כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
אל-נכבה (النكبة‎) – הפלשתיניזציה של המסכנוּת
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
דמוקרטולוגיה - הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק ראשון
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
הליברליזם המערבי מטפח את האסלאם הרדיקלי
יחסי ישראל ארה"ב – האם עלינו לומר שלום לתהליך השלום?
מוחמד חסנין הייכל - העורך המיתולוגי של העיתון המצרי אל-אהראם
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
עימאד מורנייה - ראש הזרוע הצבאית של החיזבאללה
ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
האידיאולוגיה המדינית המסוכנת של ראובן ריבלין
המופע הפסיכוטי של יצחק הרצוג בכנסת ישראל
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יוני 2010
הלאומיות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה-הערבית
סוריה - לתעתע בכולם ולהישאר בחיים

התעמולה הערבית השתלטה גם על הימין הישראלי

מאת: ד"ר יוחאי סלע

23.07.2010


 

 

 

לימין הקיצוני הישראלי ולשמאל הקיצוני הישראלי יש קווי-דמיון אחדים המתבססים בעיקר על "יצר הרפתקנות" מדיני, דהיינו הם מוכנים לעשות את כל הטעויות האפשרויות, רק כדי להצדיק את "האידיאולוגיה" העיקרית המנחה את הגרעין הקשה של שני המחנות. לצורך הדיון נניח לרגע-קט לשמאל הקיצוני הישראלי, ונתמקד במאמר הנוכחי בחלקים אחדים המרכיבים את הימין הישראלי - וזאת בעקבות כתבה שהתפרסמה במוסף עיתון הארץ ב-16 ביולי 2010 בשם "תעודה כחולה והיא עולה". שימו לב לתת-הכותרת של הכתבה שהתפרסמה במוסף:

 

"פריצת הדרך הרעיונית החדשה בתחום המדיני באה דווקא מאגף ימין. פוליטיקאים ואנשי ציבור בולטים בקרב אנשי ארץ ישראל השלמה, מדברים בקול על אפשרות נועזת ליציאה מהמבוי הסתום: מתן אזרחות ישראלית וזכויות שוות לכל הפלסטינים בגדה המערבית תמורת ויתור על מדינה פלסטינית. מדינה דו לאומית? מדינת כל אזרחיה? משה ארנס, ראובן ריבלין. אורי אליצור, ציפי חוטובלי ואפילו חנן פורת, מבקשים שלא תנסו להבהיל אותם בססמאות".

 

לא, אני לא אנסה להבהיל אותם בססמאות, אלא, אני רק אציין שהתעמולה הערבית השתלטה לחלוטין גם על הימין הישראלי שמנסה להוליך אותנו לעבר הישג זמני שאין בו תכלית ואין בו תוחלת. שימו לב לדברים המקוממים שאמרה ח"כ ציפי חוטובלי בכתבה המדוברת: "הפגיעה שלנו בפלסטינים הפכה אנושה: כלי ההגנה שלנו הפכו למטוסים וטנקים, הפכנו מכובשים לטובחים, אם לומר זאת בצורה בוטה. דווקא השמאל הפך אותנו לעם אכזרי יותר". הביטויים "טובחים" ו"עם אכזרי", לקוחים מהטרמינולוגיה האנטישמית של התעמולה הערבית רק כדי להצדיק, לכאורה, את אשמתו של השמאל הציוני בישראל. והנה, הרי לכם קוראים יקרים, שילוב של אנטישמיות לטנטית עם שנאה עצמית בשם אידיאולוגיה פוליטית שהיא מדומיינת לחלוטין.

 

צריך לשים-לב גם לדבריו של ח"כ ראובן ריבלין המכהן (יולי 2010) כיו"ר כנסת-ישראל: "התנועות הכוחניות היהודיות צמחו מתוך הגישה הפטרונית של 'הם שם ואנחנו כאן', שאנו צריכים מדינה שתהייה רק ליהודים. אף פעם לא הבנתי את זה". את זה אומר יו"ר הכנסת תוך כדי התעלמות מוחלטת מהשואה היהודית באירופה ומגירוש של מיליון יהודים ממדינות-ערב בפרק זמן קצר. את זה אומר יו"ר הכנסת שלעיתים עולות דמעות בעיניו בכל פעם שהוא משתתף בטקסים ממלכתיים, והוא זה שגם היה שותף לאיוולת של 1977 שדגלה ברעיון שצריך להתיישב דווקא בתוך ליבה של האוכלוסייה הערבית לשם הפרובוקציה, האדנות ושיכרון הכוח של מפלגת הליכוד של אותן שנים. "כוחות המגן הישראלים" שהוקמו כאן כדי לשמור על חיי היהודים לפני 1948 הפכו פתאום ל"התנועות הכוחניות היהודיות", אליבא דריבלין. לצערנו הרב, אחדים בימין הישראלי עדיין מסרבים להבין את המשמעות האמיתית של השימוש בטרמינולוגיה כזו רק כדי להצדיק את האידיאולוגיה של הליכוד שאינה מכירה בחלוקת הארץ בגבולות כאלה ואחרים.

