כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
גיאוגרפיה או פורנוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון
כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
הַפָּרָשׁ הלבנוני נכנס לפעולה
אקדמאים ישראלים בשירות הטרור הערבי
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
בחירות בארצות-הברית, נובמבר 2016 – מאמר סיכום
המדיניות הגרמנית דחפה את בריטניה מחוץ לאיחוד
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
עם טיפ-טיפת מזל - אובמה וביטחון מדינת-ישראל
אשרף מרואן - המרגל שהפעיל את ראש ה"מוסד"
אנגלה מרקל מול דונלד טראמפ – דו-שיח של חרשים
תקשורת פוליטית בישראל – הקשרים של השקרים
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
איראן השיעית תהפוך לטרמפולינה של גרמניה במזרח-התיכון
עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל
מדינת-ישראל, הערבים והאמריקאים - מו"מ שמו"מ
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

מאת: ד"ר יוחאי סלע

12.12.2009


 

 

 

יש היסטוריה אחת לארץ-ישראל, והיא ההיסטוריה יהודית הנמתחת על-פני 4000 שנה. כל השאר ה"היסטוריות" האחרות שעברו על ארץ-ישראל, התנהלו כסערה אלימה המותירה אחריה חורבן והרס בנתיביה. כיבוש, שליטה, דיכוי וניצול, היוו את היסודות העיקריים עליהם השתיתו אחדים מהכובשים את שלטונם על ארץ-ישראל ועל עם-ישראל. אחרים, לא הותירו סימן וזכר, שכן ארץ-ישראל הייתה רק תחנת מעבר לכיבושים אחרים רחוקים יותר, מבטיחים יותר. כובשים באו בסערה והלכו בדממה דקה; אימפריות עלו וקרסו כלאחר-יד; מצביאים מזהירים ועתירי-קרבות נעלמו מעל דפי ההיסטוריה; מקדשי אלילים נבנו ונהרסו בחוצות הארץ, ושלטונות "הסהר" ו"הצלב" ניסו לכפות שמות חדשים על הארץ כדי למחוק את הזהות היהודית העתיקה.

 

בין כיבוש לכיבוש, בין מעשה טבח אחד למשנהו, ובין גירוש לגירוש ומכירתם של שבויים יהודים בכיכרות העיר במחיר מציאה, מאות אלפי יהודים נאחזו בקרקע המולדת למרות הקשיים החומריים והפיזיים ולמרות התעמרותו של הכובש התורן. מאז חורבן בית-שני, מרכז הכובד היהודי עבר ממקום אחד למשנהו, וזאת בכפוף לנסיבות ולתנאי המקום ולמגבלות שהטילו הכובשים על היישוב היהודי. האומץ, המסירות והתעוזה הלאומית והאישית, חיפו במידה רבה על אובדן העצמאות ועל הרס התשתית האזרחית של הארץ. על-מנת להבין את אופייה של ההתיישבות היהודית לאורך הדורות בהקשר ההיסטורי, נציג כאן שני טקסטים הרחוקים זה מזה מבחינה כרונולוגית, אך למעשה מתארים מסגרת התיישבותית המוכרת לנו היטב. נביא תחילה את דבריו של תייר יהודי שביקר בפתח-תקווה שנת 1892. באותה עת המושבה מנתה מאות אחדות של תושבים שעסקו בחקלאות ובמסחר. וכך כתב התייר על אופייה של המושבה בשנותיה הראשונות: "ומאוד יתענגו עין-הרואה את אחינו אשר יעבדו את אדמתם שמה. ואצל הקולוניא (המושבה) נמצאו גגות ופרדסים - לרוב מעצי תפוחי-זהב (תפוזים) ושאר מיני ירקות. וגם נערות יעבדו שמה. וחום השמש לא תכסה פניהם קדרות והמה עובדים בשמחה את ארץ אבותינו".

