כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
הליגה-הערבית והטבח בדארפור במערב-סודאן
בנזיר בוטו נרצחה בפיגוע התאבדות
תרבות פוליטית בישראל לקראת שנת 2048
רעידת אדמה בסין - תמונות מהאסון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
כפרים ערביים על אדמה יהודית
שנה לסיום מלחמת לבנון השניה
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק ראשון
נאום עבד אל-נאצר לאחר פירוק האיחוד עם סוריה
אנטומיה של טרור אסלאמי קטלני במוזמביק
פשעי-מלחמה - את מי מעניינת ילדה יזידית בת 5
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
דעיכת השיטה הדמוקרטית במדינות-המערב ובישראל
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה

הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ?

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר

02.06.2010


 

 

 

ידיעות המופיעות לאחרונה בתקשורת מספרות על "שיפור" ביחסים בין ישראל וארה"ב. אחד מכנה זאת "מפנה", שני מדבר על "תפנית של 180 מעלות", ושלישי יודע ש"אובמה מודה בטעויות שעשה". יש ווריאציות נוספות. בקיצור, יש סיבה למסיבה. אין חולקים על כך ש"מיקצה שיפורים" לא היה מזיק ליחסי ישראל ארה"ב בעידן אובמה. ראו מאמר קודם על הנושא ("אובמה והבעיה היהודית", 3 במרס, 2010, http://www.e-mago.co.il/Editor/actual-3279.htm). השאלה היא האם זה באמת קורה או, בהשאלה מאימרה ידועה של מרק טוויין, החדשות אודות השיפורים היו קצת מוגזמות.

 

חוששני שלכל החוגגים צפוי מפח נפש גדול, ושכגודל הצפיות יהיה גודל האכזבה. בחודש ספטמבר 2010 ירד המסך על ההצגה. מדוע דווקא ספטמבר? זה יוסבר להלן. הדיון כאן יעסוק בשלושה היבטים - ההיבט הישראלי, ההיבט האמריקאי ובמידה מסויימת הצד הפלשתינאי.

 

כותרת המאמר, הלקוחה מדברי הנביא ירמיהו, אומרת למעשה את הכל. כל מי שמאמין שקבלת פנים ממלכתית בבית-הלבן עם או בלי ארוחת ערב נשיאותית בעקבותיה, היא אות וסימן שמה שהוא באמת השתנה ביחסים, הוא שוטה שאין לו תקנה. שינוי מהותי ביחסי ישראל ארה"ב יבוא רק בעקבות התפתחות שתביא לשינוי של ממש באסטרטגיה הגלובלית של ארה"ב. התפתחות כזאת עדיין לא קרתה וגם לא נראה שהיא עומדת לקרות בעתיד הנראה לעין. לפיכך כל המחוות, הגינונים והנאומים הם הצגה בלבד, תרגיל ביחסי ציבור ותו לא. שום דבר של ממש לא יצא מזה. אם נתניהו לא ימצא דרך לוותר על הכבוד המפוקפק של ביקור נוסף בבית-הלבן, הוא יקבל שם בדיוק את מה שהוא קבל בביקורו הקודם רק שהפעם זה יעשה באופן אלגנטי. הצבעתה של ארה"ב בעד ההחלטה נגד ישראל בדיונים על הפצת או אי הפצת הנשק הגרעיני, החלטה שבה אין כל איזכור לאיראן, היא יותר מרמז לכך שאל לה לישראל לתלות יותר מדי תקוות בשיפור.      

 

אומנם מדובר בהונאה בלבד, אבל כבר ברומא העתיקה היה נהוג לאמר ההמונים רוצים שירמו אותם. "ההמונים" בימינו - קרי ההנהגה היהודית הליבראלית בארה"ב וממשלת ישראל. הם בולעים את הלוקש ועוד מלקקים את השפתיים. לא כולם כאן קונים את זה, אבל את הטון נותנים כרגע גופים כמו J-Street והנהגת הזרם הרפורמי שהוא הרוב בקרב הציבור היהודי. משאלים שנעשו מורים על ירידה מסויימת באחוזי התמיכה באובמה בקרב הציבור היהודי, אבל עדיין למעלה ממחצית מיהודי ארה"ב נוטה לראות בו את המלך המשיח. בין החולקים על מדיניותו של אובמה כלפי ישראל בקרב היהודים, רבים שומרים על פרופיל נמוך כדי לא להיות מואשמים בנאמנות כפולה.   

