מאת: ד"ר יוחאי סלע

טענתי בעבר ואני ממשיך לטעון גם כיום (ואפילו ביתר תוקף) שהוספת כתוביות בשפה הערבית של שלטי-הדרכים ועל מוסדות הציבור בישראל הייתה טעות גדולה שעוד תעלה לנו ביוקר רב. בדרך עקיפה, השלטון הישראלי העניק לגיטימציה לכיבוש הערבי על ארץ-ישראל ולזיוף ההיסטורי המתמשך שנעשה בידי כובשים שונים שעברו בארץ ונעלמו כלא היו, אך ההשלכות למעשיהם פזורות בארץ-ישראל - לאורכה לרוחבה של הארץ. אין תימה איפה, שלצידן של ההחלטות הפוליטיות השגויות שהתקבלו לאורך השנים, צצו ארגונים שונים ומשונים (בעזרתם האדיבה של ישראלים אחדים) שנועדו להמציא היסטוריה ערבית מדומיינת הנוגעת לארץ-ישראל. כאשר ההיסטוריה, הצדק והמוסר עומדים לצידנו באופן מוחלט, אחדים מגורמי השלטון בישראל החליטו להפריט גם את זהותנו היהודית ואף את תרבותנו העברית בארץ-ישראל כמנהגם של נדבנים רחבי-לב ועתירי נכסים רבים.

במקום ללמוד מניסיונות העבר על תהליכים היסטוריים שתכליתם הייתה לכרסם, עקב בצד אגודל, בזהות ובנוכחות היהודית בארץ-ישראל מאז ימי שלטון רומי ועד לתקופת המנדט הבריטי, אנו נוטים להפגין מורך-לב לאומי ורשלני שהוא בלתי הגיוני בעליל. יש לנו נטייה להעריץ עמים זרים הנאחזים בתרבותם הלאומית והדתית, ואף כאלה המחזקים את שפתם הכתובה והמדוברת. אולם כשזה נוגע לנו, לפתע אנו נוקטים במדינות של התגוננות, נסיגה ופשרה מוזרה כדי להיחשב בעיני זרים כמודרניים ואנשי העולם-הגדול שאינם עוסקים ב"זוטות".

לאורך דורות רבים נעשו מאמצים אדירים כדי לחזק את השפה העברית ואת התרבות העברית בארץ-ישראל. התעקשותם של הדורות הקודמים לעצב מחדש את המרחב היהודי בארץ-ישראל ולבסס את הזהות האמיתית של הארץ למרות הכיבושים הרבים, הובילה אותנו לעבר הישגים לאומיים אדירים. כך למשל, כבר בשנת 1928 יצאו לאור 321 ספרים בעברית בארץ-ישראל, וזאת למרות הקשיים החומריים של אותם ימים. ההתעקשות הלאומית לדבר עברית, לכתוב עברית, ללמד עברית ולפתח את המרחב הציבורי העברי, היוותה יסוד חשוב בזהותנו התרבותית מאז שהודפס בצפת הספר העברי הראשון בשנת 1577. אם נלך עוד אחורה בזמן, לשנת 1377, נוכל למצוא את דבריו של ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון (1406-1332) שכתב כי השלטון היהודי בארץ-ישראל נמשך יותר מ-1400 שנה, וכי היהודים הם אלה שעיצבו את התרבות והמנהגים של ההתיישבות הקבועה בארץ-ישראל - וזאת בניגוד לתרבות הבדואית ולפשיטותיהם של הבדואים על יישובי הקבע בארץ-ישראל.

לאחרונה החליט שר-התחבורה, ישראל כץ, שיש לכתוב את שמותיהם של הישובים על שלטי-הדרכים בישראל בתעתיק עברי אחיד - הן בשפה הערבית והן בשפה האנגלית. מייד כשהתפרסמה ההודעה הזו, צצו אבירי הצביעות הליברלית בישראל וטענו כי השר מבקש למחוק את ההיסטוריה הערבית במדינת-ישראל. אולם, למען האמת, לאורך כל תקופת הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל, המוסלמים עסקו במחיקת הזהות היהודית בארץ-ישראל (בדומה לכובשים אחרים) ובהמצאת היסטוריה מדומיינת המשוללת כל יסוד עובדתי. הדוגמא הנוגעת לפרשת מקום קבורתו של רבן גמליאל ביבנה תבהיר את העניין בקצרה.

פרשת רבן גמליאל דיבנה

לאחר חורבן בית-שני, מרכז הכובד הלאומי והתרבותי בארץ-ישראל עבר לעיר יבנה. רבי יוחנן בן זכאי חידש את מוסד הסנהדרין בעיר זו לאחר חורבן ירושלים למשך כ-70 שנה - עד לאחר מרד בר-כוכבא. לאחר כישלון המרד בשנת 135, הסנהדרין עברה לשכון בגליל: באושא, בשפרעם, בציפורי ובטבריה.

לאחר מותו של רבי יוחנן בן זכאי, ירש את מקומו רבן גמליאל דיבנה שכיהן כנשיא הסנהדרין משנת 80 לספירה ועד לשנת 120. לאורך אותן שנים ארוכות, רבן גמליאל הפעיל את סמכותו התקיפה לקבוע הלכה דתית אחידה לכלל ישראל.

על-פי המסורת היהודית, רבן גמליאל קבור ביבנה. לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הצלבנים, נבנתה על קברו כנסייה נוצרית, ובמקביל לכך נטען על-ידי הנוצרים כי מקום קבורתו של רבן גמליאל נמצא במנזר בית ג'מאל (שהוא כנראה שיבוש של המילה "גמליאל") הסמוך לעיר בית-שמש. כשנכבשה יבנה בשנת 1244 בידי הממלוכים-המוסלמים הם הפכו את הקבר למסגד. על-מנת לחזק את הכיבוש הממלוכי בארץ-ישראל גם בהקשר היסטורי, נטען כי במקום נקבר אחד מחברי הנביא מוחמד, בשם אבו אל-הורירה, שמת מאות שנים לפני הכיבוש הממלוכי על ארץ-ישראל. האיסלאמיזציה הבדויה של ארץ-ישראל שברה שיאים חדשים כשנטען כי עצמותיו של אבו אל-הורירה הובאו במיוחד לארץ-ישראל ונקברו ביבנה במצוות השלטונות הממלוכים.

הסיפור הקטן הזה, הנמתח על-פני מאות שנים, מדגים היטב את תפקידם של הכובשים הזרים שביקשו למחוק את הזהות הלאומית היהודית בארץ-ישראל ולתעתע בהיסטוריה שלנו באופן מלאכותי בדומה לאופן שבו המוסלמים וחסידיהם השוטים מנסים לעשות בימים אלה -  וזאת גם במסגרת המשפטית והליברלית של הריבונות הישראלית. לצערנו, הלקח ההיסטורי עדיין לא נלמד כיאות.

--

מאמרים נוספים בנושא:

כפרים ערביים על אדמה יהודית.

הפלישה הערבית לארץ ישראל וההתיישבות היהודית.

אל-לג'ון - תרגיל בגניבה היסטורית.

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "תרגילים אסלאמיים בזיוף היסטורי", מגזין המזרח התיכון, 18 ביולי 2009.