 

תיאורים כאלה ואחרים היו אופייניים למדי עם הקמתן של המושבות הראשונות ועם עלייתם לקרקע של הקיבוצים והישובים הרבים ברחבי ארץ-ישראל לאורך כל המאה ה-20. אולם התשוקה לעבודת-האדמה באדמת המולדת נטועה היטב בתרבות היהודית, לאורך כל הדורות, כפי שהדבר התבטא באופן מובהק באיגרתו של אריסטיאס מן המאה ה-2 לפני הספירה בנוגע לחקלאים היהודים בארץ-ישראל. וכך נכתב באיגרתו המרשימה של אריסטיאס (שכנראה היה יהודי דובר יוונית): "ובאמת, גדולה אהבתם לעמל עבודת האדמה. וארצם שופעת זית ותבואת הדגן וקטניות וגם כרמים ודבש לרוב. ועצי פרי משאר המינים ותמרים אינם נחשבים כלל (כלומר, הם מצויים בשפע רב), ומקנה מכל המינים לרוב ומרעה נמצא לו בשפע".

 

האופי ההתיישבותי של יהודי ארץ-ישראל התבסס בעיקרו על ישובי קבע המבוססים על חקלאות ועל זכויות קניין העוברות מדור לדור. הקשר לאדמת ארץ-ישראל, לעיבודה ולפיתוחה, היה חלק ממכלול שלם של אורח-חיים מוגדר - ולעיתים גם מוכתב מראש בהתאם לחוקי התורה ולציווי הלאומי. באורח-מסורתי, הושם דגש ניכר על כבודו של עובד האדמה היהודי ועל פרי עמלו שהושג במאמצים רבים. כבודו ועמלו של החקלאי היהודי לא נבעו רק בשל הציוויים ההלכתיים, אלא הם גם נבעו מטעמים פרקטיים כלכליים גרידא. כך למשל, על-מנת להבין את אופייה ההתיישבותי של הקהילה היהודית בארץ-ישראל יש צורך לעיין היטב במה שנאמר במשנה במסכת בבא קמא במילים הללו: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ-ישראל, אבל מגדלין בסוריה ובמדבריות של ארץ-ישראל". המשפט הקטן הזה, שניתנו עליו פרשנויות אחדות לאחר חורבן בית-שני, מבהיר היטב את אופייה של ההתיישבות החקלאית של תושבי ארץ-ישראל לאורך דורות רבים עד לימנו אנו. במילים אחרות, בהמות דקות (כבשים ועיזים), מכלות במחי-יד את היבול החקלאי שהושקע בו עמל רב. לפיכך, הוטל איסור על תושבי-הארץ לגדל בהמה דקה - אלא בנסיבות מיוחדות. יתרה מזאת, מאחר וארץ-ישראל היא גם מושג גיאוגרפי, היה צורך להגדיר את הקהילה על-פי מושגים של ישובי-קבע, שכן רק בדרך זו ניתן היה לבסס קהילה אחת משותפת בעלת ערכים דתיים ולאומיים זהים. רק במסגרת הלאומית ההדוקה והקשוחה, ניתן היה לקיים סולידריות חברתית מרשימה המתבססת גם על דאגה לזולת, דאגה לגר והתפתחותו ובטחונו של התושב.

 

האינטרס האישי הוכפף לאינטרס הציבורי הכללי והלאומי תוך כדי התחשבות בצרכים הפרטיים. מאחר והזהות היא לאומית - ולא משפחתית או שבטית - הושם דגש רב על הקמת מוסדות חברתיים כדי להכפיף את הפרט לאורח חיים בעל-אופי מוגדר. זו אינה קהילה ברוח התרבות הערבית המבוססת על נדודים של שבטים ומשפחות ממקום למקום בהתאם לניצול הקרקע למטרות מרעה, או בהתאם למידת העוינות ששררה בין שבט אחד למשנהו. לפיכך, היה צורך לעצב את המרחב הציבורי כולו שנועד למעשה לשרת את הקהילה בכללותה על צרכיה השונים והמגוונים, כמו למשל: אספקת מים סדיר ליישובים, טיפול בשפכים, תחזוקה של בארות ושליטה יעילה על זרימת הנחלים.

