unitext left not loaded






הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
סתיו 2017 - על תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
טיהור אתני של המיעוט ההאזרי בפקיסטן המוסלמית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
פוליטיקה ותקשורת בזירה הבינלאומית - נתניהו כמשל
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק ב
50 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית – יוני 1967
תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית
ObamaCare - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש ינואר ‏2010
כפרים ערביים על אדמה יהודית
משפט רמון, והצדקנות הפתטית של המערכת המשפטית
התגובות בתקשורת הבינלאומית לפירוק האיחוד בין מצרים לסוריה
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
בעולמו של דונאלד טראמפ - מאמר ראשון מתוך שניים
האם עדיין מישהו חושב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח
משבר הפליטים באירופה – הזהב השחור של טורקיה
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

הפוליטיקה של האלימות בתרבות הערבית

תרבות ערבית

22.08.2009


 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

רבים מאיתנו טועים לעיתים קרובות בפענוח אחדים מהתופעות החברתיות והפוליטיות הקיימות בעולם-הערבי, כמו למשל דיון וליבון בשאלת האלימות הרווחת במרחב הערבי ובמרחב המוסלמי גם יחד. כבר בשלב זה ניתן לציין שבמזרח-התיכון אין "אלימות פוליטית" במובן המערבי - זו הנלמדת בפורומים אקדמיים במסגרת מדעי-המדינה - אלא רוחשת לה מערכת שלמה של "פוליטיקה של אלימות" שהיא מכוונת, מודעת לעצמה ולמעשיה, והיא משמשת ברוב המקרים "כלי פוליטי" לגיטימי להשגת יעדים כוללים - קצרי טווח וארוכי טווח הן בזירה הפנים-ערבית והן בזירה הבינלאומית.

 

"הפוליטיקה של האלימות" בחברה הערבית על סוגיה השונים, משותפת ברוב המקרים גם לג'יהאדיסט שיעי וגם לעיתונאי ערבי המתגורר בישראל, או לכאלה המתהדרים לשווא בתכשיטים מערביים מבהיקים, כמו "ליבראליזם", "קידמה", "חופש הפרט" או "חופש הביטוי". אם ננפה את הפירוטכניקה המילולית המערבית של רבים מהם, נוכל להבחין בבירור שהאלימות הערבית-המסורתית מבחינתם עדיין מהווה יעד עיקרי, ורק לאחר מכן הם מתייחסים להישגים שניתן להשיג באמצעותה. המשמעות היא, שהאלימות היא התוצר העיקרי, בעוד שההישגים הזמניים הנובעים ממנה, לכאורה, הם רק תוצרי לוואי. באוגוסט 2009, התבטא עיתונאי ערבי המתגורר בישראל באחד מערוצי החדשות המרכזיים בעברית במילים הללו: "צו השעה - מרי אזרחי ערבי". רק תתארו לעצמכם מה היה קורא אם עיתונאי יהודי היה כותב ברוח דומה באחת ממדינות ערב - כמו למשל בסעודיה, שבה יהודים ונוצרים אינם יכולים להיכנס לעיר מכה בשל היותם "כופרים", וזאת בהתאם לאחד מהמוטיבים העיקריים בתרבות הערבית-אסלאמית האלימה.

 

הפרדוקס המערבי-הליברלי הוא, שאנו מעניקים לגיטימציה לאלימות הערבית כלפי "הכופרים" בשם חופש הפולחן הדתי על-פי המסורת המוסלמית, ובמקביל לכך אנו מרכינים את ראשנו כאשר דוברים ערבים מטיפים לאלימות נגדנו, וזאת בשם "חופש הביטוי" הנשמר בהקפדה במקומותינו. אולם גם כאן קיים פרדוקס, שכן חופש הביטוי הוא חד-צדדי, דהיינו אסור לבטא אמירות המערערות על זכותם של הערבים להתגורר בישראל, אך הדרישה הערבית "לנקות" את שטחי יהודה ושומרון מיהודים מתקבלת במידה מסוימת של הבנה, לכאורה בשם רעיון פוליטי-אידיאולוגי מפלגתי. כך, באופן דומה, אנו מתייחסים לגירושם של כמיליון יהודים ממדינות-ערב במסגרת מדיניות ברורה של טיהור אתני נרחב ושיטתי שנערך בעולם-הערבי החל מאמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת. האלימות הערבית, על סוגיה השונים, יצרה מאזן-אימה שאותותיה ניכרים היטב על אורחות חיינו בישראל ועל אורחות חייו של העולם-המערבי המתהדר בערכים ליבראליים.

