כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
מאה תעשיינים בכירים בשירות התעמולה הערבית
הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
מפלגת העבודה: כלכלה, שקרים ועיוותים מוסריים
נשיאותו של ברק חוסיין אובמה - הפרק הבא
מצרים של מובארק
העימות בין ארה"ב לצפון-קוריאה - משחקים באש?
הוד מעלתו האספסוף – האמנם דמוקרטיה ישראלית?
לבנון האומללה והלקח הישראלי
נוני דרוויש – ערבים למען ישראל
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
חוכמת הטיפש – השיח הציבורי במדינת-ישראל
ח"כ זחאלקה והאימפריאליזם הערבי
ד"ר וואפה סולטן - קול אמיץ בים של עוינות אסלאמית
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בשנת 2014
חיסולו של המטיף הסורי מחמוד אל-קאקה
תפקידה של ממשלת הבעת´ הסורית במלחמת ששת-הימים
וג´יהה אל-חוידר - דיוקנה של ליברלית סעודית
אל-ג´זירה משרתת את האינטרס הישראלי

ארה"ב ומערכת הבחירות בלבנון

לבנון

30.05.2009


 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

כאשר ארה"ב מגלה מעורבות-יתר בהליכים ובתהליכים דמוקרטיים בעולם, כולנו צריכים להיות מאוד מודאגים מכך. אם בוחנים את מעשיה של ארה"ב בעשורים האחרונים בזירה הבינלאומית, מתברר שבכול מקום בו היא הניחה את ידה, מהלך העניינים השתבש לחלוטין עד כדי מרחץ-דמים מתמשך ועתיר קורבנות. בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, ארה"ב הייתה שקועה עד-צוואר במרחץ-הדמים שהתחולל באסיה. לאחר מכן, ארה"ב החלה לתפעל לתועלתה את המשטרים האפלים והרצחניים של אמריקה הלטינית של שנות ה-70 וה-80. וב-20 השנים האחרונות, ארה"ב שקועה במאבקים ובמלחמות מתמשכות במזרח-התיכון מאז הפלישה העיראקית לכווית באוגוסט 1990. הנושא המזרח-תיכוני מוביל אותנו למערכת הבחירות בלבנון של 2009 ולמעורבותה של ארה"ב בנדון, אך תחילה כמה מילים על התפיסה הדמוקרטית במדיניות-החוץ האמריקאית.

 

הדמוקרטיה האמריקאית

מאז סיומה של מלחמת העולם השנייה, ארה"ב מבקשת לשכפל את הצלחתה של הדמוקרטיזציה שהיא כפתה של גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית גם במקומות נוספים ברחבי-העולם. המודל הדמוקרטי בגרמניה ויפן הצליח רק לאחר הרס מסיבי ונורא של שתי המדינות הללו וכניעתן המוחלטת לכוחות הכיבוש שכפו את רצונן בכוח הזרוע. גם האוכלוסיות המקומיות בשתי המדינות הללו שיתפו פעולה עם המגמות הדמוקרטיות החדשות, וזאת על אף שהמגמות האלה היו מנוגדות למסורת הפוליטית והחברתית ששררה בהן לאורך דורות רבים.

 

