כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
הפיכה צבאית בטורקיה
משרד-החוץ הישראלי ייחשף לחומר מודיעיני גולמי
כלכלת סוריה - אופטימיות זהירה
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית
24 שנים מאז הטבח באל-חמה והקמת הברית הלאומית לשחרור סוריה
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
Islamic Terror – How Many People Were Killed During May 2010
מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל
כשהיסטריה מוסרית משבשת את הדמוקרטיה הישראלית
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה

מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"

מאת: ד"ר יוחאי סלע

21.05.2010


 

 

 

כל שנה, ב-15 במאי, הערבים חוגגים את אירועי ה"הנכבה הפלסטינית" לזכר מאמציהן של המדינות הערביות להשמיד את היישוב היהודי בארץ-ישראל - מאמץ שהפך למפלה צבאית ולקטסטרופה ערבית.  בכל עת שהערבים חוגגים את "הנכבה הפלסטינית" אי-אפשר שלא להרהר בשאלה "מה היה קורה אילוּ תוכנית ההשמדה הערבית הייתה מצליחה"? מאידך, גם אי-אפשר שלא לעשות השוואה בין חגיגות "הנכבה הפלסטינית" לבין חגיגותיהם של הארגונים הניאו-נאצים באירופה המבכים את מפלתה של גרמניה ב-1945. המרחק בין מפלתה של גרמניה ב-1945 ולמפלתם של הערבים ב-1948 הוא לא גדול במיוחד, שכן לצד מלחמת הג'יהאד שהערבים כפו על היישוב היהודי בארץ-ישראל, התקיימה לה מערכת אידיאולוגית אנטישמית ששאבה את השראתה מהאידיאולוגיה הנאצית בעידודו של חאג' אמין אל-חוסייני - שהיה המופתי הנאצי של ירושלים עד לשנת 1937, ומי שהנהיג את "הוועד הערבי העליון" במהלך אירועי מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948.

 

כמובן שאי-אפשר שלא להזכיר את יוניס אל-באח'רי ששידר מ"רדיו ברלין" תעמולה נאצית בשפה הערבית בשנות ה-40 של המאה הקודמת. מרבית האוכלוסייה הערבית במזרח-התיכון לא ידעה קרוא וכתוב, לפיכך הרדיו היה הכלי העיקרי להעברת אינפורמציה ואינדוקטרינציה נאצית באותה עת. לאומנים ערבים (שרובם היו מחסידי הנאציזם) כתבו בזיכרונותיהם על יושבי בתי-הקפה בעולם-הערבי ובארץ-ישראל שהיו מעבירים את זמנם בהאזנה ל"רדיו ברלין". מי שלא הבין את דבריו של יוניס אל-באח'רי בנוגע לגורלם המר והנמהר של היהודים, בדרך-כלל היה מישהו שדאג לפרש את דבריו בשפה מובנת יותר ("היטלר משמיד את החיידקים"). וכך, האידיאולוגיה הנאצית עברה מבית-הקפה הערבי למסגד המוסלמי, ומשם למשפחותיהם של המתפללים המוסלמים. הפוגרום הנאצי ביהודי בגדאד ביוני 1941, (אירועי ה"פרהוד"), היה חלק ממסע תעמולתי נאצי עמוק שהיו שותפים לו ראשי הצבא העיראקי ושגרירות גרמניה בעיראק. בפוגרום נרצחו 179 יהודים; 2,100 נפצעו; 242 ילדים הפכו ליתומים; רכושם של 50,000 יהודים נבזז בידי ההמון המוסלמי, ותקצר היריעה מלפרט את מסכת ההתעללות שעברו הנשים היהודיות. חאג' אמין אל-חוסייני היה שותף פעיל באירועים הללו.

 

היהודים כבני-מוות הראויים להשמדה

בשנות ה-40 של המאה של הקודמת, גברה הפלישה הערבית לארץ-ישראל. היישוב היהודי נאלץ להתמודד עם המדיניות הבריטית שסגרה את שערי הארץ לפליטי אירופה המקוללת, ומאידך שלטונות המנדט העלימו-עין מהפלישה הערבית לארץ-ישראל שהיו לה מניעים כלכליים לצד מניעים אידיאולוגיים. כחצי מיליון ערבים פלשו לארץ במשך תקופה קצרה. ויחד עם זאת, ב-1948 יהודי ארץ-ישראל התגאו בתרומתם לפיתוחה של הארץ באוזני התקשורת האמריקאית של אותם ימים, בעזרת הטענה ש"רק בשנים האחרונות הגיעו לארץ-ישראל כחצי מיליון ערבים ממדינות שכנות כדי למצוא בה תעסוקה". התמימות הזאת עלתה לנו ביוקר.