 

ראובן ריבלין וציפי חוטובלי מדברים לכאורה בשם ה"הומניות". אולם ה"הומניות" שלהם היא קשקוש אחד גדול שאין מאחוריו ולא כלום, משום שההומניות הזאת נועדה לשרת את "התוכנית הגדולה" של הליכוד של 1977, דהיינו, ליצור מצב שאי-אפשר להפריד יותר בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית ב"ארץ-ישראל הגדולה" של ה-10 ביוני 1967. בואו נתמקד לרגע באחד ממשפטי המפתח של ח"כ ראובן ריבלין שהובאו בכתבה המדוברת: "אני מעדיף שהפלסטינים יהיו אזרחי המדינה הזאת, מאשר לחלק את הארץ". ההסבר הרציונאלי לטענה הזאת נובע לדבריו משום ש"הארץ אינה ניתנת לחלוקה". בוודאי שכרגע, (אולי), "הארץ אינה ניתנת לחלוקה", משום שריבלין וחבריו פעלו מאז 1977 כדי למנוע כל אפשרות של הסדר מדיני כלשהו בין ישראל לבין ערביי יהודה ושומרון או בין ישראל לבין ירדן. כך למשל, על רקע זה, ראש-ממשלת ישראל, יצחק שמיר, טרפד את "הסכם לונדון" שנחתם בין שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן המנוח ב-1987. כמו כן, מאז שהליכוד זכה להרכיב את הממשלה ב-1977, תנועת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון זכתה לעידוד נמרץ מבכירי הממשלה על חשבון התיישבות יהודית במקומות שאינם מיושבים על-ידי ערבים. אפילו על "תוכנית אלון", שומרי-הסף האידיאולוגיים של הליכוד לא היו מוכנים לשמוע בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. והנה, כיום בשנת 2010, אנחנו צריכים להתווכח על הקמתו של גגון מעופש על איזו מרפסת אלמונית בעיר הבירה שלנו - ירושלים. תודה רבה לכם, באמת תודה!

 

באמצע שנות ה-70, נשלחנו כחבורה צעירה של נערים ונערות לעזור בהקמת קיבוץ בבקעת-הירדן בחסות מדינת-ישראל ובעידודו של הקיבוץ המאוחד. מקום קשה; ללא נפש חיה; מיקום אסטרטגי הקשור לתרבות היהודית העתיקה; חום לוהט המאפשר עבודה עד השעה 09:00 בבוקר או רק בשעות אחה"צ; אדמה מלוחה; וכן, בחלקות אחדות היינו צריכים לעבוד גם בסיקול אבנים כדי להכשיר את הקרקע לגידולי שדה. השמאל הישראלי הציוני דגל בהתיישבות יהודית הרואית-ביטחונית, בעוד שהימין הישראלי של ריבלין וחוטובלי דגל בהתיישבות פרובוקטיבית כדי לעשות "דווקא" - פעם נגד החלטות ממשלת הליכוד עצמה ופעם נגד ערביי יהודה ושומרון. ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון נועדה לעצב מחדש את גבולות מדינת-ישראל כדי לאפשר הסדר מדיני בין ישראל לבין שכנותיה, אולם במקומות אחדים היא סטתה מדרך-הישר בכך שהיא הפכה ל"התיישבות פרובוקטיבית" שהעלתה את סף-החיכוך בין יהודים לערבים שלא לצורך. הפרובוקציה הזו גלשה לעיתים קרובות גם לעבר הסתה כלפי יסודות חשובים בחברה הישראלית - עד כדי כך שבשנות ה-80 המילים "קיבוצניק" ו"פרופסור" הפכו לכינויי גנאי בפי חבריהם של ריבלין וחוטובלי.