באורח מסורתי, החשיבה הפוליטית האמריקאית על גווניה השונים נוטה להיות שטחית וחד-ממדית. כך למשל, השמאל הליברלי בארה"ב פוטר את האוכלוסיות בעולם-השלישי מאחריות לגורלן המעיק, והוא מטיל את האחריות כולה על המערב הלבן, העשיר והמתנשא לכאורה. הימין הדתי בארה"ב רואה את הסכסוכים בעולם דרך הפריזמה הצרה של "כוחות האור" הפועלים נגד "כוחות האופל" המאיימים לערער את אורח-החיים הנוצרי. וכך, ארה"ב נעה ונדה כמטוטלת בין שני הקטבים הללו מידי כמה שנים, וזאת בהתאם לרוח התקופה ולגודש האתגרים שלכאורה רובצים לפתחה של הפוליטיקה הבינלאומית האמריקאית. גם לאלה וגם לאלה, ישנה מערכת אידיאולוגית סדורה של טיעונים מוסריים הנשענים על קהל אדוק, מכוני מחקר עתירי ממון, רשתות חברתיות ותקשורת כתובה ואלקטרונית המכתיבה את הקצב הפוליטי ומעניקה לגיטימציה למדינאים לפעול כפי שהם פועלים. הפרדיגמה (התובנה) משתנה מעת לעת על-פי האידיאולוגיה של קבוצות-הלחץ המופעלות על השלטון המרכזי שמטרתן לקדם סדר-יום ציבורי כזה או אחר בהתאם לאופנה החולפת. לעיתים נדמה שהמטרה מקדשת את האמצעים בעיני האמריקאים - בעיקר אם האמצעים מופעלים בידי האמריקאים בלבד ולא בידי אף גורם אחר. לפיכך, קוצר-הרוח האמריקאי (העטוף בנימוס רב) נוטה לדלג באורח שרירותי מעל מושגים כמו "תהליך", "הדרגתיות", "הבשלה" ו"רקע היסטורי". ויחד עם זאת, סביר להניח שאנו מציבים רף מאוד גבוה למדיניות-החץ האמריקאית בשל מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, ומכאן גם הביקורת הרבה שהיא סופגת מכל-עבר בדומה למה שמתחולל בנושא הישראלי בזירה הבינלאומית. הקשר בין ארה"ב לישראל מוביל אותנו לעסוק בקצרה בלובי היהודי הפועל בארה"ב כחוט-מקשר ביו עצמתו של הלובי לבין מדיניותה של ארה"ב במזרח-התיכון.

 

יהדות ארה"ב - סיומה של תקופת הזוהר

בתחילת מאי 2009 נערכה ועידת איפא"ק - השדולה הפרו-ישראלית של יהדות ארה"ב - במרכז הכנסים של הבירה האמריקאית בוושינגטון. לאירוע הגיעו כ-6,000 צירים, תומכים, מתנדבים, חברי סנאט, חברי קונגרס,  וכן אנשי מחקר ואקדמאים מן השורה הראשונה. אישים רמי-מעלה טרחו להופיע במהלך הועידה כמו, נשיא מדינת-ישראל שמעון פרס; ראש-ממשלת ישראל בנימין נתניהו (בנאום מצולם); סגן-הנשיא האמריקאי ג'ון ביידן; וכן ראש המטה של הנשיא אובמה - רם עמנואל.

 

הוועידה הזו הייתה שונה מקודמותיה, שכן היה ברור לכול שמשהו קרדינלי השתנה בפוליטיקה האמריקאית לאור בחירתו של אובמה ולאור המשבר הכלכלי העמוק השורר בארה"ב - משבר המעיב על יוקרתה, עוצמתה ועמידותה של הקהילה היהודית. המתח ניכר על פניהם של הדוברים בוועידה, ודומה היה כי הטון הכללי כלפי ישראל השתנה - לא במהות הבסיסית אלא באופן שהדברים נאמרו. אך, בכל פעם ששמו של אובמה הוזכר בנאומים הרבים שנישאו במהלך הוועידה, המשתתפים טרחו להריע בתשואות סוערות, סוערות מידי, כדי להפגין עד כדי התרפסות למי נתונה אהדתם בתקופה הזו. התשואות הללו לא יכלו למחוק לחלוטין את ניצני החרדה שעלו על פניהם של המשתתפים לאור השינויים בגישה כלפי ישראל שהובעה לסירוגין מפי אנשי ממשל אמריקאים. דהיינו, לא יחסים היסטוריים חמים והדוקים, אלא שיקולים קרים ומחושבים המציבים את היחס לישראל בקונטקסט רחב הנוגע לאינטרס האמריקאי הכולל במזרח-התיכון.