 

יחסי ישראל ארה"ב אינם מתנהלים בחלל ריק. הם חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים שארה"ב מקיימת עם מדינות העולם ולמדיניות הגלובלית של ארה"ב יש השפעה מכרעת על יחסיה עם ישראל. לנטיה הרווחת בין הישראלים לראות את ישראל כמרכז העולם אין שום כיסוי. מדינת-ישראל איננה בן יחיד, והסכסוך הישראלי-ערבי, למרות כל הרעש וההמולה בתקשורת, איננו הנושא היחיד המעסיק את נשיא ארה"ב. ישנם נושאים אחרים, לא פחות חשובים מנקודת מבטו, בהם הוא צריך לטפל.

 

הקו המרכזי של האסטרטגיה הגלובלית בה נוקט אובמה היא מדיניות הושטת היד (outreach) למדינות העולם-השלישי ובעיקר למדינות עוינות. זה יותר פשיטת-יד מאשר הושטת-יד, אבל זה לא נושא הדיון. המאפיין העיקרי של המדיניות הזאת הוא שהיא מתבצעת על חשבון מדינות ידידותיות ובעלות ברית - אלו משלמות את המחיר, מי יותר ומי פחות. במובן הזה מדינת-ישראל נמצאת ב"חברה טובה". בשל מימדי התלות של מדינת-ישראל בארה"ב המחיר שעליה לשלם הוא הרבה יותר גבוה, הוא כולל גם "פיצוי" על פאשלות של המדיניות הזאת. בשפה בנקאית היו קוראים לזה רזרווה לכיסוי חובות אבודים. מה שמחמיר את המצב הוא סגנון התנהגותו של אובמה, סיגנון של בריון שכונתי שיודע להיות גיבור על חלשים. לא נעים להודות, אבל התפקיד הזה ממש "תפור" על מדינת-ישראל.

 

נכון לעכשיו, מדיניות הושטת-היד של אובמה היא כישלון אחד גדול. בעולם יודעים לקרוא בין השורות ואת המסר של אין אונים שהוא משדר קולטים טוב מאוד במקומות הנכונים. הוא חוטף השפלה אחרי השפלה ועוד לא רואים את הסוף. ה"זובור" שברזיל וטורקיה עשו לו לאחרונה בנושא הגרעין האיראני הוא דוגמא טובה. דוגמא אחרת היא במזרח-הרחוק. צפון-קוריאה הטביעה אוניה של דרום-קוריאה - זו פעולה מלחמתית לכל דבר. מה תגובתו של אובמה על פגיעה כזאת בבעלת ברית איתה יש לארה"ב חוזה-הגנה הדדי? שרת-החוץ שלו מצהירה הקהיליה הבינלאומית חייבת לעשות משהו. ומה בנוגע לכך שארה"ב בעצמה "תעשה משהו"? מאיפה יש לקוריאה הצפונית הביטחון שהיא יכולה לנהוג כך מבלי לחשוש מתגובה? אתם חושבים שדבר כזה היה עובר כך בשקט אצל בוש? או אצל קלינטון? או אצל בוש האב? שלא לדבר על רייאן או ג'ונסון או ניקסון. אולי אצל קארטר, אבל קארטר זה לא דוגמא.

 

יש רק להתפלל שלא יקרה בארה"ב פיגוע נוסף ברמה של ה-11 בספטמבר, כי אם זה יקרה במשמרת של אובמה, הוא יצפה שהקהיליה הבינלאומית "תעשה משהו". פשיטת-הרגל (אולי עדיף פשיטת-היד?) של מדיניותו הבינלאומית של אובמה מסבירה, לפחות באופן חלקי, את התקיפות שהוא גילה כלפי מדינת-ישראל. זה המקום היחיד בעולם שבו לא מצפצפים עליו, זה המקום היחיד בעולם שבו הוא אולי יצליח לכפות הסדר כל שהוא.