 

גם משה ארנס, שר-הביטחון לשעבר, אינו נבהל מרעיון המדינה הדו-לאומית. לדבריו, "אנחנו כבר מדינה דו-לאומית, וגם רב-תרבותית וגם רב-מגזרית. יש פה עשרים אחוז מיעוטים, וזו עובדה. עם עובדות אתה לא יכול להתווכח". הנה עוד קשקוש אחד גדול מפי מישהו שחושב שצריך לשמור על "האידיאולוגיה הליכודניקית" בכל מחיר רק כדי לא להודות בטעויות הטקטיות שנעשו מאז שהליכוד עלה לשלטון ב-1977. (לידיעת ארנס, במדינת-ישראל אין 20 אחוז מיעוטים). ישראל איננה מדינה דו-לאומית, והיא אפילו לא רב-תרבותית. המושגים הללו מגיעים מבית-מדרשה של הקליקה האמריקאית השמאלנית שאין לה שום קשר לישראל. השכנוע העצמי השגוי של משה ארנס, למעשה מעמיד בסכנה את הקיום היהודי בארץ-ישראל משום שארנס מנסה לכאורה להכניס רציונליזציה להנחות שגויות מיסודן. קיומו של מיעוט גדול במדינה מסוימת, איננו הופך אותה באופן אוטומטי למדינה דו-לאומית, כשם ששיעורם של יהודי עיראק בקרב האוכלוסייה המקומית עד לשנת 1945 לא הפך את עיראק למדינה דו-לאומית או רב-תרבותית. בישראל יש חגים לאומיים ודתיים מוגדרים מאוד; בישראל יש דגל ברור, והמנון לא פחות ברור; בישראל יש דת ראשית אחת המכתיבה ומעצבת את המרחב הציבורי כבר אלפי שנים; בישראל יש תרבות של מוסיקה, שירה, ספרות, קולנוע, שפה, קיבוץ, כפר ועיר הנטועים היטב בהוויה היהודית שהתפתחה בארץ-ישראל לאורך הדורות. את כל אלה, משה ארנס וחבריו רוצים לזרוק לפח רק כדי להצהיר "שהאידיאולוגיה הליכודניקית" עדיין רלוונטית - זו אידיאולוגיה הרואה את אי-חלוקת הארץ כ"משימה העיקרית" של הלאומיות היהודית, גם אם 6 מיליון יהודים עלולים לסכן את חייהם בגלל עוד הרפתקה פוליטית שעתידה מפוקפק לחלוטין. בשם ה"הומניות האוניברסלית", לכאורה, ימניים קיצונים ושמאלנים קיצונים מוכנים לסכן רק (אבל רק) את חייהם של יהודים החיים במדינת-ישראל - פעם מתוך הרגל מגונה ופעם בשם רעיון פוליטי מפוקפק מיסודו.

 

מתכונת למלחמת אזרחים עקובה מדם

גם ריבלין וגם חוטובלי אינם מכירים בלאום הפלסטיני, אך הטרמינולוגיה שלהם היא "פלסטינית" לחלוטין. הרי אם יש "עם פלסטיני", לא מן הנמנע שהעם הזה ירצה לממש את זכותו הלאומית למדינה עצמאית. כל התרגיל הלולייני הזה של דוברי הליכוד נועד כדי למנוע את הקמתה של "מדינה פלסטינית", אך ברגע שהם ממליצים להעניק זכויות אזרחיות לערביי יהודה ושומרון, הם מעניקים להם על מגש של כסף את זכות-וטו בנוגע לעתידם ולגורלם של היהודים בארץ-ישראל בעוד 20 שנה, או בעוד 100 שנה. דוברי הליכוד מנסים להמציא פתרון מסובך לבעיה קטנה (באופן יחסי) על-ידי יצירת בעיה גדולה עוד יותר בעתיד. אני לא חושש רק מהבעיה הדמוגרפית, אלא בעיקר מאובדן הזהות היהודית, ומקמילתה של התרבות היהודית והשפה העברית על כל המשתמע מכך. רק גבולות ברורים ומוגדרים יאפשרו לנו לחיות את חיינו התרבותיים והלאומיים כאומה שווה בין שווים מבלי להתמקח על כל תו וצבע בקיום הממלכתי שלנו כאילו אנו זרים על אדמתנו.

