כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. sellayohai@gmail.com







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
ממלחמת ששת-הימים למלחמת יום הכיפורים – האירועים המרכזיים: חלק א
מלחמת ההשמדה הערבית שהפכה ל"נכבה הפלסטינית"
תימן - בין אל-קאעידה לטרור שיעי
טורקיה בתקופת המשטר הצבאי
אובמה ומדיניות הסיכולים הממוקדים
אחמד שוקיירי וכישלונה של הלאומיות הפלסטינית
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
סדאם חוסיין - מותו של דיקטטור
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
ניצחון הוא כלי הסברתי היעיל ביותר
50 שנים לתבוסה הגדולה של הלאומיות הערבית – יוני 1967
הרביעייה הפותחת - או ארבעת פרשי האפוקליפסה
הלוגיקה הפאשיסטית של חברי-הכנסת הערבים
טורקיה – מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית
הליברליזם המערבי מטפח את האסלאם הרדיקלי
ועידת מינכן – התרפיה הקבוצתית של מדינות המערב
האם עדיין מישהו חושב שיש סיכוי שדונלד טראמפ ינצח

נאום נתניהו - נחיתה על קרקע המציאות

נאום נתניהו

20.06.2009


 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

מייד לאחר שבנימין נתניהו סיים את נאומו באוניברסיטת בר-אילן (ב-14 ביוני 2009), טען אמנון אברמוביץ', הנחשב לפרשן הבכיר של ערוץ 2, שנאומו של נתניהו היה מיותר. שכן, לטענתו של אברמוביץ', בנימין נתניהו היה יכול לבטא את עיקרי הדברים גם בהזדמנויות קודמות, פחות דרמטיות, מבלי להטריח את עצמו לאוניברסיטת בר-אילן. טענה זו, ואחרות, מדגימה בצורה בולטת את הרדידות המחשבתית הקיימת מרבית ערוצי התקשורת בישראל. הלהיטות התקשורתית לפלוט באופן אוטומטי אמירה שלילית, צינית ולגלגנית, מבלי לבחון את הדברים לאשורם, הפכה לסוג של אידיאולוגיה והמבטאת התרחקות רשלנית מההוויה האמיתית המשותפת למרבית הציבור הישראלי. כך למשל, התגובה האוטומטית של פרשני עיתון הארץ ושל המנהיגות הערבית הייתה דומה באופן המעורר חשד, שכן התגובות לנאום ביטאו סוג מסוים של היסטריה כללית ואובדן שליטה לנוכח האמיתות ההיסטוריות והמדיניות אותן ביטא ראש-ממשלת ישראל לאורך כל נאומו.

 

מאז הסכם אוסלו מ-1993, מדינת-ישראל הייתה שרויה במחנק אידיאולוגי, היסטורי וציוני. האמיתות הפשוטות המלוות את חיינו מזה אלפי שנים נדחקו לפינה בשם "תעשיית השלום" המדומה שמומנה בעזרת מדינות זרות. תעשייה זו נתמכה על-ידי עיתונאים בעלי-עניין ואקדמאים שביקשו ליצור היסטוריה מדומה כדי להצדיק את נוכחותם הכפויה של המהגרים הערבים בארץ-ישראל. לכול זה הצטרף לאחרונה הנשיא האמריקאי, ברק חוסיין אובמה, שביקש לשכתב את ההיסטוריה היהודית בארץ-ישראל בנאומו שנישא בקהיר ב-4 ביוני 2009. הנשיא האמריקאי ביקש דברי אמת ממנהיגי המזרח-התיכון, אך זהו אותו נשיא שגמגם באופן נשיאותי מעורר חשד לנוכח התמורות הפוליטיות המתחוללות באיראן בשל ההפגנות שנערכו על-ידי רבבות איראנים השואפים לחיות במדינה ליברלית ולא במדינה הנחנקת תחת שלטון האייתולות. כשהתרסה כלפי ידידים והתרפסות כלפי אויבים הפכו לקווי המדיניות העיקריים של המעצמה האמריקאית המדשדשת, אין להתפלא על כך שראשי השלטון האמריקאי מגמגמים דווקא בנקודות מוסריות אחדות - כפי שאנו עדים להם בעניין האיראני.

