כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
כישלונה של קלינטון: הבוקר שלמחרת – היקיצה המרה
טרור אסלאמי – ארה"ב מודאגת מאוד – אוגוסט 2016
משבר פוליטי באוסטריה ועוני אסלאמי עמוק בגרמניה
הבחירות לנשיאות ארה"ב - סקירת מצב, מאי 2016 - חלק שלישי
טרור אסלאמי – ערביי ארץ-ישראל – ספטמבר 2015
פרספקטיבה היסטורית: שוב אופנסיבה רוסית מלוּוה באולטימטום
טרור אסלאמי – נפילת רמאדי – מאי 2015
בחירות בישראל 2015, הצעה לשיפורים
התקשורת צריכה לבקש סליחה מתושבי המדינה
ג´ורג´ סורוס וחברת סודה סטרים – עסקים לחוד וחרמות לחוד
מכון גתה – ללמד גרמנית את הישראלי הברברי
חג חירות שמח - סדר פסח בבית הלבן
גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש יולי 2013
ציפי לבני – פוליטיקה שרלטנית של ברוטאליות מילולית
ספר חדש: "דרך ג´האד בפלסטין", מאת ד"ר שאול ברטל
משפט ותקשורת - פסיקת בג"צ עושה צחוק מהחוק
יום הנכבה, יום הנכסה, יום הלאטמה ויום הכאפה
ההתקוממות נגד שלטונו של בשאר אל-אסד מתרחבת

תשובה ישראלית הגיונית לסבר פלוצקר

מאת: ד"ר יוחאי סלע

30.10.2009


 

 

 

במאמר שהופיע במדור "דעות אחרונות" בעיתון היומי "ידיעות אחרונות" ב-28 באוקטובר 2009, מפי הכתב הכלכלי המוערך סבר פלוצקר, הובעה דעה פסימיסטית ודאגנית בשאלת מעמדה הבינלאומי של מדינת-ישראל בדעת-הקהל העולמית. אולם, ראשית, עלי לציין שלמעשה סבר פלוצקר הביע במאמרו עמדה תבוסתנית המשחקת לידיהם של הארגונים האנטי-ישראלים, שכן "אדם מובס אינו מייצר אלא אידיאולוגיה תבוסתנית" - וזאת בדיוק המטרה המוצהרת של הארגונים האנטי-ישראלים ועוזריהם הרדיקלים. לפני שאגע בנקודה זו, ראוי להביא את דבריו של סבר פלוצקר כפי שהם, על-מנת להבין על מה מדובר, ומכאן להסיק את המסקנות המתבקשות מדבריו הבעייתיים.

 

בתחילת מאמרו, פלוצקר פותח בעניין אישי ובכך הוא מנסה להוביל את הקוראים, עקב בצד אגודל, למסקנה פוליטית הקשורה בעיקר בישראל ובמדיניותה. שימו לב לפתיחה של פלוצקר ולמסקנותיו לאחר מכן: "הוזמנתי לאוניברסיטת אוקספורד להרצות על כלכלה וחברה בישראל. הרצאה לא ארוכה, פורום מכובד. נעניתי ברצון. ההזמנה הגיעה לפני חצי שנה. עכשיו, בהתקרב מועד הנסיעה, אני חש פיק ברכיים. אני מתלבט. מכריי מזהירים אותי: אל תיסע. גורמים עוינים יפריעו, יפגינו, יצעקו, ישבשו. האווירה באוניברסיטאות בבריטניה אנטי-ישראלית ברמות קנאות שלא נראו בעבר. ישראל נתפסת כקוץ בישבנו של העולם התרבותי". האומנם זה כך? בואו נבדוק.

 

ישראל אינה נתפסת כקוץ בישבנו של העולם התרבותי. אלא, שישנם קבוצות טרור אסלאמיות וארגונים קיצוניים המבקשים להטמיע את מחשבה הזו בקרב דעת-הקהל העולמית. בפשטות, קוראים לזה "טרור אידיאולוגי" המופעל נגד מדינת-ישראל על אדמת בריטניה - מדינה שגרמה למותם של מיליוני אנשים ברחבי-העולם בגין שליטתה הקולוניאלית על מדינות אחרות. האם קל להיות אזרח בריטי לאור עברה ההיסטורי ומדיניותה הרצחנית של בריטניה? לא ולא, וזאת בדומה לתחושותיו של האזרח הגרמני בנוגע לעברה ההיסטורי הרצחני של מדינתו. כל כניעה או הבנת למניעים של ה"טרור האידיאולוגי" הזה המופעל נגד מדינת-ישראל, משמעותו הסכמה עקיפה למגמה החשוכה הזו בדומה למה שאירע בתחילת המאה ה-20 על אדמת אירופה המקוללת. על-מנת להבהיר את הנקודה הזו, ראוי לציין שבמהלך 20 השנים האחרונות נרצחו בגרמניה מעל 100 מהגרים בידי ניאו-נאצים. כמובן שהתקשורת הגרמנית יחד עם הרשויות המקומיות מנסות ללא-הרף להמעיט מחשיבותם של האירועים האלה כחלק מהתעמולה הגרמנית שנועדה להציג רק את "פניה היפות של גרמניה".