 

הבחירות בלבנון

ב-22 במאי 2009, סגן-הנשיא האמריקאי, ג'ון ביידן, ערך ביקור מתוקשר ומתוזמן היטב בלבנון - זו הנערכת לקראת בחירות שיתקיימו ב-7 ביוני 2009. לבנון היא מיקרו-קוסמוס של העולם-הערבי וברומטר רגיש למגמות חדשות, ולעלייתם או לקריסתם של כוחות פוליטיים בעלי גוונים שונים. בלבנון שוררת הסברה, המשותפת לרבים, שחיזבאללה עלול לנצח בבחירות הללו. לפיכך, ואליד ג'ונבלט הדרוזי טרח לקיים מפגשים תכופים עם חסן נסראללה כדי להיערך לקראת "היום שלאחרי", וזאת למרות העוינות הרבה השוררת ביניהם בעיקר מאז מלחמת לבנון השנייה שהחלה עם חטיפתם של שני חיילי צה"ל בידי ארגון חיזבאללה ביולי 2006. המפגשים הללו, הנערכים בין הצדדים היריבים בלבנון, מראים בעליל על בגרות מסוימת של הפוליטיקה הלבנונית לאור לקחיה של מלחמת-האזרחים השנייה שהתחוללה בלבנון בשנים 1990-1975. מלחמה זו ומלחמת לבנון השנייה של יולי 2006, מהוות ציוני-דרך חשובים בפוליטיקה הלבנונית המשמשים שיעור-מאלף לכול אלה המבקשים ליזום במזיד מהלכים הרפתקניים אלימים בשל שיקולים רגעיים ומוטעים.

 

כשהגיע ג'ון ביידן לביירות הוא שיגר לתקשורת את המסר השגוי הבא במילים הללו: "לא באתי לכאן להביע תמיכה באף מפלגה או מועמד. באתי להביע תמיכה בעקרונות מסוימים". בפגישה שנערכה עם ראש-ממשלת לבנון, פואד סניורה, הבטיח ביידן סיוע צבאי ללבנון. אולם, ביידן לא היסס לרמוז בגלוי שהיקף הסיוע האמריקאי מותנה בתוצאות הבחירות הדמוקרטיות של ה-7 ביוני 2009. זכותה של ארה"ב לחשוב באיזו דרך שתבחר, אולם על זה נאמר: "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות", כפי שלמדנו בעבר מעלייתו "הדמוקרטית" של החמאס בעזה.

 

מסע-הצלב לקידום הדמוקרטיה במזרח-התיכון בידי האמריקאים העלה את אנשי החמאס בעזה; הוא ערער את מעמדו של מובראק במצרים; הוא הציב אתגרים קשים מנשוא למערכת הפוליטית השברירית של עיראק; והוא גם עלול להפיל את לבנון למלחמת-אזרחים נוספת. הניסיון הפוליטי הלבנוני מורה על כך שכול ניסיון לגמד את אחד מהגורמים העדתיים בלבנון מביא לפרץ של אלימות מחודשת. דווקא היוזמה של ג'נובלט להיפגש עם חסן נסראללה כדי להיערך לקראת העתיד, מראה על מחשבה פרקטית הנשענת על קרקע המציאות ואף נשענת על הניסיון ההיסטורי המצטבר שכה חסרים למעצבי המדיניות האמריקאית במזרח-התיכון.