 

בעינה נותרת השאלה מה הסיבה ל"התחממות" הפתאומית ביחסים? שלא תהיה זאת קלה בעיניכם, ראש לשכתו של אובמה הזמין באופן אישי את נתניהו לבוא לבית-הלבן. מאחר והפגישה התקיימה בארבע עיניים (נתניהו דובר אנגלית ברמה של שפת אם ואינו נוהג להעזר במתורגמנים) אף אחד לא יודע מה בדיוק נאמר בה ואיך הדברים נוסחו. האם זאת היתה הזמנה (invitation) או שזה היה זימון (summons), האם נתניהו הוזמן לבקור (to visit) בבית הלבן, או שהוא נקרא להתייצב (to report) שם. רק נתניהו יודע את התשובה. לרוע המזל, להרבה מנהיגים ישראליים, וזה כולל גם את נתניהו, יש שמיעה יצירתית (creative hearing), ומה שהם שומעים או מבינים זה לא בדיוק מה שנאמר להם. ברור מעל לכל ספק שבסיבוב הזה המראה החיצוני יהיה ללא פגם ושכל כללי-הטקס יישמרו. בשלב הזה הסתיים הפרק של נימוסי שולחן בנוסח שיקגו. ולכן חוזרת השאלה מה יום מיומיים?

 

במאמר מוסגר, התקרית החדשה - עצירת משט החוצפה לעזה, התרחשה אחרי סיום כתיבת המאמר. זה כנראה לא יצא כפי שציפו, אבל משר-הביטחון הנוכחי אף אחד לא צפה למה שהוא אוריגינלי. אפילו אני, שמומחיותי בנושאי צבא וביטחון איננה מי יודע מה, יכולתי לחשוב על לפחות שניים או שלושה תרחישים שהיו משיגים את התוצאות הרצויות עם פחות קורבנות ופחות רעש בתקשורת. דבר אחד טוב יצא מזה - נתניהו מצא סיבה לבטל את הפגישה שנועדה לו עם אובמה בלי שזה יראה כפגיעה בנשיא. הוא חסך לעצמו את הצורך "לתת תשובות" לשורה של שאלות שלמרות הנוסח הנימוסי, לא היה כל ספק לגבי אופיין האולטימטיבי.  

 

אובמה והמפלגה הדמוקרטית נמצאים במצוקה אמיתית. בחודש נובמבר הקרוב עומדות להתקיים בחירות לקונגרס. זאת מסורת שבבחירות ביניים המפלגה שבשלטון מאבדת מכוחה, אבל הפעם ישנה אפשרות ריאלית שהדמוקרטים יאבדו את הרוב שלהם. זה כמעט בוודאות יקרה בבית-הנבחרים - וגם בסנאט מצבם איננו מזהיר במיוחד. אם הדבר יתרחש, אז זו תהיה סטירת-לחי מצלצלת לאובמה ומה שיותר חשוב, הרפובליקנים יוכלו למנוע ממנו להעביר את האג'נדה שלו.

 

אובמה רשם לזכותו הישג חסר תקדים כשהצליח להעביר את תוכנית הרפורמה של מערכת ביטוח הבריאות למרות התנגדות רחבה בציבור. הוא בנה על כך שאחרי שהחוק יתקבל הזמן יעשה את שלו ואנשים יבלעו את הגלולה ובסופו של דבר יתרגלו. אבל זה לא קרה. ערב ההצבעה הקובעת על החוק בבית-הנבחרים, ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים הדמוקרטית הופיעה בפני הטלוויזיה והצהירה יש לקבל את החוק כדי שנוכל לגלות לכם [לציבור] מה הוא מכיל. זה בדיוק מה שקורה, אבל לא בכיוון שפלוסי חשבה. כמעט בכל יום מתגלים בין 2,400 העמודים של החוק סעיפים ותת סעיפים שאף אחד לא ידע עליהם ו/או לא הבין את המשמעות שלהם, שרק מגבירים את ההתמרמרות. בחודש מרס 2010, כשההצבעה התקיימה, מתנגדי החוק מנו בין 50% ל 55%. היום המספרים הם בין 60% ל 65%. גם בתחומים אחרים של מדיניות הפנים אובמה איננו יכול להצביע על הישגים מרשימים, במיוחד בתחום שהוא הכי כואב - האבטלה. זו מסרבת לרדת למרות שבאופן כללי מצב הכלכלה השתפר. אין כרגע כל סימן שהאבטלה תקטן בעתיד הנראה לעין למרות המניפולציות הסטטיסטיות. גל פיגועי-הטרור והנסיונות לפיגוע שרק במזל לא הסתיימו באסונות גם הוא אינו תורם למאזן. נוצר מצב בו כל קול קובע, והמשקל של הקול היהודי בהרבה מחוזות "מתנדנדים" הוא משמעותי.  