 

התנהלותה של התקשורת הבריטית אינה שונה בהרבה - בעיקר לאור נוכחותם של חיילים בריטים ככוח-כובש אלים בעיראק ואפגניסטן. קיומו של מיעוט מוסלמי גדול על אדמת בריטניה, מעורר תסכול עמוק וזעם רב המופנה לעבר מטרות קלות, כמו לעבר מדינת-ישראל. כאשר מדינת-ישראל יצאה למלחמה ביוני 1982 ("מלחמת לבנון הראשונה") כדי להגן על תושבי-הצפון, בריטניה הייתה שרויה במלחמה נגד ארגנטינה על השליטה באיי פוקלנד (מלווינס) הנמצאים אלפי קילומטרים מבריטניה. כמובן שהתקשורת הבריטית הריעה בתרועה רמה לכוחות הבריטיים במלחמתם "הצודקת", אך בה בעת התקשורת הבריטית המתחסדת הוקיעה באכזריות (אנטישמית) את ישראל על פלישתה ללבנון ואת מלחמתה של ישראל נגד ארגוני הטרור הפלסטינים. כאשר חיילי בריטניה יצאו למלחמתם "הצודקת" נגד ארגנטינה, בחורות בריטיות חשופות-חזה עודדו את החיילים היוצאים לקרב. בכל פעם שבריטניה "מריחה דם", רק פסיכיאטר מדופלם יכול לשער מה באמת מתחולל בראש האימפריאלי הבריטי הנשען על מסורת ארוכה של מלחמות וכיבושים אכזריים. אז בעצם מי הוא הקוץ האמיתי התקוע בישבנו של העולם התרבותי?

 

וכך ממשיך פלוצקר להוביל אותנו לעבר מסקנתו הנחרצת: "הקיצוניות של האקדמיה הבריטית מבליטה את ההידרדרות המואצת במעמדה ובדימויה של ישראל. אנחנו בעיצומה של מפולת ביחסי החוץ... הדיאלוג  האינטימי שאפיין בעבר את היחסים בין נשיא ארה"ב לראש-ממשלת ישראל משותק... ממשלות ידידותיות כמו בריטניה וצרפת, מפנות לנו עורף, נענות לרחשי הלב של הציבור המקומי". אכן פלוצקר הצליח לצייר תמונה שחורה משחור בעזרת דוגמאות נוספות שהובאו במאמר, וזאת בהתאם לתפיסה הפוליטית העומדת מאחורי כתיבתו. אולם ראוי לזכור, שגם על מדיניותו של ג'ורג' בוש נכתבו דברים דומים במהלך השנה הראשונה לכהונתו בנוגע לישראל. לאט לאט, בתהליך ארוך, ג'ורג' בוש למד על יכולותיה המדהימות של מדינת-ישראל בתחומים רבים ומגוונים ששירתו את האינטרסים של מדינתו ושל המערב כולו. בסופו של דבר, כל מנהיג מערבי (הגון) מגלה שהמדינה היחידה באזור המתנהגת כמו מדינה אמיתית, מסודרת ובעלת ערכים אמיתיים, זו ישראל. כל השאר הן למעשה חמולות המשחקות במדינאות כדי לשלוט על עשרות מנגנוני כפייה ודיכוי. גם ברק חוסיין אובמה יבין את זה - אם בעזרתנו וגם ללא עזרתנו, למרות "רוח התבוסתנות" הנושבת מתוך המאמר.

 

אני רוצה לגעת מעט בתפקידה של האקדמיה הבריטית כלקח גם לאקדמיה הישראלית. נכון הדבר שהאקדמיה הבריטית מובילה בקיצוניות אנטי-ישראלית כבר עשרות שנים. משנה לשנה היא נהפכת לקולנית יותר, אולם יש לכך סיבות הנוגעות בעיקר לבריטניה עצמה, ולא רק לישראל. כאשר ה"פוליטיקה" נכנסת לתחומי מדעי הרוח והחברה, והיא גם חודרת לתרבות ולאמנות, בגלל כל מיני תיאוריות חברתיות אופנתיות (ואנטישמיות), אז לא נותר זמן וגם אין תמריץ לעסוק במחקר אקדמי הגון וביצירה תרבותית אמיתית. וכך, ה"פוליטיקה" נהפכה לנתיב עיקרי דרכו מקבלים מעמד, קידום ויוקרה ציבורית - עניין ההופך את האקדמיה הבריטית כולה למפגן של שרלטנות אינטלקטואלית. התהליך ההרסני הזה על עתידה המדעי של בריטניה, מוכר היטב למקבלי ההחלטות במדינה הבריטית. מה שמתחולל באקדמיה הבריטית זו בעיה פנימית קשה שיש לה קשר רופף לישראל, למרות שהיא משמשת שק-חבטות רשמי לכל מיני אקדמאים (ועיתונאים) שפיתחו תיאוריות חברתיות-מדיניות מצוצות מהאצבע, תוך כדי התכחשות למה שמתחולל אצלם בבית בעניין האסלאמי. יתרה מזאת, הסכנה האסלאמית על בריטניה גדולה הרבה יותר מאיומיה ההזויים של האקדמיה הבריטית על ישראל - גם את זה חשוב לזכור.

