כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
אל-לג´ון - תרגיל בגניבה היסטורית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
ספר חדש: מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס
מטורף מי שרוצה לפתוח במלחמה נגד ישראל
פוליטיקה ישראלית חדשה, מתונה וליבראלית
ציפי לבני - האכזבה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
חדשות המזרח התיכון
חקירות ראש הממשלה - משפטולוגיה להדיוטות
ירושלים של טראמפ – האומנם פיל בחנות חרסינה?
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
נְתַנְיָהוּ בְּגוֹב הָחָקִירוֹת - פוליטיקה ישראלית 2017
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
היהירות הגרמנית הטיפוסית מול הנחישות הישראלית
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים

ישראל במלכודת ההונאה התעמולתית האנטי-ישראלית

מאת: ד"ר יוחאי סלע

26.06.2010


 

 

 

לישראל התקשורתית והמדינית יש כישרון בלתי נלאה להפחיד את עצמה עד מוות בשלל "איומים קיומיים" ובעזרת ניסוחים מתלהמים כמו הביטוי "עליית מדרגה" שהיא אחותו הקטנה של "האיום האסטרטגי" השגור בפי-כל עד כדי מיאוס. הראיון שהתפרסם עם השר בנימין בן אליעזר בעיתון ידיעות אחרונות ב-25 ביוני 2010, ("לעולם נמאס מאיתנו", מוסף לשבת, עמוד 6), מבהיר לנו היטב את עומק ההיסטריה בו שרויים אחדים מהפוליטיקאים "הבכירים" של ישראל. פעם, הפוליטיקאים הישראלים ראו את המזרח-התיכון דרך הכוונת של הרובה בלבד. כיום, הפוליטיקאים הישראלים רואים את המזרח-התיכון רק דרך המימד הצר של התעמולה הערבית המתנהלת בפורומים מקומיים ובינלאומיים. אמירותיו של השר בן אליעזר מבהיר לנו היטב שהוא נפל למלכודת התעמולתית הערבית הרואה בישראל "כלי" באמצעותו אפשר להתחמק מלעסוק באופן רציני ואחראי במצבו העגום של העולם-הערבי והאסלאמי - על 57 מדינותיו. תמיד צריך להיזהר מתנודות קיצוניות של שימוש מופרז בכוח מחד גיסא, ומהתרפסות ורפיסות מדינית מאידך. "פרופורציה" היא מילה מאוד חשובה בעולם הפוליטי והתקשורתי בישראל - מילה שהיא חסרה מאוד באווירת ההיסטריה האופפת אותנו בשנים האחרונות. העניין הזה מוביל אותנו לדיון קצר על ההסברה הישראלית:

במגזין VIEW של עיתון הארץ מחודש יוני 2010, (גיליון מספר 2) התפרסם רב-שיח עם שלושה דוברי צה"ל לשעבר: תא"ל (בדימוס) אפרים לפיד, ד"ר נחמן שי ותא"ל (בדימוס) רות ירון. מטרת הדיון הייתה למצוא תובנות חדשות ומרעננות הנוגעות להסברה הישראלית. וכך נפתחה הכתבה מפי יואל צפריר: "רצה הגורל והדיון עם דוברי צה"ל לשעבר הצטלב באירועי המשט, שבו השתלטו חיילי השייטת על הספינה התורכית, מה שנתן את האות לאחד ממסעות הדמוניזציה הקשים שעברה ישראל בשנים האחרונות. בד בבד, סערה החברה הישראלית ותחושת אכזבה וייאוש, שהזכירה את הימים הקודרים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, פשטה באוויר". (לצערי, לא היה שום דבר מיוחד ברב-שיח הזה שהתפרסם במגזין מפי אנשים המתיימרים להיות מומחים בתחומם).