 

החדשות אודות התחממות היחסים החלו להופיע כמעט בצמוד לידיעות על "חידוש" המגעים בין ישראל והפלשתינאים. (פרטים מלאים במאמר "הרפתקאותיו של ג'ורג' מיטשל במזרח התיכון", וכן, בתרגום אנגלי, ב- http://www.rslissak.com/content/peace-making-middle-east-variations-theme-drisrael-bar-nir. במבט שטחי אפשר היה לחשוב שהשיפור ביחסים נועד ליצור אווירה שתקל על מיטצ'ל להשיג התקדמות במגעים. זה רושם מוטעה. שיפור היחסים נועד למטרה אחת ויחידה - לטשטש את הרושם הרע שנוצר בקרב הציבור היהודי כאן בעקבות ה"טיפול" שנתניהו קבל בביקורו הקודם - גם ליהודים שהצביעו עבור אובמה ב-2008, קשה לעכל מדיניות כל כך אנטי-ישראלית כפי שאובמה הפגין עד היום. זה בכלל לא בטוח שיהודים כאלה יצביעו עבור הרפובליקנים, אבל רבים עשויים להחליט להישאר בבית. מנקודת מבטו של אובמה זה אותו הדבר. כל התרגיל הנוכחי מכוון אל היהודים האלה על מנת להבטיח שהם יחזרו לקלפיות בנובמבר. 

 

מאחר וכל העיניים הן על נובמבר 2010, מדוע אני מדבר על ספטמבר כחודש הקובע? לשם כך עלינו לחזור למה שמתרחש ב"חזית השלום". למען הדיוק, למה שלא קורה ב"חזית השלום". לקול תרועת חצוצרות התבשרנו על כך שהושגה התקדמות, התקדמות זאת לא מילה, פריצת דרך, לא פחות! שיחות השלום בין ישראל והפלשתינאים תתחדשנה. בהשאלה מהברכה שנהוג לומר עם סיום קריאת התורה, על חידוש המגעים צריך לברך חָדָשׁ, חָדָשׁ, וְתִתְחַדָּשׁ, הבעיה היחידה היא שחוץ מזה לא קורה שם כלום. הכינוי הרשמי למגעים הוא שיחות קירבה, אבל השיחות אינן שיחות והקירבה איננה קירבה, שני הצדדים עובדים full time על חיפוש סיבות לגלגל על הצד השני את האחריות לכשלון השיחות, דבר אותו כולם רואים כמובן מאליו. מעבר לזה - שום כלום.

 

לגופו של עניין, ה"התקדמות" אותה אובמה השיג באמצעות הלחצים על נתניהו החזירה את המגעים בין ישראל לפלשתינאים למקום בו הם היו לפני בערך עשרים שנה. אם הוא היה ממשיך ללחוץ, אולי היינו חוזרים לשיחות שביתת הנשק ברודוס ב-1949.  

 