 

כעת שימו לב, איך סבר פלוצקר מוביל את הקוראים לעבר מסקנה פוליטית רעועה הנובעת מתבוסתנות מחשבתית. האם סבר פלוצקר נפל קורבן לתעמולה האנטי-ישראלית ולתעמולה האנטישמית? בואו נבדוק בהתאם לדבריו של סבר פלוצקר במאמרו המדובר: "כולם שונאים אותנו? ייתכן, אבל העובדה היא שעוד לפני חצי שנה נהנתה ישראל מפריחה בלתי-רגילה גם ביחסי החוץ שלה וגם בדעת-הקהל העולמית מעידה על מקור אחר להידרדרות: ממשלה חדשה בירושלים". וואו, סוף סוף מצאנו את האשם העיקרי לכל בעיותיה של ישראל בחצי השנה האחרונה. ראשית, לא כולם שונאים אותנו. יש לנו ידידים רבים וטובים בכל העולם המצפים מישראל ותושביה לפעול באומץ רב ולא ברוח התבוסתנית של סבר פלוצקר. שנית, ממשלת נתניהו פועלת בכל כוחה כדי להתמודד עם התוצאות הנובעות מהמלחמה בדרום (של ממשלת אולמרט) ופרסום דו"ח גולדסטון שבא בעקבותיה. יתרה מזאת, ישראל לא זכתה מפריחה בלתי-רגילה בדעת-הקהל העולמית עד לפני חצי שנה, שכן אמצעי-התקשורת בישראל לא פספסו שום הזדמנות, במהלך השנים האחרונות, כדי להראות לנו עד כמה העולם "שונא" אותנו - גם אם זו הייתה הפגנה אנטי-ישראלית של שלושה אנשים.

 

סבר פלוצקר ממשיך במאמרו לסמן את המטרה העיקרית עבור הקוראים הישראלים באופן הבא: "נתניהו מודל 2009 לא מבין את העולם, ובעיקר לא מבין את השינוי המתחולל במפלגות השמרניות, הקרובות לו בפילוסופיה הפוליטית. מהן יוצאות כיום הביקורת התקיפה כלפי מדיניותה של ממשלת ישראל. הממשלה שלו". בסוף מאמרו, סבר פלוצקר מסכם כך את הדברים: "הדימוי של המדינה בשפל: ישראל מבודדת, ישראל לא רצויה, ישראל רעה. אם תמשיך בדרכיה הנלוזות, אומר לנו העולם, תאבד את הלגיטימיות שלה".

 

לצערם של רבים, ויש להגיד את זה באומץ רב, נתניהו אינו הבעיה. גם מינויו של ליברמן לשר-החוץ אינו הבעיה העיקרית של ישראל. הבעיה העיקרית שלנו היא כניעה לאידיאולוגיה האנטי-ישראלית ולתעמולה האנטישמית הלובשת צורה ופושטת צורה באמתלות שונות ומשונות. המאמר של סבר פלוצקר מהווה דוגמא מצוינת איך אפשר ליפול למלכודת התעמולתית הנעשית באמצעות "טרור אידיאולוגי" שיטתי ומקיף. במילים אחרות קוראים לזה, "תסמונת האישה המוכה".

 

וכעת נשאל את השאלה החשובה באמת: עד כמה תורמת התקשורת הישראלית לדימויה הבעייתי של ישראל בעיני דעת-הקהל הישראלית עצמה ובעיני דעת-הקהל העולמית? דומה הוא, שהתשובה נמצאת באופן תמציתי לאורך כל מאמרו התבוסתני של סבר פלוצקר שפורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" ב-28 באוקטובר 2009.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תשובה ישראלית הגיונית לסבר פלוצקר", מגזין המזרח התיכון, 30 באוקטובר 2009.

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • תסמונת אור לגויים
  • המאמר נשלח למאות אנשים




גלריית המגזין

 

27 ביולי 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

ספרים

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הכישלון הנאצי והכישלון הערבי - ימי זיכרון ומשמעותם 

הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק 1 

הדמוקרטיה הישראלית ללא כחל ושרק - חלק 2 

משמאל תפתח הרעה - חלק ראשון

משמאל תפתח הרעה - חלק שני

השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

 

 גרמניה החדשה?

 

גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית

התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית 

תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הגרמני

השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006