כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הפיכה צבאית בטורקיה
משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
Islamic Terror – How Many People Were Killed During May 2010
מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

פוליטיקה ישראלית – התרגיל המבריק של אהוד ברק

מאת: ד"ר יוחאי סלע

20.01.2011


 

 

 

כל מי שקרא עיתונאים ביום שלאחר החלטתו של אהוד ברק לפרוש ממפלגת העבודה ב-17 בינואר 2011 ולהקים סיעה עצמאית, קיבל את הרושם שהתחולל בישראל אסון בקנה-מידה בינלאומי. התקשורת הישראלית אפילו מהירה לצטט מקורות תקשורתיים בינלאומיים שביכו את מר גורלה של מפלגת העבודה ושל מדינת-ישראל. התרגיל הפוליטי של אהוד ברק הצליח אפילו להאפיל על שאר העניינים הבינלאומיים המתחוללים באזור כמו המשבר בלבנון, ההפיכה בטוניסיה, חלוקתה של סודאן, האיום האיראני, הטרור האסלאמי, המשבר בעיראק, האלימות הרצחנית באפגניסטן ובפקיסטן, והאסונות האקלימיים המתחוללים באוסטרליה ובברזיל. ב-18 בינואר 2011 התבצע פיגוע רצחני בעיראק שגרם למותם של כ-50 בני-אדם ולפציעתם של 150 נוספים, אולם מילה אחת לא נאמרה על כך במרבית ערוצי החדשות בישראל. באותו יום נרצחו בסומליה 32 בני-אדם בפיגועי טרור, ובשעות הבוקר נודע שהכוחות האמריקאים באפגניסטן הרגו 27 בני-אדם החשודים כ"פעילי טרור". פרופורציות - זה לא הצד החזק של התקשורת הישראלית.

 

הבעיה העיקרית שלנו אינה נעוצה בהחלטה פוליטית כזו או אחרת, אלא היא נעוצה בהיסטריה התקשורתית המלווה את חיינו על כל צעד ושעל: פעם זו שריפה היוצאת משליטה וגורמת לאסון אנושי ואקולוגי, פעם זו תאונת דרכים קשה, פעם זה פוליטיקאי שסרח ופעם זו ידיעה על זמר שהעלים את הכנסותיו מרשויות המס. כל הנושאים הללו מסוקרים בהתלהמות רבה, חסרת-פרופורציה ובאלימות מילולית בלתי-נסבלת עד כדי הסתה המודעת לעצמה. התקשורת הישראלית ברובה אינה עסוקה בדיווח תקשורתי והבאת דעות שקולות ומדודות, אלא היא מתנהלת כבית-דין שדה מדמם, אלים ומיוזע. מעצם העובדה שאחדים מכלי התקשורת בישראל תמכו בטייקונים בנוגע לתמלוגי הגז, הדבר מוכיח בעליל על ההידרדרות המוסרית והמנטלית של התקשורת הישראלית המסורתית עתירת הרייטינג והממון. כאשר עיתון כלכלי מוביל עושה השוואה כלכלית הזויה בין ישראל לבין מדינה אפריקאית שהשכר החודשי שם אינו עולה על 2 דולר ליום, אפשר להגיד באופן גלוי שהתקשורת הישראלית עוסקת ביצירת היסטריה מכוונת שיש לה סממנים רבים של תעמולה אנטי-ישראלית. אין תימה איפוא, שהנסיקה המרשימה של העיתון "ישראל היום" בשנה האחרונה, נובעת מתחושת המיאוס השוררת בציבור הישראלי בנוגע לתרבות ביב השופכין של ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ודומיהם הנמצאים בקצה ההזוי של הקשת הפוליטית בישראל.