 

עדכון

הקואליציה האנטי-סורית של אל-חרירי זכתה בבחירות בלבנון ב-71 מושבים לעומת 58 מושבים שבהם זכו תנועת חיזבאללה והגוש הנוצרי-המרוני של גנרל מישל עאון (בן 77), כך הודיע שר-הפנים הלבנוני ב-8 ביוני 2009. לצד הניצחון החשוב של מחנה אל-חרירי, וזאת בניגוד לתחזיות בלבנון עצמה, מסתבר שהגוש המרוני הימר על הסוס הלא-נכון. סביר להניח שהמרונים יבקשו ליצור הבנות אחדות עם הגוש הסוני-ליברלי של אל-חרירי על מנת לחזק את מעמדם של המרונים בפוליטיקה הלבנונית. כעת, התבונה הפוליטית של המחנה אל-חרירי תתמקד גם בחיפוש נתיב לדו-קיום כלשהו עם חיזבאללה ונסראללה כדי שהשיעים לא יחושו כמי שדוחקים את רגליהם לחלוטין ממוקדי-הכוח בלבנון בשל הניצחון של הגוש האנטי-סורי. השיעים ינסו להתמקד בשינוי שיטת הבחירות כדי לתת מענה ראוי לדעתם לגודלה של העדה השיעית בלבנון המגיעה לכדי כ-40 אחוזים מהאוכלוסייה הלבנונית. על-מנת להבין מה התחולל בלבנון בעקבות מלחמת לבנון השנייה, עלינו לחזור למאמר שפרסמתי במגזין אומדיה מייד לאחר המלחמה בשם: "בעולם הערבי שואלים מי יעניש את נסראללה". להלן המאמר שהופיע ב-21 באוגוסט 2006.

 

בעולם הערבי שואלים - מי יעניש את נסראללה?

לאחר התבוסה הקשה של הצבא הסורי במלחמת ששת-הימים ביוני 1967, יצאו מנהיגי סוריה בהכרזה כי ישראל לא הצליחה להשיג את יעדיה במלחמה וזאת משום שלא הצליחה להפיל את "המשטר הבעת' המתקדם של סוריה". כל אמצעי התקשורת הסוריים של אותה עת פיארו והיללו את משטר הבעת' הסורי למרות התבוסה הקשה שסוריה ספגה במהלך המלחמה. אולם, היו כאלה שקראו נכונה את התמונה שהצטיירה באותה עת. כך למשל, בריה"מ שתמכה בסוריה לאורך כל הדרך, החלה להתייחס למשטר של 1967 כאל משטר של "חמומי מוח" שהסב לה נזק יוקרתי רב בזירה הבינלאומית בעקבות המפלה הצבאית.

 

באופן דומה, למרות מה שנשמע מסוריה ואיראן בעקבות המלחמה האחרונה, המדינות הסוניות במזה"ת מתייחסות לנסראללה כאל "חמום מוח" שהביס את לבנון, שבר את העדה השיעית ופעל בשליחותן של סוריה ואיראן המהוות איום על המדינות המתונות באזור. למרות שהביקורת נגד נסראללה וחיזבאללה עדיין מבוטאת במשורה והתקשורת הערבית מנסה להציג כלפי חוץ את המלחמה האחרונה כהישג מסוים לחיזבאללה, קשה להעלים את הנזק האדיר שגרם נסראללה ללבנון ולארגונו בעקבות העימות עם ישראל.

 

ההתנהגות של סוריה, איראן וחיזבאללה בימים אלה, בעיקר לאחר הפסקת-האש שהחלה ב-14 באוגוסט, דומה עד מאוד להתנהלותה של התקשורת הערבית לאחר מלחמת ששת-הימים. אך מעבר לקריאות העידוד על "העמידה האיתנה" של חיזבאללה מול חיילי צה"ל, קשה לרבים בעולם-הערבי להסתיר את תחושת התבוסה, המפלה, ההרס, והחורבן שהמיט חסן נסראללה על לבנון ועל לבנונים רבים בני העדה השיעית. תחושה זו אינה נחלתם הבלעדית של הלבנונים, אלא גם של מוסלמים רבים במדינות קרובות ורחוקות מלבנון.