 

התקשורת הישראלית והאלימות הערבית

כנופיית פורעים ערבים מג'לג'וליה רצחה ישראלי שטייל עם משפחתו על חוף הים. ימים אחדים לפני כן, נרצח ישראלי בידי כנופיית פורעים ערבים מהרשות פלסטינית רק בשל הסיוע שהוא הגיש לאישה יהודיה שהתחתנה עם ערבי מהשטחים. במהלך חודש אוגוסט 2009, שודרה כתבה טלוויזיונית על הקמת "ארגון השומר" ברוח התקופה החלוצית שתפקידו להגן על החקלאים הישראלים מפני הכנופיות הערביות בגליל. ביולי 2009, פורסמה ידיעה על התאגדותם של סטודנטים מהאוניברסיטה העברית שתפקידה למנוע הטרדות מיניות של סטודנטיות ישראליות בידי ערבים, וזאת לאחר תלונות רבות בנושא. ב-10 באוגוסט 2009, התפרסמו דבריו של עיתונאי ערבי המתגורר בישראל, על רקע ועידת הפת"ח השישית שנערכה בבית-לחם, במילים הללו: "תנועת שחרור לאומי לא יכולה לוותר על מאבק מזוין מול חיילי צה"ל בשטחים, כשכל העולם נותן לה לגיטימציה". 

 

החברה הישראלית והתקשורת הישראלית, וגם מוסדות המדינה על אגפיה השונים, מוכנים לקבל בשוויון-נפש את "הפוליטיקה של האלימות" הערבית המופעלת כלפי הציבור הישראלי. ובשל כך, מתקיימת לה "מלחמת אזרחים" שקטה לאור אוזלת ידו של השלטון הישראלי ובשתיקתה הרועמת של התקשורת הישראלית השבויה בהטפות מוסר מילוליות ואכזריות המופנות רק לעבר החברה היהודית - עד כדי נגיעות קלות של טקטיקה תקשורתית אוטו-אנטישמית. בנושא הזה קיימת צביעות תקשורתית רבה, וזאת משום שאם יהודי תוקף ערבי בשל היותו ערבי, אז זו "הגזענות היהודית". ואם ערבי תוקף יהודי בשל היותו יהודי, אז האירוע הזה נכנס לקטגוריה הנושאת כותרת בשם "האלימות בחברה הישראלית". כעת הבנתם את הרעיון? כל התרגיל התקשורתי הזה נעשה כדי להתחמק מלעסוק בבעיה האמיתית.

 

אף כלי תקשורת ישראלי רציני לא לקח על עצמו לבדוק את ממדי האלימות קיימת בחברה הערבית המתגוררת בישראל. אף לא אחד מהם ניסה לבדוק - ללא הבכיינות המזרחית הטיפוסית - מדוע ממדי האלימות בחברה הערבית גבוהים בהרבה (פי שלושה) מזו הקיימת בחברה היהודית. אם תיערך בדיקה מקיפה שכזו, יתברר שלתופעת האלימות הקיימת בחברה הערבית נגד הציבור היהודי, מתלווה לזה מערכת עניפה של הצדקות פוליטיות ודתיות כאחת. "הפוליטיקה של האלימות" אינה קשורה למעמד, למיעוט, לכלכלה או להסברים מלאכותיים ברוח "התקינות הפוליטית" שהיא סוג של רמייה-עצמית מודעת. "הפוליטיקה של האלימות" הערבית, נטועה היטב בתרבות הערבית שיש לה שורשים עמוקים ברוח המאבקים השבטיים של חצי-האי ערב, והיא נכנסה בטבעיות לדת האסלאם על-פי רוחם ומחשבתם של מייסדיה הראשונים. מאז, מאומה לא השתנה, כפי שאנו רואים זאת מידי יום במרחב הערבי ובמרחב האסלאמי הגדול - בעזה, בסוריה, במצרים, בירדן, בלבנון, בסין, בתאילנד, בתימן, בפיליפינים, בסומליה, בצפון-אפריקה ובאירופה המתאסלמת המחפשת שעיר-לעזאזל בשל מחדליה.