 

הפילוג המנטלי במפלגת העבודה

בפוליטיקה הישראלית יש הרבה אנשים ישירים והגונים המבקשים לעשות למען הציבור כמתחייב מתפקידם. הבעיה אינה נעוצה בחוסר-הרצון של הפוליטיקאים לפעול למען האינטרסים של הציבור, אלא בחוסר-היכולת של הממשלה לשלוט באופן רציף ללא שערוריות מלאכותיות המכלות את זמנה לשווא. גורמי שוליים בפוליטיקה הישראלית, בעזרתם של ערוצי תקשורת אחדים, מנסים לשבור את רגליה של הממשלה - כל ממשלה - כדי שהם יוכלו לצאת הצהרות פומביות שה"ממשלה הנוכחית צולעת". ציפי לבני אולי מרגישה חמימות נעימה עם דן חלוץ ועמיר פרץ, אך היא עדיין מסרבת בעקשנות להבין ש"המשולש" הזה מעורר חלחלה בציבור הישראלי לאור לקחי מלחמת לבנון השנייה. החבורה הזו יכולה להמשיך להרעיף מחמאות רבות זה על זה, אך מסתבר שאין להם כל מושג איך הקשרים הפוליטיים הללו נתפסים בעיני הציבור הרחב שאינו שבוי. יש הבדל גדול מאוד בין המושג "אופוזיציה לממשלה" לבין המושג "אלטרנטיבה לממשלה". דהיינו, לא כל "אופוזיציה" ראויה להיות גם "אלטרנטיבה" אמיתית לממשלה מכהנת, משום שמי שמתיימר להיות אלטרנטיבה לממשלה מכהנת, ראוי היה שיאמץ לו התנהגות קצת יותר ממלכתית, ישרה והגונה. אחת מהשחקניות הפופולאריות בהוליווד אמרה לאחרונה משפט שהוא נכון לכול עת: "הרגע שבו אתה מתחיל לחשוב שאתה מעל מישהו אחר, הוא הרגע שבו אתה צריך שמישהו יוריד לך סטירה לפנים". מפלגת העבודה וחבריה אכן חטפו סטירה מצלצלת, אך בה בעת, זו הייתה גם קריאת-השכמה של הדקה האחרונה קצת לפני ההתפוררות המפלגתית כמו אבק ברוח.

 

בואו נראה מה קרה למפלגת העבודה לאחר פרישתו של אהוד ברק. לא נעים להגיד, אולם זה לא היה סתם פילוג, אלא המעשה נתפס כפילוג מנטלי-תרבותי הנשען ברובו על בסיס עדתי. החבורה של עמיר פרץ, איתן כבל, ראלב מג'אדלה ודניאל בן-סימון "עשתה קולות" צורמניים של פרישה מתוקשרת ממפלגת העבודה, אולם אהוד ברק בעזרת תרגיל פוליטי מבריק הצליח לגרום להם להיות בלתי-רלבנטיים אפילו בעיני עצמם. יחד עם אהוד ברק פרשו גם אורית נוקד, שלום שמחון, ד"ר עינת וילף ומתן וילנאי. באמצע נותרו יצחק הרצוג, פרופ' אבישי ברוורמן ובנימין בן-אליעזר. מסתבר שמשחקי האגו הקטנים של חברי מפלגת העבודה המיוצגים בכנסת, היטיבו דווקא עם ח"כ שלי יחימוביץ' הנתפסת בעיני חלקים רחבים בציבור הישראלי כפוליטיקאית חברתית מן המעלה הראשונה, וזאת בניגוד לנטייה של שאר חברי המפלגה שהתמקדו בעיקר בתהליך המדיני כחזות-הכל. ועם זאת, הסגנון הפומבי המתלהם של ח"כ שלי יחימוביץ' אולי נחשב ליתרון בעיני אחדים, אך בעיני אחרים הדבר נחשב דווקא למכשלה רצינית בדרכה לראשות המפלגה. ועם זאת, ההתפקדות המחודשת של חברים וותיקים למפלגה, מראה שיש עוד סיכוי לחזור לנתיב הנכון של ציונות, סוציאליזם, התיישבות וביטחון שהם הרעיונות והאידיאלים העיקריים שליוו את החברה הישראלית לאורך דורות רבים.