 

מנגד, ב-13 באוגוסט הכריזה רשת "אל-מנאר" של חיזבאללה, בהכרזה נרגשת שחזרה על עצמה עשרות פעמים, כי חיזבאללה ניצח במלחמה. ב-14 באוגוסט חילקו פעילי חיזבאללה כרוזים לתושבי ביירות בהם דובר על נצחונו של חיזבאללה מול מדינת-ישראל, ודומה כי פעילי חיזבאללה בלבנון ניסו לשכנע את עצמם יותר משהם ניסו לשכנע אחרים אל מול ההרס והחורבן הנוראי שעבר על העדה השיעית בעקבות ההרפתקה האחרונה של חסן נסראללה.

 

קורי העכביש של נסראללה

על-מנת להבין את תחושת התבוסה השוררת בקרב רבים במזה"ת יש צורך לזכור מה היה בגבול הצפון עד ה-12 ביולי, היום בו נחטפו שני חיילי צה"ל ו-8 חיילים אחרים נהרגו בהתקפת פתע יזומה של חיזבאללה: חסן נסראללה היה בשיא יוקרתו בעוד ישראל נראתה כאובדת עצות לנוכח התוצאות הקשות האלה. "תיאוריית קורי העכביש" של נסראללה נראתה בעיני רבים על סף התגשמות לאחר שנודעו תוצאות הפרובוקציה של חיזבאללה באותו יום. אך כידוע, הדברים התפתחו אחרת ממה שרבים בעולם המוסלמי קיוו וציפו - בעיקר בקרב מנהיגי חיזבאללה, סוריה ואיראן.

 

במשך שנים רבות הייתה לישראל תדמית של מדינה שברירית על סף קריסה בעיני אויביה. תדמית זו קיבלה חיזוק בעיקר בעזרת התקשורת הישראלית שהעדיפה לתת ביטוי רב יותר לשוליים של השוליים של החברה הישראלית. תדמית זו נופחה עוד יותר בתקשורת הערבית, גם בשל שרשרת מחדלים ומעשים של ממשלות ישראל שלא הובנו כהלכה בצד השני. הבעיה העיקרית של התקשורת בכללותה נוגעת לכך שה"תדמית" היא שיוצרת את ה"עובדות" ולא העובדות הן שיוצרות את התדמית, ולפח הזה נפלו בעבר מדינות ערביות אחדות שניהלו מלחמות דמים עם ישראל במטרה להכניעה. כאן בעצם טמונה טעותו של נסראללה, וטעות זו ברורה וגלויה לעין לרבים בעולם-המוסלמי למרות קריאות העידוד והתמיכה הנשלחים לעבר ארגון חיזבאללה על "עמידתו האיתנה מול ישראל".

 

למרות הכאב הישראלי על האבדות והאובדן, ולמרות תחושת ההחמצה שיש לרבים בישראל לנוכח תוצאותיה של המלחמה, בל נזלזל במה שהושג עד כה, ובל נתעלם מתחושותיהם של חלקים רחבים בציבור הערבי החשים תבוסה לנוכח האירועים האחרונים, למרות שכרגע אין לכך ביטוי הולם בתקשורת הערבית, אך זו תגבר ככל שיתבררו הנזקים שנגרמו ללבנון ולארגון חיזבאללה.

 

עד יום שישי ב-11 באוגוסט, שררה בסוריה ובאיראן אופוריה לנוכח האירועים בלבנון. אך לאחר קבלת החלטת 1701 על-ידי מועצת-הביטחון של האו"ם והחלטת ישראל להיכנס למגע תקיף נגד חיזבאללה בדרום-לבנון, האווירה בציבור הערבי השתנתה ללא היכר. למרות רמיזותיו הרבות של חסן נסראללה לאורך כל העימות כי הוא משתוקק להפסקת-אש, רשת "אל-מנאר" שידרה לצופיה שחיזבאללה משתוקק למגע קרקעי עם ישראל בכל עת. אך שהגיעה השעה, המראות היו רחוקים מאוד מההבטחה הגדולה של נסראללה לאורך כל המלחמה ובעיקר בימים האחרונים של המערכה. אנשי חיזבאללה לא חתרו למגע, אלא ניהלו קרבות מרחוק נגד חיילי צה"ל. בכל מגע קרבי עם אנשי חיזבאללה התוצאות מבחינתו היו קשות מאוד, והם התנחמו בעובדה שיש ביכולתם להמטיר קטיושות של ריכוזי אוכלוסייה בישראל.