 

העורך המיתולוגי של העיתון המצרי "אל-אהראם", מוחמד חסניין הייכל, היה ב-1948 עיתונאי צעיר שעבד עבור העיתון המצרי "אח'ר סאעה". סביר להניח שכבר ב-1947 התקלה החלטה ב"ליגה הערבית" להשמיד את יהודי ארץ-ישראל - אם מנהיגי היישוב יכריזו על הקמת מדינה יהודית עצמאית. מייד לאחר החלטת החלוקה בנובמבר 1947, מדינות-ערב החלו לשלוח לוחמים מתנדבים לארץ-ישראל כדי לטרפד ככול שניתן את האפשרות המעשית לחלוקת הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית. אף אחד לא דיבר על "מדינה פלסטינית", אלא על "מדינה ערבית" בלבד. מוחמד חסניין הייכל נשלח מטעם העיתון לסקר את המלחמה בארץ-ישראל, ובמסגרת הזאת הוא התלווה לכוח מתנדבים מצרים שתפקידו היה לארוב לשיירת אספקה ישראלית שנשלחה לעזרת קיבוץ ניצנים המכותר. בקרב שהתפתח במקום, הצליחו אנשי השיירה לבלום את הכוח המצרי, ולאחר שעות רבות של לחימה כנגד ההסתערות המצרית, נבלם הכוח המצרי תוך כדי הסבת אבדות כבדות בהרוגים ובפצועים - שהיו מפוזרים בשטח לעשרותיהם. הקרב זעזע מאוד את מוחמד חסניין הייכל, ובסוף מרס 1948 הוא פרסם בעיתון "אח'ר סאעה" את הדברים הללו:

 

"כשיצאתי אל-ארץ-הקודש חשבתי, כמו רבים מאחי הערבים, שאמצא שם יהודים עלובים כפופי גו ואפופי פחד שיימלטו כל עוד נפשם בם כשנתחיל להרוג בהם. נוכחתי לדעת שטעיתי. היהודים שראיתי בשדה-הקרב נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, (הם) הרבו לנקוט תכסיסים מתוחכמים וסירבו להיכנע. כל צבא ערבי שיפלוש לפלסטין מוטב שייקח בחשבון את מה שכתבתי לעיל. הקרב על ארץ-הקודש לא יהיה קל".

 

הדברים נכתבו עוד לפני שהחלה הפלישה הצבאית המאורגנת של מדינות-ערב, שהחלה ב-15 במאי 1948, בהשתתפותה של עיראק שאין לה גבול משותף עם ישראל. גוש-עציון הותקף ונפל בידי הלגיון הערבי של ממלכת ירדן יום לפני הכרזת העצמאות הישראלית. על-מנת להבין את האידיאולוגיה הערבית הדוגלת בחיסול והשמדה של הקיום היהודי בארץ-ישראל, הדוגמא הבאה תבהיר מעט את התמונה האמיתית: מייד לאחר התבוסה הערבית בעקבות מלחמת ששת-הימים, ביוני 1967, מדינת-ישראל הרשמית העלתה דרישה טבעית ל"גבולות בטוחים מוכרים" לאור לקחי העבר. מוחמד חסניין הייכל ביטא ב-1969 את העמדה הרשמית של העולם-הערבי בעיתון "אל-אהראם" באופן הבא: "הגבולות הבטוחים והמוכרים של ישראל, לפי דעתנו, הם בית-כנסת אחד בתל-אביב ועוד 10 מטר סביבו". ישנו קשר ישיר בין התבוסה של 1948 לתבוסה של 1967. בשני המקרים, הערבים ייחלו לצאת למלחמה נגד ישראל כחלק מתוכנית ההשמדה הערבית. אולם, מרגע שתוכניותיהם לא יצאו אל הפועל לאור תבוסותיהם בשדה-הקרב, הם החלו להתנהג כ"קורבן תמים" השבוי במסכת של קונספירציה בינלאומית. שוב, אי-אפשר להימנע מלעשות השוואה עם תחושותיהם של פעילים ניאו-נאצים הרואים את עצמם כ"קורבנות תמימים" של כוחות בינלאומיים עתירי עוצמה וממון.