 

העיסוק האובססיבי של הימין הישראלי והשמאל הישראלי בתהליך המדיני וההתמקדות בו, גלשו למחוזות קיצוניים בלתי-רצויים המנוגדים לחלוטין לרחשי-הלב של הציבור. הבעיה חמורה שבעתיים בשמאל הישראלי שהידרדר לעבר גישות אנטי-ישראליות מובהקות עד כדי שלילה מוחלטת של הקיום הממלכתי היהודי בארץ-ישראל. הבעיה אינה נובעת רק מכמות האנשים והארגונים הפועלים נגד ישראל, אלא גם מעוצמת "הרעש" שהם מייצרים מידי יום ביומו, גם בעניינים שוליים מאוד, הן בזירה הפנים-ישראלית והן בזירה הבינלאומית. מפלגת העבודה בשתיקתה לאורך שנים רבות לנוכח התעמולה האנטי-ישראלית שהתנהלה גם בכנסת-ישראל, תרמה לא מעט לאנטגוניזם שחש הציבור הישראלי כלפי כל מה שנדף ממנו ריח של שמאלנות קהת-חושים. העניין הזה נוגע גם (ובעיקר) לגישה הסלחנית, עד כדי הפקרות, של מפלגת העבודה כלפי תופעות פוליטיות וחברתיות הקיימות בחברה הערבית התגוררת בישראל. בשם האינטרס הפוליטי הצר, מפלגת העבודה לא התייחסה בכובד-ראש לשיעורי האלימות הגבוהים הקיימים בציבור הערבי; לבנייה הבלתי-חוקית; למעמדה האישי של האישה הערבייה; לעבריינות הלאומנית של ערביי-ישראל; לבעיית גביית המסים; ולשלל תופעות קשות הפוגעות בנו כחברה וכמדינה.

 

ברוב המקרים, הדרך היחידה שבה מפלגת העבודה התמודדה עם התופעות הללו הייתה בעזרת אמירה כוללנית שהתבטאה במילה "גזענות". דהיינו, "החברה היהודית גורמת לערבים להתנהג כפי שהם מתנהגים". הפתרון של המפלגה בשנים האחרונות היה רק בעזרת הזרמת כספים אין סופית, וזאת ללא שינוי מהותי בהרגלים התרבותיים של ערביי-ישראל. פתרון כזה הוא בור ללא תחתית, משום שהוא מהווה מכשיר פוליטי ציני המתבטא בדמי-שתיקה בלבד המיועדים להשיג שקט תעשייתי לזמן קצר בלבד. קיומו של השר "לענייני מיעוטים" בהסכמת מפלגת העבודה, מנציח את מצבם של ערביי-ישראל משום שראשי המפלגה מפחדים לבוא בדרישות מוצדקות לציבור הערבי המתגורר בישראל. במילים אחרות, דרושה טרנספורמציה תרבותית מקיפה הקשורה גם להרגלים החברתיים של הציבור הערבי על-מנת לגשר על הפערים הרחבים והמתרחבים בין הציבור היהודי לציבור הערבי. ראשי מפלגת העבודה הנותרים, יכולים לצאת בהצהרה פומבית מידי חצי שעה ש"אהוד ברק הרס את המפלגה", אולם מעבר לזה דרושה גם מנהיגות ערכית ואמיצה שתשנה לחלוטין את השיח התרבותי-אינטלקטואלי הקיים בין הציבור לבין נבחריו, וזאת ללא ההתחנפות המתרפסת המופנית לעבר ציבור מסוים רק בגלל שיקולים אלקטוראליים רגעיים וחסרי-חשיבות לטווח הארוך. העולם הנורמטיבי של מפלגת העבודה חייב להשתנות אם המפלגה באמת ובתמים חותרת לשנות נורמות אחדות הקיימות בחלקים אחדים המרכיבים את החברה הישראלית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "פוליטיקה ישראלית - התרגיל המבריק של אהוד ברק", מגזין המזרח התיכון, 20 בינואר 2011.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • סוציאליזם - ממש לא הכיוון נכון
    • סוציאליזם היא לא מילה גסה
      • לא מדויק
        • זה עבד מצויין בקיבוץ
      • לא מסכים לחלוטין
  • אחדות העבודה
  • א.ד. גורדון
  • ברל כצנלסון




גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006