נוכח הויכוחים סביב הצעת החוק של ח"כ מרינה סולודקין מקדימה לחייב עוטי רעלות בקנס, מצאתי עניין מיוחד בדברי ההסבר: "מחבלים או גורמים עוינים אחרים עלולים להשתמש בכיסוי פנים במסווה של חופש דת לצורך ביצוע מעשי טרור או מעשי איבה אחרים כנגד מדינת-ישראל ו/או נגד אזרחיה". כלומר החוק מבקש לכאורה להגן עלינו מפני מחבלים! הזוי? לא במזרח-התיכון וגם לא באירופה. בשבוע שעבר, הצהיר שר-החינוך הסורי כי הרעלה מהווה סיכון ביטחוני. קדם להצהרה, החלטה של אותו שר, להרחיק 1,200 מורות מאוניברסיטאות פרטיות וממלכתיות משום שהן עוטות "בורקע" (برقع - רעלה לכיסוי הפנים), ולהעביר אותן למשרות מנהליות. הייתכן? מתברר שבמהלך השנתיים האחרונות, מדינות-ערב לא טמנו ידן במלאכת האיסורים על השימוש בכיסוי הפנים, אם בגלוי ואם בסתר.

ברצוני להפנות את תשומת ליבו של ח"כ ברכה למצבן של עוטות הרעלות במדינות ערב. עפ"י עיתון אל-קודס אל-ערבי היוצא בלונדון, גל של איסורים שוטף את מדינות-ערב, ובמסגרתו מורחקות מוסלמיות דתיות במדינות-המפרץ ממשרות בחינוך. בסוריה אין הדבר מפתיע, שהרי מדובר במשטר חילוני שאינו מעוניין בהתחזקות הזרם הסעודי הווהאבי במוסדות חינוך סוריים. מפתיע יותר שסעודיה, חממה דתית שהצמיחה את בן לאדן וחבר מרעיו הקיצוניים, מנהלת מזה כשנתיים מסע טיהור של המסגדים מאלמנטים קיצוניים, ומרחיקה אותם מעמדות השפעה בחינוך. בנסיכויות המפרץ, מחנכים ומורים מקומיים המזוהים עם האחים המוסלמים, הועברו למשרות ניהוליות או הוצאו לגמלאות, ואילו המרצים הסורים, המצרים והפלסטינים הורחקו אל מחוץ לגבולות המדינה.

בלגיה, צרפת וברצלונה כבר אסרו על השימוש בבורקע במוסדות ציבור, בטענה שהרעלה מנוגדת לערכי הדמוקרטיה, ומסמלת התבדלות חברתית ואף סכנה ביטחונית. הביקורת הערבית רואה סתירה בין ערכי הדמוקרטיה, המאפשרים חופש דת ופולחן בארצות אלה, לבין התערבותן בחופש הביטוי של אמונה דתית. במקום לשחרר את האישה מהכלא הנייד, כפי שכינה חבר פרלמנט צרפתי את כיסוי הראש, צעד זה, לדעת המבקרים הערבים, עלול להעניש את האישה המוסלמית עוד יותר, משום שימנע ממנה לצאת לרחוב גלוית פנים. הביקורת אף טוענת, שמהלכים מסוג זה רק יתרמו להתבדלות המוסלמית, בעיקר בקרב צעירים מוסלמים העלולים לטפח תחושת קיפוח של אזרחים מדרגה שנייה, ולמצוא תמיכה לזהותם הערבית בזרועות הטרוריסטים, המוסלמים הקיצוניים.

האיסורים על הלבוש בארצות-ערב עברו כמעט בדממה, בניגוד לביקורת הקולנית שעוררו באירופה. עם זאת, בשני המקרים ניתנה פרשנות דומה לכיסוי הפנים והגוף הנשי: הוא נתפס כאחד מסממני האסלאם הקיצוני, הרואה בתרבות המערבית לא פחות מאשר איום קיומי.

הרחקת הסממנים הדתיים, טוען אל-קודס אל-ערבי, איננה דבר רע כשלעצמו. הבעיה היא שבהיעדרם עלולה החברה הערבית להישאר ללא אלטרנטיבה. האם, שואל העיתון, עדכנו במדינות אלה את תוכניות הלימוד, שבהן ניתן מקום של כבוד לערכים כמו שוויון, צדק וחירות? לדידו של העיתון, המשך הטלת האיסורים על כיסויי הגוף עלול להטיל את החברה הערבית לתוך חלל ריק, שבו אין לא עקרונות מוסריים של דת ולא השכלה.

ידוע לכול כי הפיגור שממנו סובל העולם הערבי נובע בעיקרו ממצב החינוך הירוד בו, כאשר 50% מהאוכלוסייה, כ-150 מיליון איש, הם חסרי השכלה, והבערות בקרב נשים מגיעה ל-70%. הבעיה אם כן היא עמוקה הרבה יותר מביטולן של סממן חיצוני זה או אחר. היטיב לנסח זאת המשורר הסורי ניזאר קבאני בשירו "האם תרשו לי?": "האם תרשו לי לומר לבתי שהכנת שיעורים ודאגה ללימודים הן חשובות יותר בעיני אללה, ומועילות אף יותר משינון בעל פה של פסוקי קוראן ללא הבנת משמעותם?".

==

מאת: לינדה מנוחין, "הכנת שיעורים, בעיני אללה, חשובה יותר מרעלה", מגזין המזרח התיכון, 9 באוגוסט 2010.