 

עובדה זו לא נעלמה מעיניהם של צופים רבים בעולם הערבי שציפו בכיליון עיניים להתגשמותן של חלק מהבטחותיו של נסראללה גם בדקה האחרונה, אפילו עד בוקר ה-14 באוגוסט - בו נכנסה הפסקת-האש לתוקף. אך, חיזבאללה פעל בימים האחרונים של המלחמה כארגון טרור בתחילת דרכו כשניסה להחדיר משאית תופת למטולה. קשה להסביר לצופים הערבים מה עושים טנקים ישראלים בעומק השטח הלבנוני בשעה שחיזבאללה מצהיר על "ניצחון". קשה עוד יותר להסביר את "הניצחון" של חיזבאללה מול פריסתו המחודשת של צבא לבנון לאחר היעדרות של 30 שנה בדרום-לבנון. מנקודת-מבט ערבית, אכזבתם העמוקה של חיילי צה"ל ושל הציבור הישראלי בנוגע להסכמת ממשלת ישראל על הפסקת-האש עוד לפני שהושלמה המלאכה מול חיזבאללה, הוא נתון הראוי להתייחסות רצינית יותר בכל עימות עתידי עם מדינת ישראל, שכן התיאוריה של נסראללה התגלתה במלא מערומיה.

 

בין הררי קריאות השמחה שיצאו מסוריה ואיראן יש צורך לשים לב במיוחד לקולות הבאים בעיקר מלבנון וממדינות סוניות מתונות כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ. במקומות אלה יש תחושה של תבוסה ערבית נוספת שנגרמה מידי ישראל, אך יחד עם זאת ישנה תקווה שלבנון תצליח להשתחרר מידיה של איראן וסוריה. במקביל לכך, הביקורת הפנימית כלפי נסראללה הולכת ומתעצמת ככל שעובר הזמן וככל שממדי ההרס מתגלים לציבור הערבי ברחבי המזרח-התיכון.

 

מי ישפוט את נסראללה?

כשנכנסה הפסקת-האש לתוקף ב-14 באוגוסט, הועלתה שאלה מפי דוברים ערבים בתחנת הרדיו ה-BBC המשדרת בשפה הערבית: מי ישפוט את נסראללה על התבוסה, החורבן וההרס שהביא על כל לבנון? שאלה הזו לא נותרה בודדה והיא הועלתה במהלך השבוע פעמים רבות בתקשורת הערבית הכתובה והאלקטרונית. מאמרי מערכת אחדים עשו השוואה בין ההתנהגות של הישראלים לאחר כל המלחמה לבין ההתנהגות של הערבים. באחד ממאמרי המערכת נכתב כך: לאחר כל מלחמה קמה ועדת חקירה בישראל כדי לבדוק את התוצאות ולשפוט את הנאשמים במחדלים. מדוע לא קמות אצלנו ועדות חקירה כדי לבדוק את הכישלונות? מדוע לא תקום ועדת חקירה כדי לבדוק את גורמי התבוסה במלחמה בלבנון?

 

העיתון "אל-ספיר" הלבנוני המזוהה עם חיזבאללה וסוריה ואף מקורב לשירותי המודיעין של סוריה, כתב כך לפני ימים אחדים: חיזבאללה לא יכול לנצח אלא רק לשפר את התבוסה. הלבנונים זכאים לדרוש מנסראללה שיפסיק להתעלל בהם. זהו אחד מהביטויים נגד נסראללה, למרות שהוא לא מבטא כרגע את המגמה הכללית הרווחת בתקשורת הערבית.