 

מדינה דו-לאומית - בצורה כזו או אחרת - היא מתכונת בדוקה למלחמת-אזרחים עתידית עקובה-מדם. הצעה מעין זו, מתעלמת לחלוטין מהמאבק התרבותי הקיים בין הלאומנות הערבית הבסיסית לבין הלאומיות היהודית, וכן היא גם מתעלמת מההבדלים בין מרכיבי היסוד של האסלאם הפוליטי לבין העולם התרבותי החופשי והדמוקרטי המאפיין את מדינת-ישראל. גם האסלאם השיעי שרוי במלחמה עקובה-מדם עם האסלאם הסוני; בלבנון רוחשת לה גם כיום מלחמת-אזרחים בשל השליטה השיעית על המדינה; בתימן, בסודאן, בסומליה, בניגריה, במצרים, בפקיסטן, באיראן, באפגניסטן, במרוקו, באלג'יריה, בסוריה ובטורקיה מתנהלות להן מלחמות אזרחים אכזריות על רקע פוליטי, דתי ועדתי. אם נרחיב מעט את היריעה נוכל למצוא מקומות כמו את קפריסין המחולקת בין טורקים-מוסלמים לבין יוונים-נוצרים, ואת יוגוסלביה של טיטו (שהייתה מודל מדיני ראוי-לחיקוי של אינטלקטואלים ערבים רבים בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת) שגלשה למלחמת אזרחים עקובה-מדם שהביאה לפירוקה של המדינה ל-6 יחידות ריבוניות עצמאיות.

 

אחדים מבכירי הליכוד משתמשים במשנתו של זאב ז'בוטינסקי (1940-1880) כדי להצדיק את רעיונותיהם בדבר הקמתה של מדינה דו-לאומית - באופן כזה או אחר. אולם ז'בוטינסקי גם העניק חותם בל-ימחה על צביונו של הימין הישראלי במשפט האלמותי "שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן". למי שלא זוכר, "הצהרת בלפור" של 1917 ציינה ש"הקמת הבית הלאומי" של היהודים כוללת גם את עבר-הירדן המזרחי. הקמתה של "מדינת ירדן" המלאכותית בשנות ה-20 של המאה הקודמת עוררה כעס רב בקרב יהודי ארץ-ישראל. אך ראו איזה פלא, בשם המציאות הפוליטית, בכירי הליכוד אינם מציעים לתושבי ירדן המלאכותית להצטרף כאזרחים שווים למדינת-ישראל הגדולה, כדי שחלומו של זאב ז'בוטינסקי באמת יוגשם במלואו.

 

רבים מאיתנו אינם אוהבים את נטייה של השמאל הישראלי הקיצוני לשכתב את ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל ואת נטייתו להמציא "היסטוריה פלסטינית" מדומיינת. מאידך, רבים מאיתנו גם אינם מוכנים להתעלם מהסכנה העתידית למדינת-ישראל בסיפוחם של מיליוני ערבים, רק כדי להצהיר שהדבר תואם את משנתו של ז'בוטינסקי או של כל אידיאולוג פוליטי אחר. עשינו חסד גדול מאוד למדינת-ישראל ולתושביה שיצאנו מרצועת-עזה. כיום, אנחנו עושים חסד גדול מאוד לדורות הבאים בשעה שאנחנו מתווכחים על כל פיסת אדמה ביהודה ושומרון כדי שזו תישאר בריבונות ישראלית. אכן, הרעיון "הם שם - ואנחנו כאן" היה ונותר מתכון בטוח להמשך קיומו של העם היהודי בארץ-ישראל למרות התנגדותם של ראובן ריבלין וציפי חוטובלי ה"הומניסטים". אנחנו, בראש ובראשונה, חייבים להיות הומניסטים כלפי העם היהודי בארצו היחידה, גם אם הדבר מצריך מאיתנו פשרות מדיניות אחדות הגורמות לנו כאב לא קטן. דרך אגב, ירדן היא מדינה פלסטינית לכול דבר ועניין, אלא שפחדנותם של אחדים מהפוליטיקאים הישראלים איננה מאפשרת להם להציע רעיון מדיני "גדול עוד יותר", דהיינו, להכריז ש"הזיקה הלאומית הפלסטינית" נמצאת באמת רק בעבר-הירדן המזרחי. לפיכך, כל מה שצריך לעשות זה להכריז על כך - אז נראה אתכם גיבורים גדולים.

--

מאמרים נוספים בנושא:

מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "התעמולה הערבית השתלטה גם על הימין הישראלי", מגזין המזרח התיכון, 23 ביולי 2010.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • ישוב הפליטים בסוריה




גלריית המגזין

 

 

10 בדצמבר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006