 

רבות נכתב בהיסטוריה הישראלית על מצבו הרעוע והקשה של אזור השרון בסוף המאה ה-19. המילה "שרון" מקורה מהשפה האכדית (שפה שמית קדומה) ומשמעותה היא "חבל ארץ המושקה היטב ויש בו חורש". אזור כזה דרש טיפול אינטנסיבי לאורך דורות רבים על-מנת לנקז את המים העודפים. הכובשים הזרים שעברו בארץ-ישראל פעלו בשני מישורים במקביל: מחד-גיסא הם דאגו לדכא ביד-ברזל את האוכלוסייה היהודית, ומאידך הם גם פעלו במרץ רב להרוס את התשתית הקיימת על-מנת להקים, בין היתר, ביצורים זמניים כחלק ממערכת הענישה האימפריאלית נגד היישוב היהודי. הפעולות העיקריות של הכובשים הזרים - הרומים, הביזנטים, הערבים, הממלוכים והעות'מאנים - התמקדו ברוב המקרים בניצול מקסימאלי של הארץ לתועלתם של המצביאים הצבאיים ששלטו על הארץ לפרקי-זמן קצרים או ארוכים. לפיכך, מה שנתפס בעיני היישוב היהודי כאינטרס לאומי עליון בבניית תשתית אזרחית לטובת הכלל, הוזנח כליל בשל הכיבושים הרבים שעברו על הארץ לאורך הדורות מאז חורבן בית-שני.

 

גיבוש הקהילה היהודית לאחר החורבן

בית-הכנסת ובית-המדרש הפכו למעוזים העיקריים של יהודי ארץ-ישראל לאחר החורבן. בית-הכנסת שימש מרכז קהילתי שבו דנו פרנסי העיר על ענייני דיומא. בעקבות חורבן בית-המקדש, מעמד הכוהנים ירד, אך מעמד תלמידי החכמים עלה בסולם החברתי ובסולם הלאומי. מושגים כמו "חזן", "שמש", "דרשן" ו"שליח ציבור בתפילה" היוו יסודות חדשים לבניית הקהילה היהודית לאחר החורבן. כמו כן נקבעו סדרי התפילות (שלוש פעמים ביום) וכן תפילות מיוחדות לימי שבת ולימי חג ומועד.

 

מנהיגי היישוב ופרנסיו, פעלו תדיר למען גיבושה של הקהילה היהודית שבמסגרתה מתנהלת מערכת ציבורית עניפה המטפחת את החינוך ואף עוסקת בהסדרי הניקיון הציבורי (כמו למשל, הקמת בתי שימוש ציבוריים) וכן בהקמת מערכת לגביית המיסים המקומיים שיועדו למען כלל-הציבור ורווחתו. במסגרת הזו, כל פרט היה רשאי להתגורר בכל יישוב בארץ-ישראל בהתאם לנסיבות חייו ולמשלוח-ידו. ויחד עם זאת, הנוהג השכיח היה, שלאחר כשנה האזרח נחשב לתושב של קבע והוא החל לשלם מיסים מקומיים בהתאם להסדרים המקובלים שהיו נהוגים במקום מושבו.

