שיכול להמשך זמן רב (בעיראק, אחרי שבוש האב נמנע להביא להכרעה במלחמת המפרץ, סדאם חוסיין נשאר בשלטון 12 שנים עד שהודח סופית). נכון לעכשיו, למעט הצרפתים, כל המעורבים דוחים על הסף את האפשרות של הסתבכות במלחמת קרקע, כך שסביר מאוד שהתרחיש העיראקי יחזור על עצמו בלוב.    

 

כאשר לא מדובר ב"מלחמה", היעד ממילא איננו ניצחון או הצלחה. היעד הוא להיחלץ מהסבך מה שיותר מהר. אובמה מתנהג כמו אדם שברגע של חולשת הדעת הציע נישואין למי שהיא ועכשיו הוא מתחרט ומחפש דרך לחזור בו מההצעה.

 

הבית השני בשיר הילדים ממנו נלקחה כותרת הפרק, מתחיל בשורה ובראש הגדוד צועד, אצבעוני המפקד. זה אולי תאור הולם לתפקודו של אובמה כמצביא, אבל זו לא בדיוק התדמית של מפקד עליון עבורו הבוחר האמריקאי הצביע. 

 

ג. בחירות באופק

כדי למנוע אי הבנות, הכוונה איננה לדמוקרטיזציה כביכול העומדת להתרחש בשעה טובה בעולם הערבי. הנושא הוא נובמבר 2012, המועד בו יתקיימו הבחירות בארה"ב. נותרו קצת יותר משנה וחצי לבחירות וכל החלטה שתתקבל, כל פעולה שתעשה או לא תעשה, כל יוזמה או מחווה שתנקוטנה בתקופה הזאת יקבעו ע"פ שיקול אחד ויחיד - איך זה ישפיע על הבחירות. עוד לא נולד הנשיא שהרצון להיבחר לתקופת כהונה שניה לא היה בראש סולם העדיפויות שלו, ואובמה אינו שונה בנקודה הזאת מנשיאים קודמים.

 

הבעיה של אובמה היא שבעוד שהזמן זז ומועד הבחירות מתקרב ובא, סל ההישגים שלו נשאר ריק כביום כניסתו לבית הלבן לפני שנתיים. ממועמד לנשיאות לא נדרשות "קבלות". מועמד כריזמאטי בעל כושר רטורי וסיסמאות כמו יכול נוכן (Yes We Can) או שינוי לו מחכה אמריקה (A Change America Is Waiting For), יכולים בהחלט להתגבר על חוסר נסיון וכישורים. אבל כמו שאמר לינקולן אפשר לרמות את כל האנשים חלק מהזמן - זה מה שקרה ב 2008; אפשר לרמות חלק מהאנשים כל הזמן - זה מה שקורה עכשיו לדמוקרטים "השרופים" על אובמה; אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים של הזמן - יש לקוות שזה אכן מה שיקרה ב 2012.

 

ב-2012 רטוריקה לבד לא תספיק, וגרירת בוש למערכת הבחירות גם היא לא תביא הרבה תועלת. שאלת המפתח ב-2012 עבור הבוחר הממוצע תהיה האם מצבי היום יותר טוב ממה שהיה לפני ארבע שנים, וזה מה שיקבע. נכון לעכשיו ה"קלף" האלקטורלי היחיד של אובמה היא העובדה שלרפובליקנים אין אף מועמד רציני. להתמודד עם נשיא מכהן, אפילו אחד שלא הצטיין במיוחד, זו תמיד משימה קשה ביותר. הסיכוי היחיד של הרפובליקנים לזכות בבחירות של 2012 הוא שאובמה יעשה להם את המלאכה - וייתקע עם איזו פאשלה רצינית.