 

האם הלאומנות הערבית למדה את הלקח?

התבוסה הערבית של 1948 הביאה להקמתו של כוח קולוניאלי ערבי חדש בדמותה של "הלאומיות הפלסטינית" המדומיינת. בשנת 1964 אפילו חוברה לשם כך "האמנה הפלסטינית" כדי ליצור נוסחה אידיאולוגית של חיסול והשמדה על-פי תוכנית מאורגנת ומובנת לכל אחד ואחת בציבור הערבי. ב-1988 התפרסמה "אמנת החמאס" אשר שאבה את השראתה מהקוראן ומ"האמנה הפלסטינית". וכך, היהודים שהם "בני הקופים החזירים" (על-פי הקוראן), קיבלו משמעות פוליטית-דתית של בריות הראויות להשמדה גם כציווי דתי. גם חסידי הלאומנות הערבית וגם יהודים בעלי הנטיות האנטישמיות אינם מבחנים באבסורד ההיסטורי שישנן שתי "תנועות פלסטיניות", הקיימות לכול היותר כמה עשרות שנים, המבקשות להשמיד ולחסל קהילה לאומית שיש לה היסטוריה כתובה של 5,000 שנה.  כרגע אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך להקמת "תנועה פלסטינית שלישית" בעידודם של ערבים לאומנים בעלי אזרחות ישראלית המנסחים את "הפתרון הסופי" לבעיית "היהודים בארץ-ישראל". המנהיגות הערבית של ערביי-ישראל חותרת להמיט אסון נוסף על עצמה ועל הציבור שהיא לכאורה שואפת לייצגו. בעלי הגישה הלאומנית הערבית הרדיקלית בעלת הנטיות הפשיסטיות, עדיין לא למדו את הלקח המר והנמהר של תוכנית ההשמדה הערבית של 1948. אולם, לעיתים, יש אור קטן שמבליח מבעד לאפלת הגזענות הערבית - זו המתייחסת לסכסוך עם מדינת-ישראל בקטגוריה של "משחק סכום אפס" בלבד.

 

מוטב להיות אזרח סוג ב' בישראל

עיתונאי ערבי בשם חאלד אבו-טועמה המשמש כתב לענייני פלסטינים בעיתון "ג'רוזלם פוסט", עורר סערה גדולה במהלך חודש מאי 2010 לקראת ההכנות לאירועי החגיגות לציון "הנכבה הפלסטינית". אבו-טועמה, המתגורר בירושלים, עושה עבודה עיתונאית מעולה - מה ששום עיתונאי ישראלי אינו מסוגל לעשות: דהיינו, הוא מסקר את פעילותה של "הרשות הפלסטינית" ללא כחל וסרק וללא ההצטעצעות המתחמקת שכה אופיינית, למשל, לעיתון הארץ. ללא ספק, אבו-טועמה הוא פטריוט ערבי, אך הוא בא עם גישה מרעננת הנטועה היטב בקרקע המציאות של העולם-הערבי ושל הקרקע אידיאולוגית המניעה את הסכסוך הערבי-ישראלי. לאור עבודתו העיתונאית הוא מוזמן באופן תדיר להרצות בפני קהלים שונים מעבר-לים, וכן גם מול קהל ערבי הצמא לקבל מידע מרענן על התהליכים הפוליטיים והחברתיים המתרחשים ב"רשות הפלסטינית" וברצועת-עזה. לעיתים, אבו-טועמה נפגש עם מדינאים בכירים ברחבי-העולם - לא רק לשם עבודתו העיתונאית, אלא גם כדי להשמיע את השגותיו על התהליכים המדיניים המתרחשים באזור. לדעתו, פתרון הסכסוך בין "הרשות הפלסטינית" לבין מדינת-ישראל הוא "תהליך הדרגתי" ולא "אירוע", וכי יש צורך לדעת איך "לנהל את הסכסוך" מבלי להיכנס למוקשים מדיניים הדוחפים את הצדדים לסבב נוסף של אלימות.