 

האסלאם הוא הבעיה ולא הפתרון

מאז שנת 2004 נהרגו בתאילנד כ-3,500 בני-אדם על רקע דתי - וזאת בשל המאבקים האלימים השוררים בין ארגוני טרור אסלאמיים לבין תושבים בודהיסטים המתגוררים בדרום המדינה. מאז שהחמאס הקים את הנסיכות האסלאמית בעזה ב-2007, נהרגו מאות בני-אדם, (כ-700 איש על פי הערכות אחדות), בסכסוכים פנימיים בין אנשי החמאס ולאנשי תנועת הפת"ח ברצועת-עזה, וזאת ללא שום קשר לישראל. ב-19 באוגוסט 2009, ביום אחד בלבד, נהרגו כ-100 בני-אדם ולמעלה מ-500 נוספים נפצעו בסדרת פיגועים רצחנית שהתרחשה בעיר בגדאד, בירתה של מדינה העיראקית השסועה. מסתבר, שארגוני טרור סונים משתפים פעולה עם ארגוני טרור שיעים כדי לרתק את הצבא האמריקאי לעיראק, ובכך להחליש את המאבק האמריקאי באפגניסטן. נשיא תימן הצהיר ב-19 באוגוסט 2009, שהמורדים השיעים הנתמכים על-ידי איראן הם "סרטן שיש למחוץ". במהלך התקופה האחרונה, צבא תימן ערך מצוד נרחב נגד המורדים השיעים שבמהלכו נהרגו למעלה מ-100 טרוריסטים. במהלך הבחירות שנערכו באפגניסטן ב-20 באוגוסט 2009, נהרגו עשרות בני-אדם בהתקפות טרור שונות שנערכו בידי אנשי הטליבאן במטרה לסכל את ההליך הדמוקרטי במדינה. דובר רשמי אפגאני מסר, שבמהלך הבחירות, נערכו למעלה מ-70 התקפות טרור ב-15 מחוזות שונים במדינה.

 

"הפוליטיקה של האלימות" הערבית התבטאה ללא כחל-וסרק בשעה שנערכה פגישה חפוזה בין נשיא סוריה לנשיא איראן, ב-19 באוגוסט 2009, שהתקיימה על אדמת איראן. במהלך הפגישה הצהיר נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, ש"הסיבה העיקרית העומדת מאחורי ההתערבויות החיצוניות של האויבים המערביים היא, כי הם (המערביים) לא רוצים שהניצחונות האיראניים והסוריים יחזרו". לנוכח ההצהרה התמוהה הזו, שנמסרה בידי מנהיג ערבי העלול ליפול בכל רגע נתון, ראוי  לבחון בקצרה את ההצלחות הסוריות והאיראניות מאז מלחמת לבנון השנייה של יולי 2006.

 

מצבו של הציר הרדיקלי

מאז מלחמת לבנון השנייה התחוללו במרחב המזרח-תיכוני אירועים אחדים המשפיעים על התמונה הכוללת, שאינם כה מעודדים מבחינתו של הציר הרדיקלי המורכב מאיראן, מסוריה, מחיזבאללה ומתנועת חמאס בעזה. מאז יולי 2006, התרחשו אירועים אחדים שהשפעתם הכוללת על המזרח-התיכון ניכרת לעין:

 

1. מלחמת לבנון השנייה: ירידת מעמדו של ארגון חיזבאללה ופגיעה בתדמיתו של הארגון ותדמיתו של נסראללה, וזאת למרות המסע התעמולתי האדיר שהתנהל באותה עת (ולמלכודת הזו נפלו גם גורמי הערכה רציניים בישראל). וכן, כישלונו של חיזבאללה בבחירות שנערכו בלבנון ב-7 ביוני 2009, כתוצאה ישירה לרמייה-העצמית השיעית שנוצרה בשל הרטוריקה של נסראללה ויוהרתו האישית.

 

2. הריסת הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור: האופוריה הצבאית הסורית למעשה התפוגגה לחלוטין בעקבות הפעולה המוצלחת שחשפה את נקודות-התורפה של המשטר העלווי.

 

3. המלחמה בדרום שהחלה בדצמבר 2008 במסגרת "עופרת יצוקה", וכישלונה של תנועת החמאס לעמוד ביעדים הצבאיים שהיא קבעה לעצמה על-פי הדוקטרינה האיראנית.

 

4. הפגנות אלימות באיראן ביוני 2009 נגד בחירתו המחודשת של אחמדינג'אד. למעשה, לנשיא האיראני אין לגיטימציה ציבורית להנהיג את המדינה האיראנית, וזאת בדומה למצבו של הנשיא הסורי בשאר אל-אסד.