 

החשש העיקרי שהובע באמצעי התקשורת הערביים במדינות המתונות נגע בעיקר למאבק בין השיעים לסונים התופס את מקומו של המאבק הערבי-ישראלי. האסלאם הרדיקלי מבית מדרשה של איראן מעורר חרדה במדינות הסוניות, ודומה כי בעקבות המלחמה נוצר ציר ישראלי-סוני-נוצרי מתון, מול ציר שיעי רדיקלי שכעת נראה מבודד מאי-פעם למרות קריאות הניצחון והשמחה על מה שנראה כהישג חלקי של חיזבאללה. ישראל, יחד עם מדינות נוספות בעולם, חייבת לטפח את הציר הסוני המתון אל מול הציר הרדיקלי. אם בעבר היווה כוחה הצבאי של ישראל איום על מדינות ערב, כרגע ישראל נתפסת בעיני אחדים בסעודיה בירדן ובמצרים ככוח המגן על הסונים מפני השתלטותה של איראן השיעית על העולם-הערבי.

 

רבים בעולם הערבי מזהים "תסכול" ישראלי לנוכח התוצאה שאינה משביעת רצון על-פי הסטנדרט הישראלי. על כן, הובעה דעה כי תסכול זה יתפרץ בעוצמה גדולה הרבה יותר בפעם הבאה אם ישראל תצטרך להתמודד עם גורם כלשהו במזרח-התיכון. חשש זה, הוא לבדו מהווה גורם הרתעה משמעותי מבחינה צבאית אך בה בעת גם משחרר את סקלת האיומים המילוליים של הציר הרדיקלי - כפי שהתרחש בעת נאומו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד בפני אגודת העיתונאים ב-15 באוגוסט 2006.

 

ניתן לומר, עם מלא הזהירות המתבקשת, כי חלקים רחבים בציבור הערבי מזהים כבר כעת את המשמעות האמיתית של המלחמה האחרונה בלבנון - הרס נוראי, מליון פליטים, עדה שיעית מרוסקת, כלכלה הרוסה, גאווה פגועה והשקעה של שנים שירדה לטמיון. כל אלה אינם משתווים לעוד הרפתקה צבאית ערבית שהישגיה עלולים להתגלות כעוד הימור חסר-סיכוי, כפי שאירע להימורו של חסן נסראללה ב-12 ביולי 2006 אחרי חטיפת שני חיילי צה"ל. אך, כידוע, למציאות המזרח-תיכונית יש דינמיקה משלה והיא מתפתחת לעיתים אחרת ממה שמצפים.

--

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "ארה"ב ומערכת הבחירות בלבנון", מגזין המזרח התיכון, 30 במאי 2009.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

21 בספטמבר 2017

 

 

טורקיה - מדוע אי-אפשר לסמוך על מדינה מוסלמית

ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל לאורך הדורות

 

הפלישה הערבית לארץ-ישראל וההתיישבות היהודית

 

כפרים ערבים על אדמה יהודית

 

קריאת ספרים בעולם-המוסלמי - בערות בשם אללה

 

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

 

הרביעייה הפותחת - ארבעת פרשי האפוקליפסה

על מלחמה ושלום - היבטים משפטיים ומוסריים

על תקינות פוליטית ועל עליבותה של האקדמיה הישראלית

חוכמת הטיפש - השיח הציבורי בישראל

 

 

 תקשורת ישראלית

 

כשהיסטריה מוסרית משבשת את דמוקרטיה הישראלית

תקשורת פוליטית בישראל - הקשרים של השקרים

עיתון הארץ לא אוהב את הסיוע הישראלי לנפאל

התקשורת צריכה לבקש סליחה מבנימין נתניהו

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006