התרגום האנגלי של המונח "שיחות קירבה" הוא proximity talks. מבחינה לשונית זה תרגום מדוייק. אבל האם זה גם תרגום נכון של רוח הדברים? למילה האנגלית proximity יש נגזרת, מעין "קרוב משפחה", proxy, שמשמעותו היא "נציג", "בא כוח", "מיופה כוח" - אדם שמוסמך לנהל מו"מ ולקבל החלטות בשמך. כשמדברים על שיחות קירבה, התמונה המצטיירת היא זאת של נתניהו יושב במשרד ראש-הממשלה בירושלים, אבו מאזן (מחמוד עבאס) יושב בלשכתו במוקטעה ברמאללה ומיטצ'ל "על הקו", מעביר לכל צד את משאלותיו ודרישותיו של הצד השני ומנסה לגשר בין הפערים. זה עונה על ההגדרה הראשונה. המרחק בין רמאללה וירושלים הוא לא כל כך גדול, כך שבהחלט מוצדק לדבר על "קירבה". המציאות היא שזה אף פעם לא מתנהל ככה. המתווך ה"הגון" (honest broker), תמיד רואה את עצמו כ-proxy במידה כזאת או אחרת ומקבל החלטות אותן הוא היה מנסה אח"כ לכפות על צד זה או אחר. זה עבד כמעט תמיד על הצד הישראלי כי על ישראל היה במה ללחוץ (ההערכה מחדש בזמן קיסינגר/פורד, והערבויות להלוואות בזמן בייקר/בוש האב הן שתי דוגמאות מני רבות). על הערבים זה לא עבד אף פעם, כי לא היה במה ללחוץ עליהם (זו גם שאלה אם בכלל היתה מוכנות להפעיל לחץ על הערבים). המקסימום היה בזמנו של בוש שנמנע מלהזמין את ערפאת לבית-הלבן. ערפאת לא נראה מוטרד במיוחד. לא נראה לי שמיטצ'ל מפרש את המנדט שלו בצורה שונה ממתווכים קודמים.

 

תמיד נוטים לשכוח שהמתווך איננו איזה שליח מיצווה שהתנדב להביא גאולה לעולם. המתווך פועל בשם מי ששלח אותו לאיזור, והמשימה הראשונית שלו היא להבטיח את האינטרסים של שולחו. האינטרסים של הצדדים תופסים במקרה הטוב מקום שני. אם למתווך יש גם אג'נדה פרטית בשל אהדה לצד זה או אחר זה רק מסבך את העניין.

 

בחזרה לשאלה מה מיוחד בחודש ספטמבר? מה עומד לקרות בחודש ספטמבר שלא קורה היום או בחודש הבא או בחודש אוגוסט? התשובה היא שבחודש ספטמבר מגיעה לסיומה תקופת ההקפאה הזמנית של הבניה בישובים היהודיים בשטחי יהודה ושומרון עליה נתניהו התחייב.

 

לכאורה אין כאן שום דבר מיוחד. הדברים נאמרו בראש חוצות, כותרות העיתונים בשרו עליהם והכל נעשה בגלוי. אם מתייחסים לדברים כפשוטם, הרי שעם הנץ החמה ביום הראשון בחודש ספטמבר הבא עלינו לטובה, מיד ישמע ברחבי שומרון ויהודה קול ששון וקול שמחה. קול הלמות פטישים ורעש משורים ומקדחים חשמליים יהדהדו באתרים השונים, נגרים יקימו קרוואנים, וכבלי חשמל וצינורות ביוב יונחו ביישובים. הכל יעשה לאור היום ולא במחשך, וזאת לא תהיה הפתעה כי זה מה שהובטח מראש שיקרה. מי שהוא מאמין שזה באמת עומד לקרות?

 

אובמה שמע בזמנו את התחייבות נתניהו להקפאה זמנית של הבניה. אובמה, מפי שרת-החוץ שלו, אפילו ראה בה "צעד חיובי". אבל אובמה אף פעם לא אמר, גם לא ברמז, שצעדו זה של נתניהו עונה על דרישותיו. אם למי שהוא היה ספק בנושא, הפיאסקו של היתרי הבניה בעת ביקור ביידן הסיר אותו. אין שום סימן לכך שההצגה הנוכחית והמחוות והמחמאות להן נתניהו יזכה בוושינגטון מבטאים שינוי כל שהוא בעמדותיו של אובמה. המסמר הראשון שיתקע באחד מהיישובים מעבר לקו הירוק, יביא לתגובה בוושינגטון שלעומתה מה שהתרחש בעקבות ביקורו של ביידן יהיה בחזקת "שבת אחים גם יחד".

 

יריב אופנהיימר וצוות השטינקרים שלו מתנועת "שלום עכשיו" כבר נכנסו ל"כוננות רישום". בחזרות לראת ספטמבר הם משוטטים בשטח עם הפנקסים ביד - הם לא יפספסו אף קרש או מסמר ואף לא בורג. שום דבר לא יחמוק מעיניהם הבולשות, כמו שנאמר, הפנקס פתוח והיד רושמת.