 

5. חיסולו של ארגון טרור עזתי, מבית מדרשו של ארגון אל-קאעידה, בידי תנועת החמאס. במהלך האירועים האלימים של ה-15 באוגוסט 2009, נהרגו עשרות אזרחים עזתים ומעל מאה נוספים נפצעו. ללא ספק, הנחישות החמאסית האלימה באה לידי ביטוי באופן בולט וללא היסוסים המיותרים של ועדות חקירה הזויות ו"עניינים משפטיים פרוצדוראליים משעממים". הלקח הוא, שמאחורי כל ארגון אסלאמי קיצוני קיים ארגון אסלאמי עוד יותר קיצוני שאינו מהסס להפעיל דוקטרינה של אלימות פנים-אסלאמית קשה ואכזרית, בדומה למה שמתחולל במקומות נוספים במרחב-הערבי.

 

סביר להניח שהתמונה דלעיל גלויה לעיניהם של בשאר אל-אסד ומחמוד אחמדינג'אד. יתרה מזאת, סביר להניח ששני המנהיגים האלה, הסורי והאיראני, שרויים במצב של פחד משתק - לא מידי ישראל, אלא דווקא מידי בני-עמם - וטוב שכך. מסתבר, שהסבלנות הישראלית לעיתים משתלמת למרות האתגרים האקוטיים מסביב, שכן מלאכתם של צדיקים נעשית בידי אחרים.

 

תגובת המערב לנוכח האלימות הערבית

העלילה הזדונית והאנטישמית של שבדיה נגד מדינת-ישראל וחייליה, היא רק סימפטום לעניין רחב הרבה יותר שיש לו רקע היסטורי המושרש בתרבות האירופאית ולהתייחסות האירופאית כלפי התרבות היהודית ולדת היהודית. מאז סיום הנוכחות היהודית על אדמת אירופה (גם בסיועה של שבדיה עם הכובש הנאצי), הרקע ההיסטורי הזה הועבר במלא הדרו לעבר מדינת-ישראל כחלק מהניסיון להתנער מאחריותן של מדינות רבות בתקופת מלחמת העולם-השנייה. הגישה כלפי ישראל בתקשורת השבדית, אינה נוגעת לחופש-הביטוי או לחופש-העיתונות, אלא היא נוגעת בשאלה רחבה הרבה יותר המתייחסת לאתיקה תקשורתית ולמוסר אישי ולתרבות לאומית. בשלושת הנושאים הללו, שבדיה - על מוסדותיה הלאומיים -  נגועה בכשל חמור ועמוק, המוסתר היטב בעזרת תמיכה ממשלתית נדיבה המוענקת לאמצעי התקשורת במדינה.

 

שבדיה סובלת משיעורי אונס מהגבוהים ביותר באירופה: 46 מיקרים על כל 100,000 תושבים, וזאת בהשוואה לבריטניה (שהיא מדינה אלימה במיוחד) שבה יש 23 מיקרים לכל 100,000 תושבים.  החשיבה השבדית "הסוציאליסטית" מתייחסת למעלימי מס בחומרה רבה יותר מאשר לאנסים, וזאת בניגוד לתדמית הפמיניסטית של המדינה. ההכחשה השבדית בנוגע לשאלת זהותם של מרבית האנסים ולבעיית העבריינות הגואה במדינה שהיא "שלווה" רק לכאורה, דומה להכחשה השוררת בתחומים רבים הנוגעים ליחסים בין מדינות אירופה לעולם-הערבי. מתברר פעם נוספת, שהדרך הקלה ביותר, המסורתית ביותר והידועה ביותר כדי להתחמק מבעיות פנימיות רבות, נעשה באמצעות הטלת רפש אנטישמי לעבר מדינה המתגוננת על חייה ועל חיי תושביה.

--

מאמרים נוספים הנושא:

סכסוכים נפיצים ואלימים בעולם-הערב.

דה-אסלאמיזציה של העולם-הערבי.

בשוליים האלימים של הדרמה האיראנית.

אנטומיה של ג'יהאד עולמי לאור המקרה ההודי.

ראאד סלאח ואסלאם הפשיסטי.

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן.

==

ד"ר יוחאי סלע, "הפוליטיקה של האלימות בתרבות הערבית", מגזין המזרח התיכון, 22 באוגוסט 2009.

 

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • הבעיה השוודית
  • תתביישו ... מי אתם בכלל!!
    • באל-קעידה יודעים היטב
      • לו ידעת מה זה אסלאם לבכיתה על דבריך
  • לפני שתדברו על האסלאם
    • אבל האסלאם מדבר בעד עצמו באמצעות רצח המוני
  • האסלאם אינו בעיה אלא הפתרון לכל הבעיות
    • האסלאם יעלם בקרוב
  • התנגדות
    • הבעיה של האיסלם
  • אסלאם
    • you won\\\'t speak like that if you have some dignity




גלריית המגזין

 

 

בעולמו של דונאלד טראמפ

 

 

טראמפ

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006