 

ויחד עם זאת, עלי לציין שמי שהפיץ בעוצמות גדולות את "תחושת האכזבה והייאוש" בחברה הישראלית, זאת הייתה התקשורת הישראלית הממסדית והרופסת שהייתה מפוחדת עד מוות בעקבות הריגתם של 9 פעילי טרור טורקים. במשך ימים רבים התקשורת הישראלית ניהלה מערכת של דמורליזציה מכוונת ושיטתית נגד ישראל ותושביה - כולל גלי צה"ל והרשתות הממלכתיות האחרות. חופש הביטוי בישראל הפך לחופש השיסוי במדינת-ישראל בעזרתה האדיבה של התקשורת הישראלית הממסדית. לפיכך, אין להתפלא על כך שבקרב הציבור שררו תחושת אכזבה וייאוש שהיו תחושות אמיתיות וכנות של ציבור שהיה שרוי במצוקה. אולם, רק בעזרת פעילות ציבורית וולונטרית של מאות אלפי ישראלים ברחבי-המדינה, הצלחנו לשנות את האווירה הכללית ששררה כאן. רק בעזרת התנדבותם של מאות אלפי ישראלים הצלחנו גם להכתיב קו התייחסות חדש בתקשורת הבינלאומית בנוגע לספינת הטרור של ארדואן ובנוגע לפעילות האנטי-ישראלית של הארגונים הקיקיונים הפועלים נגד ישראל. כל מי שחשב שניתן לכופף את החברה הישראלית, טעה טעות גדולה ומרה, שכן זו הייתה הזדמנות פז בשבילנו לעורר את תומכיה הרבים של ישראל מעבר לים. במקביל לכך, לצערנו הרב, ערוץ 2 המשיך להתנהל במתכונת של "חפלה מזרחית" במרבית תוכניותיו, וערוץ 10 המשיך להחזיק את הבדחנים הקבועים שלו בעזרת התואר המפוקפק של "פרשנים פוליטיים" או "כתבים מדיניים" לתפארת התקשורת הישראלית. כאשר נותנים זמן מסך רב יותר לגזען פשיסטי כדוגמת נועם חומסקי, אך מתעלמים לחלוטין מהחלטות פרו-ישראליות המתקבלות בקונגרס ובסנט האמריקאים, אז המסקנה היא שיש לנו תקשורת חולה עד מאוד. בהמשך המאמר נביא לכם כמה רעיונות איך להפעיל מערך הסברה פרטי במתכונת של "דיפלומטיה ציבורית".

 

טורקיה חוששת מטעויותיו של ארדאן

ארדואן, בדומה למנהיגים מוסלמים אחרים, ניפח את עצמו ברהב וביוהרה אישית, אולם הוא שב לממדיו הטבעיים עם הרחש הראשון כאשר נחשפה כישלונה של המדיניות הטורקית כלפי האתגר הכורדי, כלפי שואת העם הארמני וכלפי בעיית כיבוש קפריסין. הפעילות הטורקית האנטי-ישראלית דווקא חשפה את טורקיה בשלל בעיותיה הפנימיות והבינלאומיות, עד כדי כך שהכישלונות הרבים גרמו למדינאים בכירים בטורקיה לפרסם ביוני 2010 הודעת גינוי פומבית בנוגע למדיניותו האזורית של ארדואן. ובכך, ארדואן הפך מבעיה ישראלית לבעיה טורקית פנימית - וטוב שכך. בזמן שארדואן היה עסוק בחיזור נמרץ אחרי סוריה ואיראן, הוא עלול למצוא את עצמו מופתע לחלוטין מעוצמת התיאום הביטחוני הקיים במזרח-התיכון בין מדינות אחדות החשות על בשרן את האיום האיראני. ספק רב אם קיימת מדינה ערבית כלשהי המעוניינת לראות את איראן או את טורקיה משתלטות על המזרח-התיכון ומכתיבות מהלכים מדיניים כלשהם.