 

בעיית הפליטים היהודים

סוף סוף עלה מנהיג ישראלי ודיבר על הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב ונקלטו בישראל. העניין החשוב הזה הודחק לחלוטין בשיח המדיני שהתנהל לאורך העשורים האחרונים בין ישראל לבין שכנותיה ובין ישראל לבין מדינות זרות "שהתנדבו" להתערב בסכסוך הערבי-ישראלי. וכך אמר ראש-ממשלת ישראל בנאומו בבר-אילן בעניין הזה: "ישראל הקטנה בלי אוצרות טבע, עם גרגר קטן של שטח, קלטה בהצלחה מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות-ערב שעזבו את בתיהם בחוסר כל. לכן הצדק וההיגיון מחייבים: בעיית הפליטים הפלסטינים חייבת להיפטר מחוץ לגבולות מדינת ישראל. אני מאמין שברצון טוב, בהשקעה בינלאומית, ניתן לפתור בעיה אנושית זו אחת ולתמיד".

 

העיתונים היומיים כמו "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", הביאו את הקטע הזה כמעט במלואו. אך העיתון "ישראל היום" בחר להשמיט את הקטע החשוב הזה במהדורה המודפסת שהופיעה למחרת הנאום, ב-15 ביוני 2009, בעמודים 5-4. ברטוריקה הערבית, בעיית "הפליטים הפלסטינים" נחשבת לסוגיה מקודשת למרות שאין לה כל הצדקה היסטורית, והיא משמשת לכול היותר ביטוי מכובס למגמות הקולוניאליסטיות של הלאומיות הערבית. באורח תמוהָ, מדינת-ישראל הרשמית נמנעה מלהציב מול טענה זו את בעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב בשל החשש המדומה שטענה זו עלולה לערער יסוד כלשהו מיסודותיה של הלאומיות היהודית בארץ-ישראל ולערער חלק מהאתוס הלאומי שלנו במדינת-ישראל. להלן ההבדלים העיקריים הקיימים בין הבעיה המדומה של "הפליטים הפלסטינים" לבין בעיית הפליטים היהודים שגורשו ממדינות-ערב:

 

א. היהודים שישבו במדינות-ערב התגוררו בהן מזה דורי דורות. הם לא פלשו בכוח-הזרוע והם לא נלחמו נגד המוסדות הרשמיים של המדינה הערבית, או ניסו להחליף את זהותה של המדינה הערבית בזהות יהודית.

 

ב. היהודים לא הכריזו מלחמה על הריבונות הערבית, והם גם לא הזמינו את הצבא הישראלי כדי לסייע להם במאבק הלאומי היהודי במדינות הערביות.

 

ג. היהודים סייעו ופיתחו את מקום מושבם על-פי חוקי המקום, ולעיתים הם היוו את השדרה הכלכלית והתרבותית העיקרית של המדינה בה הם התגוררו. על-מנת להבין את גודל הטרגדיה שעברה על יהודי ארצות-ערב, מומלץ לקרוא את ספרו של איתמר לוין: "שקיעה במזרח - חיסול הקהילות היהודיות במדינות ערב ושוד רכושן", שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון ב-2001.

 

ד. הרכוש שהותירו היהודים במדינות-ערב עולה בהרבה על הרכוש שהותירו כאן ערביי ארץ-ישראל שנסו ממנה בעקבות המלחמה שפרצה ביוזמתם. רבים מאלה המוגדרים "פליטים פלסטינים" הגיעו לכאן בעקבות הפיתוח הכלכלי המואץ של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, לכן מודגש פרק הזמן הקצר, בין יוני 1946 למאי 1948, כדי להגדיר מיהו "פליט פלסטיני". מסתבר, שהפליט האמיתי הוא יהודי - ולא ערבי (למרות מה שמודגש בתעמולה הערבית הנתמכת על-ידי כמה ישראלים התורמים גם הם לשתיקה המתמשכת הזו).

 

ה. לא ישראל יצרה את בעיית "הפליטים הפלסטינים", שכן התוקפן נושא באחריות מלאה ובלעדית למעשיו ולמחדליו. לא כך המקרה בעניינם של הפליטים היהודים שגורשו או שנאלצו לעזוב את מקום מושבם בחוסר-כל בעידודן התוקפני של הממשלות הערביות.