 

עד כאן הכול טוב ויפה. אולם מה שעורר את חמתם של פלסטינים וערבים המתגוררים בחו"ל הוא שאבו-טועמה אינו מהסס לגעת בעצבים החשופים של התרבות הפוליטית הערבית - ובמיוחד זו הפלסטינית כפי שהיא באה לידי ביטוי מעשי הן ב"רשות הפלסטינית" של יהודה ושומרון והן בזו הקיימת ברצועת-עזה תחת הנהגתה של תנועת החמאס. דווקא ביום "הנכבה הפלסטינית" הוא טרח להשמיע את הטיעונים הללו שגרמו לפרץ של רגשות עזים בקרב שומעיו בחו"ל:

 

1. לאור מה שמתחולל בעולם-הערבי וב"רשות הפלסטינית" מבחינה פוליטית וחברתית, הוא מעדיף להיות אזרח סוג ב' בישראל מאשר להיות אזרח סוג א' במדינה ערבית כלשהי. 

 

2.  הקהילה הערבית והפלסטינית בחו"ל חיה "ביקום מקבילי" של שמאלנות פוליטית ורדיקליזם אידיאולוגי המנותק לחלוטין מהמציאות יומיומית.

 

3. העיתונאים הזרים המסקרים את הסכסוך בין הפלסטינים לישראלים ואת הסכסוך בין העולם-הערבי למדינת-ישראל, כותבים מתוך בורות עמוקה. לדעתו, הם אינם שולטים בערבית או בעברית; הם אינם מכירים את ההיסטוריה של האזור; והם בדרך-כלל מוטים כלפי הצד הערבי. העיתונאים הזרים אינם מעוניינים לדווח על השחיתות הקיימת ברשות הפלסטינית ועל האלימות ההדדית השוררת בחברה הפלסטינית, משום שהדבר אינו תואם את הנרטיב על "הפלסטינים הטובים" לעומת "הישראלים הרעים". כך למשל, מאז שנת 2007 נהרגו כ-2,000 פלסטינים בעימותים מזוינים בין פעילי החמאס לבין פעילים מתנועת הפת"ח. אולם רק מעטים מהעיתונאים הזרים טרחו לציין זאת או טרחו לסקר את האירועים האלימים הללו. 

 

4.  אירוני הדבר בעיניו, שכדי לעסוק בעיתונות אמיתית מנקודת-מבט פרו-פלסטינית למען קידום הרפורמה והדמוקרטיה בחברה הפלסטינית, הדבר אפשרי רק במסגרת התקשורת הישראלית ולא במסגרת התקשורת הפלסטינית.

 

גישתו של חאלד אבו-טועמה מתקבלת בהבנה (שבשתיקה) דווקא בקרב הציבור הערבי המתגורר ביהודה ושומרון, שכן הם מכירים מקרוב את החיים הפוליטיים והחברתיים השוררים תחת המסגרת השלטונית של תנועת הפת"ח ושל תנועת החמאס - וזאת ללא שום קשר לטענות הנוגעות ל"כיבוש" הישראלי כחלק ממערכת מנטאלית של התחמקות והכחשה האופיינית לפוליטיקה הערבית. חאלד אבו-טועמה מציע גישה אחרת מזו המקובלת בדרך-כלל ברטוריקה הערבית. אולם, אם תגבר ידם של גורמים רדיקאליים קיצוניים כדוגמת אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה, ראאד סלאח ודומיהם בארץ ובחו"ל, סביר להניח שהלאומנות הערבית תצטרך להתמודד אם תבוסה ערבית נוספת קשה מקודמתה. שכן, עדיין מהדהדים באוזנינו קריאותיהם של אבותיהם מאז 1947: "הגברים לים - והנשים לנו".

--

מאמרים נוספים בנושא:

אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית.

הלאומויות הפלסטינית כתנועה קולוניאליסטית של הליגה הערבית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה לנכבה הפלסטינית", מגזין המזרח התיכון, 21 במאי 2010.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • זעקת הקוזאק הנגזל
  • תודה רבה על המאמר




גלריית המגזין

 

 

טרור אסלאמי וקטסטרופה אנושית באזור אגם צ'אד 

 

 

צ'אד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006