 

ומה אומרים הערבים על כל ההתפתחויות האלו? להם יש שכל. הם לא מדברים כשלא צריך, הם גם לא מסתירים את כוונותיהם, והם אומרים בפה מלא את את מה שהם חושבים ומה מטרותיהם. הם יודעים שלא יאמינו להם. בעצם ליברמן דווקא כן לוקח אותם ברצינות, אבל מליברמן הם לא חוששים. מי כבר מתייחס לליברמן? אצל הערבים אין וויתורים, אין מחוות, אין צעדים בוני אמון - הם לא בנויים לזה. הם גם לא ממהרים לשום מקום. מיטצ'ל ואובמה לא יברחו. בספטמבר, אם וכאשר המגעים ינותקו, האשמה תגולגל בלאו הכי על ישראל. בניה בהתנחלויות, הפרת ההתחייבות - שברו את הכלים ולא משחקים. אין סיבה לדאגה. צריך רק לוודא שבזמן שנותר עד ספטמבר לא יקרה שום דבר.

 

על התרחיש שתארתי כאן מעיב צל אחד. ספטמבר בא לפני נובמבר. הפגנה של גסות-רוח בנוסח שיקגו, כמו זאת שהייתה בעת משבר ביידן, פחות מחודשיים לפני הבחירות תהרוס לאובמה את כל התוכנית. יתכנו לפיכך שני תרחישים. אפשרות אחת - אובמה יבלע את הצפרדע ויעבור בשתיקה על חידוש הבניה. הסבירות שזה יקרה? שואפת לאפס - ראה כותרת המאמר. גמישות ופשרות במו"מ זה לא הסיגנון של אובמה. זה שמור רק לרודנים כמו הודו צ'אבס או פידל קסטרו. אפשרות שניה - נתניהו יתקפל והמילה "זמני" תמחק מהפרוטוקול. הסבירות שזה יקרה? - גבוהה מאוד, כמעט 100%.

 

לסיום מה שהוא אנקדוטי. במהלך הכנת המאמר דנתי עליו כדרכי עם כמה ידידים ואוהדים, שאת דעותיהם אני מכבד. כשספרתי שאני מתבוון להשתמש בציטטה מספר ירמיהו ככותרת קבלתי תגובה כמעט אחידה "שלא תעיז", "בשום אופן", "זה גזעני" וכו'. מאחר ואני אנטי פוליטיקלי קורקט במופגן החלטתי לא לקבל את הטענות האלו. למרות שאני כופר בעיקר, הרעיון שצריך לשכתב את התנ"ך על מנת להענות לגחמותיה של הפוליטיקה הקורקטית נראה לי מגוחך. נזכרתי שכבר התקיפו אותי בעבר בנושא הזה כשבמאמר אחד ציטטתי את "כושן רשעתיים" מספר שופטים, והחלטתי לכן לבדוק איך זה מופיע אצל הגויים, מה כתוב בתרגומים השונים של התנ"ך. להפתעתי גליתי שבתרגום האנגלי (נוסח המלך ג'יימס), וכן בתרגום הלטיני (הוולגטה) וגם בתרגום היווני (תרגום השבעים שהוא התרגום הכי עתיק של התנ"ך למיטב ידיעתי), ה"כושי" הוא "אתיופי". אח"כ ראיתי שגם במגילת אסתר - מהודו ועד כוש, הם כותבים אתיופיה. זה לא כל כך מסתדר לי. תרגום השבעים נעשה למיטב ידיעתי במאה השלישית או הרביעית לפני הספירה. הייתכן שפוליטיקה קורקטית היתה קיימת כבר בזמן העתיק?

 

מה דעתכם, כדאי לשנות ולכתוב היהפוך האתיופי עורו? זה לא יעשה לי בעיות עם העולים מאתיופיה?

==

מאת: ד"ר ישראל בר-ניר, "הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרוֹ?", מגזין המזרח התיכון, 2 ביוני 2010. 

 

 

   

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • פוליטיקלי נכון
  • ממש לא
  • גזען- אתה עולב בו ובאתיופים
    • יש לך טעות גדולה




גלריית המגזין

 

24 ביוני 2019

 

 

טרור אסלאמי: 136 בני-אדם נהרגו ביממה האחרונה;

 

 

את מי מעניינת ילדה יזידית בת 5

 

 

 

 

 


 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2019-2006