 

אנשי כמורה שהגיעו לישראל במאה ה-4 ידעו לספר שבבתי היהודים בארץ היו ארונות מלאים בספרים ובבתי-הכנסת היו גניזות גדולות. אהבת הקריאה והדרישה לספרי קודש, למזוזות, לתעודות ולשטרות העלתה את קרנם של הסופרים, לפיכך היה צורך להכשיר צבא שלם של כותבים כדי לענות על הביקוש. כמו כן, אבות היו מלמדים את ילדיהם עברית כבר מגיל קטן למרות שהשפה המדוברת הייתה ארמית. בדרך כלל, החל מגיל חמש, הילדים החלו ללמוד את יסודותיה של הכתיבה בעברית והונחלה להם תורת-ישראל באמצעות לימוד אינטנסיבי. המוכשרים מבין התלמידים היו פונים ללימודי גבוהים יותר במסגרת בית-המדרש בהדרכת חכמי הדור של אותה תקופה.

 

לאחר החורבן, הושם דגש על לימוד התורה על יסודותיה העיקריים כציווי לאומי מחייב. עיסוקים שאינם רוחניים על-פי חוקי התורה או כאלה שהעלולים לערער את הגיבוש הלאומי נדחו והוצאו מהשיח הציבורי. סייגים על סייגים נחקקו כדי לגבש את הקהילה לכדי יחידה לאומית אחת בארץ-ישראל ובתפוצות. לכל היהודים היה סדר-יום דתי קבוע - החל מיום לידתם ועד למותם. הזהות הלאומית והדתית של יהודי אחד מהגליל לבין יהודי אחר מאזור עזה, הייתה זהה לחלוטין ובלתי-ניתנת להרהורי ספק. ברגע שבית-המקדש חרב, היה צורך להתמקד במצוות ובתפילות יומיות, שבועיות וחודשיות כדי לגבש את הקהילה לכדי זהות אורגנית אחת למרות המרחק הגיאוגרפי. באורח-פלא, אותם ערכים שהוגדו לפני כ-2000 שנה בנסיבות לאומיות טרגיות, שרירים וקיימים עד לימנו אנו, והם מכתיבים לנו את אורחות חיינו בזמן ובמרחב.

 

ההתיישבות היהודית בתקופה המודרנית

גיבוש הקהילה היהודית לכדי מסגרת אורגנית אחת, טבוע היטב בגנטיקה הלאומית שלנו. הדבר נובע גם מהאופי החקלאי של הדת היהודית ומהדגש הרחב שהושם על הסולידריות החברתית המהווה חלק אינטגרלי מהסדר הציבורי הרצוי. כאשר מוחמד עלי (1849-1769), שליט מצרים ממוצא אלבני, פלש לארץ-ישראל ב-1831 מסגרת מלחמתו באימפריה העות'מאנית, נהרס מרבית הישוב העירוני והכפרי היהודי בארץ-ישראל. אולם, גם בשעה שיהודי ארץ-ישראל נאלצו להתרכז בערים המרכזיות בארץ בשל לחצים אימפריאליים מצד הכובשים הזרים, הידע הבסיסי - לצד השאיפה הלאומית - הועבר מדור לדור באמצעות ההלכה היהודית ובאמצעות קיום מועדי ישראל כהלכתם המהווים יסוד מוסד בתרבות הישראלית. לאורך המאה ה-19, היישוב היהודי בארץ-ישראל נאלץ להתמודד עם לחצים פנימיים עזים ופלישות של שבטים עוינים לתחומי הארץ מדרום, מצפון וממזרח. כך למשל, מוחמד עלי הביא לארץ-ישראל המוני פלחים מצריים שהתיישבו בעיקר בדרומה של הארץ. יתרה מזאת, מסמכים עות'מאניים משנת 1863 מציינים את פלישותיהם העוינות והאלימות של שבטים בדואים מירדן שהגיעו עד לחומות העיר ירושלים.