 

על הרקע הזה קל להבין מה מניע את אובמה. מי שלא עושה לא עושה שגיאות. אם זה האו"ם או נאט"ו, אז זה לא אובמה. הוא הצליח לצאת "יבש" מהמשבר במצריים, ועכשיו הוא מנסה לחזור על אותו התרגיל בלוב. מבחינה תקשורתית, יש כנראה איזה "קצר" בוושינגטון. בפנטגון לא מודעים לכך שצבא ארה"ב אמור להיות מחוץ לתמונה ובדיווחים שלהם מדובר על מאמץ צבאי של כוחות אותם מובילה ארה"ב (US-led forces) ועל התקפות צבאיות המבוצעות בידי ארה"ב (US military launched strikes). הפנטגון כבר "הכין את הקרקע" בהודעה נוספת שהסיפור הלובי יימשך כמה חודשים (כמה זה "כמה"?). עד עכשיו הפעילות הלובית עלתה למשלם המסים האמריקאי קרוב למיליארד דולר. בעידן אובמה, בו הטריליון הפך להיות יחידה הקציבית, זה נשמע כמו כסף קטן, אבל זו רק ההתחלה. 

 

שאלת המפתח היא כמובן האם הסיפור ייגמר בלוב. הילארי קלינטון כבר הזדרזה להתנער ממה שקורה בסוריה - היא אפילו הגדירה את אסד הצעיר כ"רפורמטור" . . . אבל הסכנה האמיתית היא סעודיה ונסיכויות הנפט - בחריין בעיקר. אם התרחיש הלובי יחזור שם, בייחוד אם איראן תתערב, אובמה לא יוכל להמשיך לשחק את ה"אני לא בעסק". הוא יצטרך לנקוט עמדה ומה שיותר חמור, הוא לא יוכל להימנע ממעורבות צבאית מה שיגרור אותו לעימות עם כל העולם המוסלמי ולא עם ארץ אחת או שתיים. אפילו אם האש במזרח התיכון לא תתפשט, אחרי שנושא מרכזי במערכת הבחירות הקודמת היה "בוש סבך אותנו בשתי מלחמות" הדבר האחרון שאובמה זקוק לו זה להגיע ל 2012 עם מלחמה נוספת שהוא לבדו נושא באחריות לה.

 

מצבם של הדמוקרטים לקראת 2012 הוא בכי רע. המגמה שהחלה בנובמבר האחרון איננה משתנה, וזו כמעט וודאות שהם יאבדו גם את השליטה בסנאט. זה לא אומר כלום על הבחירות לנשיאות, כי שם הכללים שונים והתוצאות מוכרעות כמעט במלואן ע"י אישיותם של המועמדים. כפי שציינתי למעלה, נשיא מכהן נמצא בעמדת פתיחה המקנה לו יתרון עצום. אבל כפי שקרטר ובוש האב למדו על בשרם, זה לא תמיד מספיק.

 

ד. מוסר במסדרונות האו"ם

לדברי מזכיר האו"ם החלטת מועצת הביטחון להפעיל כוח נגד לוב הייתה החלטה בעלת בסיס מוסרי. הוא רואה בה נורמה בינלאומית חדשה לביטחון וזכויות אדם, הבאה לענות על כשלון הקהילייה הבינלאומית במניעת ג'נוסייד, פשעי מלחמה, טיהור אתני ופשעים נגד האנושות (a new international security and human rights norm to address the international community's failure to prevent and stop genocides, war crimes, ethnic cleansing and crimes against humanity). לא נראה שהנורמה החדשה הזאת עומדת להיות מיושמת בסוריה, ואני מרשה לעצמי להטיל ספק אם היא תיושם, במידה ויתעורר הצורך, בסעודיה ו/או בבחריין. אבל כדי שלא יהיה ספק, חברת פרלמנט בנורבגיה כבר יצאה בדרישה ליישם את הנורמה הזאת אם וכאשר ישראל תעיז להגיב בכוח על ההפגזות וירי הטילים מעזה.

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "המלחמה בלוב - חיזיון שרב במדבר המערבי", מגזין המזרח התיכון, 28 במרס 2011. 

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • זה לא יקרה בסוריה
  • קריאה לשביתה כללית בסוריה
  • ציפייה דרוכה בסוריה לנאום אסד
  • זו בהחלט הכוונה של \




גלריית המגזין

 

14 בדצמבר 2019

 

 

טרור אסלאמי: 128 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

אנטומיה של טרור אסלאמי במוזמביק

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006