כבר כעת ניתן להעריך, שבטווח-הארוך מרבית העולם-המוסלמי יכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית, אולם עד אז נכונו לנו אתגרים חשובים שאותם נצליח לעבור יחדיו - תוך כדי שיתוף פעולה הדוק עם ידידנו הרבים ברחבי-העולם. איראן, טורקיה, סוריה, חיזבאללה, החמאס וחלקים נוספים בעולם-המוסלמי הרדיקלי, נמצאים כרגע בשידוד מערכות רעיוני שהוא פרי של לחצים ציבוריים פנימיים והבנה פנימית ש"הדברים אינם יכולים להימשך לנצח באותו אופן". ריבוי ערוצי התקשורת, גישה למרכזי אינפורמציה והשכלה, גישה למרכזי כובד כלכליים וחשיפה לתרבות חיים דמוקרטית, מייצרים חשיבה מחודשת בנוגע ל"צביונה של המדינה המוסלמית" - גם אם היא נתפסת בימים אלה כמדינה אסלאמית רדיקלית ומאיימת. לכול ההיבטים התרבותיים הללו ישנה השפעה מצטברת, הן על הציבור הרחב והן על הפוליטיקה הפנימית. המצב באיראן ובסוריה יכול להתהפך בכל עת, משום שהשלטון נשען בעיקר על ייצור של מנגנוני כפייה נוקשים המעוררים כעס ציבורי רחב ועמוק העלול להתפרץ באופן מפתיע, ובכך לשנות לחלוטין את פניה של המציאות הערבית והאסלאמית.

לפעול מול התקשורת הזרה בישראל

בישראל נמצאים בכל רגע נתון בין 600 ל-800 עיתונאים זרים. בימים של מתיחות אזורית, מספר העיתונאים הזרים מזנק ל-1,000 אנשי-תקשורת ואף יותר. ככול הידוע, ישראל היא המדינה השלישית בעולם (אחרי ארה"ב ורוסיה) שיש בה ריכוז כל כך גדול של עיתונאים זרים. חלק גדול מהעיתונאים הזרים המסקרים את המזרח-התיכון, הפכו את ישראל לבסיס קבוע לפעילותם התקשורתית בשל הנוחות הרבה הקיימת בישראל בתחומים רבים ומגוונים. תמיד אפשר לסקר את "תנועת האחים המוסלמים" במצרים, ולאחר מכן לבלות בחוף-הים של תל-אביב או להתענג על עושר תרבותי מן המעלה הראשונה הקיים בישראל. לכאורה, זה מעמיד את ישראל הקטנה באור הזרקורים ביחס לא-פרופורציונאלי לאזורים בעייתיים אחרים בעולם. לכאורה, כאומה שיש לה רגישות-יתר לביקורת בינלאומית (אולי, מאז בית ראשון), אנו עלולים לראות בכמות כזאת של עיתונאים "איום תקשורתי" המגביל את כושר הפעולה המדיני והצבאי של ישראל. אלא, שמה שנראה בעינינו כ"נקודת-תורפה", אפשר ורצוי לנצל את הנתון הזה לתועלתה של מדינת-ישראל בעזרת מערכת מסיבית של "דיפלומטיה ציבורית", דהיינו כל קבוצה קטנה של ישראלים יכולה להתמקד ב-10-5 עיתונאים זרים כדי להעביר להם גם דעות וגם עובדות הנוגעות לישראל ולעולם-המוסלמי. זרימת המידע לעיתונאים הזרים חייבת להתנהל באופן ענייני ולא כסוג נוסף של דיון טלוויזיוני בוטה מתלהם בסגנון של דנה וייס מערוץ 2. זרימת המידע העובדתי (בדומה לסיכום אירועי הטרור בעולם-המוסלמי המופיע מידי חודש במגזין זה), שווה לעיתים יותר מכל מאמר פובליציסטי המנוסח לתלפיות.