 

ועם כל זאת ולמרות הסכנות הביטחוניות, החלו יהודי ירושלים לתכנן כבר בשנת 1850 את בנייתה של שכונת "משכנות שאננים" מחוץ לחומות העיר. יתרה מזאת, לאורך מאות רבות של שנים, רבבות יהודים ניסו לחדש יישובים היסטוריים בארץ-ישראל או להקים יישובים חדשים, אולם רק מתוקף נסיבות בינלאומיות של המאה ה-19, תנועת ההתיישבות היהודית לבשה אופי מאורגן שהנחיל את השפעתו על הציבור היהודי בארץ-ישראל ובתפוצות. ההתרופפות של השלטון העות'מאני בארץ-ישראל וחיזוק הקשרים בין יהודי ארץ-ישראל ליהודי התפוצות, העניקו דחיפה מחודשת למאוויים הלאומיים שדוכאו ביד ברזל בידי שורה ארוכה של כובשים זרים לאורך מאות רבות של שנים.

 

בשנת 1870 נוסד בית-הספר החקלאי "מקווה ישראל" שהכשיר דורות רבים של עובדי-אדמה ומומחים חקלאיים. ראשיתה של המושבה פתח-תקווה שנוסדה בשנת 1878, החלה עם הניסיונות להקימה באזור יריחו בשנת 1872. לאחר ייסוד פתח-תקווה, נוסדו המושבות ראשון-לציון, רחובות, ראש-פינה, נס-ציונה, זכרון-יעקב, עקרון ויסוד-המעלה. בתחילת המאה ה-20, נוסדו הקיבוצים הראשונים והעיר תל-אביב, כך שאפילו המושג "הפרחת השממה" קיבל ביטוי אוהד גם במסכמים עות'מאניים בשלהי תקופת השלטון הטורקי בארץ-ישראל. כך למשל, מזכירו הפרטי של ג'מאל פאשה - המושל הצבאי של כל ארץ-ישראל ההיסטורית -  כתב כך בזיכרונותיו על מסעותיו בארץ-ישראל: "סיירתי פעמים רבות בפלשתינה היהודית, מיפו ועד לירושלים. העיירות והכפרים החדשים הם מעשי ידי היהודים. זו לא רק פלשתינה חדשה, אלא פלשתינה חדשה להדהים. ראש הכפר הוא יהודי אנגלי, הלובש חליפה לעת ערב. נערות יהודיות-גרמניות ורודות-לחיים שבות במרכבותיהן מן הכרם אל הכפר, ונותנות קולן בשיר. בפלשתינה הישנה, הכפר הערבי הוא מצבור של אדמה (חושות הבנויות מבוץ), הגנים הרוסים, האנשים ערומים, העיניים מוכות חולי. בעיירות של פלשתינה היהודית עולה ניחוח של התפוזים, ושיחי צבר גובלים בדרכים המתחזקות היטב".

 

פעם נוספת הסתבר, שאהבת הארץ, אהבת המולדת ואהבת עבודת-האדמה, נטועה היטב בגנטיקה הלאומית שלנו. כאשר נכנסו חיילי האימפריה הבריטית לשערי ארץ-ישראל בשנת 1917, גם הם יכלו לעמוד על ההבדלים התהומיים ששררו בין היישובים היהודיים הפורחים לבין היישובים הערביים שהוקמו על בסיס ארעי בהתאם לתרבות הבדואית של חצי-האי ערב. על כך, באחד מהמאמרים הבאים.

--

מקורות עיקריים לקריאה נוספת:

1. בנימין זאב קידר, מבט ועוד מבט על ארץ-ישראל. הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1992.

2. דן בהט, בנימין זאב קידר וזאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוצאת משרד הביטחון, 1974.

3. אלי בר נביא, האטלס ההיסטורי - תלודות עם ישראל מימי האבות יד לימנו. הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.

--

מאמרים נוספים בנושא:

תרגילים אסלאמיים בזיוף היסטורי.

כפרים ערביים על אדמה יהודית.

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות", מגזין המזרח התיכון, 12 בדצמבר 2009.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • תודה, ומה עם מקורות?
    • ספריו של ישראל קולת
  • עוד מקור




גלריית המגזין

 

23 בספטמבר 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006