 

בניגוד לדעה הרווחת, בעיית הפליטים היהודים אינה חרב-פיפיות, והיא אינה מקעקעת איזשהו יסוד מיסודות קיומה של מדינת-ישראל הריבונית. "דרישת השיבה" הפלסטינית היא "דרישת נישול", בעוד שבעיית הפליטים היהודים היא בעיה מוסרית מובהקת הראויה לתשומת-לב גדולה הרבה יותר - הן מדינית, הן משפטית והן כספית. בשנותיה הראשונות של המדינה, האפילה טרגדיית השואה בעוצמתה על שאר הטרגדיות שהתרחשו לבני עמנו בעת ההיא - ובצדק. אולם כעת, הגיע הזמן להעלות מחדש את בעיה זו - כפי שביטא זאת ראש-ממשלת ישראל בנאומו בבר-אילן.

 

הציבור הישראלי התחבר לנאום

יום לאחר נאומו של נתניהו, כתב העיתונאי בן כספית בעמוד הראשון של עיתון "מעריב" את המשפט הבא: "שלושים דקות של רטוריקה ימנית עטפו והסתירו מסר שמאלני קטן" (15 ביוני 2009, עמ' 1). המשפט הקטן הזה מבטא יותר מכול את התרבות הרשלנית המאפיינת חלקים אחדים מהתקשורת הישראלית. הנאום בבר-אילן לא היה "רטוריקה ימנית" בעלמא, אלא הוא ביטא את רחשי ליבו של מרבית הציבור הישראלי הכמֵהָ למסר לאומי, פטריוטי וציוני - הרחק מהרשלנות התקשורתית הציניקנית שהתפתחה בישראל בעקבות הסכם אוסלו של 1993.

 

כ-43 אחוזים מהציבור הישראלי צפו בחלק כלשהו מהנאום ששודר בערוצי הטלוויזיה המרכזיים - ובכך הפך הנאום לאחד ממשדרי החדשות הנצפים ביותר בישראל. רבים אחרים האזינו לנאום שהועבר גם בערוצי הרדיו הישראלים. בסקר של מכון "דיאלוג" התברר כי כ-71 אחוזים מהנשאלים הביעו תמיכה בנאומו של נתניהו (16 ביוני 2009, עמ' 1). בסקר של "הגל החדש" שתפרסם בעיתון "ישראל היום", עלה כי 61 אחוזים מהציבור הביעו תמיכה לעמדת נתניהו שלפיה ישראל תסכים להקמת מדינה פלסטינית בתנאי שתהייה מפורזת ותכיר בישראל כמדינה יהודית (16 ביוני 2009, עמ' 5).

 

דקות אחדות לאחר הנאום, הזדרזו כל הדוברים הערבים להביע הסתייגות מלאה ומרירה בנוגע לעיקרי התוכנית המדינית של נתניהו. אולם, גם אם נתניהו היה מרחיק-לכת יותר מכל מדינאי ישראלי אחר שהציע לפלסטינים הצעות נדיבות ביותר בשנים האחרונות, הפלסטינים היו אומרים "לא".

 

היסטוריה של סירוב ערבי

ביולי 1937, התפרסמו המסקנות של "ועדת פיל" (Peel) שהוקמה בעקבות המאורעות הרצחניים של 1936 נגד היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוועדה החליטה להעניק לערבים כ-83 אחוזים משטחה של ארץ-ישראל, אך "הועד הערבי עליון" בראשותו של חאג' אמין אל-חוסייני (הפרו-נאצי) דחה מכל וכול את ההצעה. אל-חוסייני חשב שהפתרון הנאצי של 1933 ניתן ליישמו גם בארץ-ישראל - ומאז, מאומה לא השתנה ברטוריקה הערבית כלפי הלאומיות היהודית בארץ-ישראל.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "נאום נתניהו - נחיתה על קרקע המציאות", מגזין המזרח התיכון, 20 ביוני 2009.

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

 

21 אוקטובר 2018

 

הרהורים על הצעת חוק הלאום

 

 

מגדל דוד

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2018-2006