 

רשימת הארגונים הבינלאומיים הפועלים נגד ישראל

העולם לא "כולו נגדנו", ואנו לא "עם לבדד ישכון". בניגוד לדעה הרווחת, ישראל אינה מרכז העולם, והיא בוודאי שאינה מעסיקה כל הזמן את התקשורת העולמית. חלק מהבעיה של "הדימוי העצמי" שלנו נובע מהנפח הענק שאנו מעניקים לכול ביטוי קטן המאתגר את המדיניות שלנו. חלק גדול מהבעיה נובע מכך שאנו לא יודעים לנצל את היכולות שלנו כדי להתמודד עם הטענות המוטחות כלפינו.

 

מאז פרשת ספינת הטרור של ארדואן מה-31 במאי 2010, התקשרות הישראלית הביאה את דבריהם של פעילים אנטי-ישראלים גם אם הם ייצגו קבוצה קטנה של 3 אנשים. אתרי חדשות אחדים (בעברית כמובן) מבינים היטב שהדבר מעורר את זעמו של הציבור שיגיב לכתבה, ובכך הרייטינג של האתר יגדל בהתמדה. אולם במקום רק להגיב לכתבה, וכך לצאת ידי חובה, יש צורך לפעול בדרך ציבורית שונה: אם התקשורת הישראלית החליטה להעניק במה לכול פעיל אנטי-ישראלי, חשוב לאתר את הדואר אלקטרוני של הדובר או של הארגון אותו הוא מייצג, ולשלוח להם מאמרים, כתבות וסקירות המייצגים את העמדה הישראלית. כל מייל כזה צריך להישלח גם לעיתון שפרסם את הכתבה וגם לאישיות פוליטית ישראלית הקרובה אליכם. מישהו צריך לדעת על הפעילות ההסברתית שלכם. מאידך, חשוב לשלוח מכתבי תודה לכול גורם בינלאומי המביע תמיכה בישראל ובעמדותיה. גורמים פרו-ישראלים חייבים לדעת שלפעילות שלהם יש הד ציבורי חיובי בישראל. לשלוח מייל עם מילה אחת "תודה", עושה את כל ההבדל.

 

מרבית הארגונים הפועלים נגד ישראל הם ארגונים קטנים - חלקם הם "ארגונים" של אדם אחד. חלק גדול מהארגונים הללו מתחנן להגיע לכותרות הראשיות בעזרת פרובוקציות מילוליות או בעזרת פעילות רדיקלית ציבורית. שוב, עלינו לנצל את פחדנותם מלעסוק בבעיות בוערות יותר, כמו בעיית דארפור, בעיית הטרור האסלאמי, בעיית הכורדים, בעיית צפון-קפריסין הכבושה בידי טורקיה, בעיית הנוצרים במזרח-התיכון, בעיית הקופטים במצרים, בעיית שלטון הטרור של החמאס בעזה, בעיית איראן, היחס לנשים בעולם המוסלמי, בעיית האסלאם באירופה ובנוגע ליחסים האלימים הקיימים בין המוסלמים לבין עצמם בכל אחד מפינותיו של המרחב האסלאמי. כל אחד ואחת מכם יכול לנהל מערך הסברה פרטי בהתאם לזמן שאתם רוצים להקדיש לכך. בואו נהפוך את המושג "דיפלומטיה ציבורית", למנוף ענק כדי לקדם את המטרות שלמענן אנו פועלים.

 

מצורף למאמר לינק של רשימת הארגונים הפועלים נגד מדינת-ישראל. כל אחד מהם צריך להיות יעד לשליחת הודעות, מאמרים ותגובות באופן תדיר ורצוף. אסור לוותר לאף אחד מהם. מניסיוני, הארגונים הללו מאוד חוששים מנתונים ועובדות החושפים את קלונו של העולם-המוסלמי ושל הגורמים הרדיקלים שבשמם הם פועלים.

--

משט הטרור לעזה - מה אנחנו יכולים לעשות.

גם במלחמה על דעת-הקהל אנחנו חייבים לנצח.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ישראל במלכודת ההונאה התעמולתית האנטי-ישראלית", מגזין המזרח התיכון, 26 ביוני 2010.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • מאמר מעניין ומחדש




גלריית המגזין

 

 

21 בספטמבר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006