כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
מִשְׂמֹאל תִּפָּתַח הָרָעָה - מאמר ראשון בסדרה
תאונות דרכים בעולם-המוסלמי - רוצחים בשם אללה
תרבות ופוליטיקה: איך אומרים דמוקרטיה בערבית?
לאן נעלמות 20,000 נשים מוסלמיות מידי שנה
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית
אליאס מורקוס - לקחי הניסיון: חלק ראשון
מישל סולימאן - הרמטכ"ל, כמועמד לנשיאות לבנון
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
המשבר הפוליטי בלבנון
מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
בעקבות דו"ח וינוגרד: יש לנו בעיה תרבותית
צרפתים בני דת מוחמד – חורף 2015
תקשורת - להתרפק בנוסטלגיה למנהיגי העבר
דרך אסד בלבנון
בריג´יט גבריאל – לבנונית למען ישראל
פאדימה סהינדל – רצח ידוע מראש
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir

מדינה ללא מולדת בארץ-ישראל

לאומיות

06.04.2012


 

 

מאת: ד"ר יוחאי סלע

 

על-מנת להגשים את היעוד העיקרי של היהדות - המסר המוסרי - היא זקוקה בראש ובראשונה לריבונות. זו אינה עוד ריבונות שממסגרתה הפרט, כ"אינדיבידואל", חי לעצמו תחת כנפיה של "המדינה" ונהנה מחסדיה, אלא שגורלו, מעשיו ואורחות-חייו תלויים גם במעשיהם ובהתנהגותם של חברי הקהילייה כולה. מאחר וביהדות כל אינדיבידואל תלוי גם באחרים, המושג "פרישות" או "נזירות" לא התפתח באופן מעשי במקביל להתפתחויות אחרות שהתרחשו ביהדות לאורך הדורות. גם התפילה, למרות היותה אינדיבידואלית בין האדם לבין בוראו, אינה מנותקת לחלוטין מהקהילייה עצמה כפי שהדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק במושג "מניין". הביטוי המקראי רב-הרושם "נעשה ונשמע", שנאמר לפי המקורות במעמד הר-סיני, מבטא יותר מכול את הרעיון הקולקטיבי של תלות הדדית של האחד בשני - במעשים, בהלך-הרוח ובאורח-החיים.

 

הגשמת הרעיון הלאומי אינה נמדדת רק על-פי שיקולים של זיכרון היסטורי מר ונמהר וקיום לשם הקיום, אלא הגשמתו היא ציווי לאומי, תרבותי ודתי - וללא שום קשר לרדיפות כאלה ואחרות. יתרה מזאת, היא גם אינה נובעת משיקולים של אופנות תרבותיות ולאומיות בנוסח המערבי או המזרחי על חלקיו השונים. כך למשל, המושגים "תורת-ישראל", "עם-ישראל" ו"ארץ-ישראל" הובהרו היטב כבר לפני אלפי שנים והם עדיין שרירים וקיימים עד ימנו אנו. על כן, הגשמת הריבונות אינה רק עניין של הנסיבות היסטוריות, אלא זהו הנדבך העיקרי בציווי הלאומי שלנו לשם הגשמת עקרונות היסוד של תורת-ישראל בארץ-ישראל בלבד. על-מנת להבהיר את העניין ביתר-בהירות נציין את העובדה של"שנת השמיטה" החקלאית אין שום משמעות מחוץ לגבולות הריבוניים של הארץ למרות המסר האקולוגי האוניברסלי. כמו כן, במוצאי שמחת-תורה אנו מברכים: "משיב הרוח ומוריד הגשם", המותאם לפי עונות השנה בארץ-ישראל, אך אין לברכה הזו שום משמעות למשל באוסטרליה או באנטרקטיקה. לפיכך, זו אינה עוד סתם "מדינה" במובן המקובל כיום, זו המשמשת כלי כיבול לקבוצת אנשים, אלא שלתכלית הזו יש ייעוד החורג הרבה מעבר להיבטים המופשטים המתבטאים למשל במושגים המודרניים כדוגמת "לאומנות" ו"פולחן המדינה" בנוסח האירופאי המוכר לנו היטב.

 

אובדן הריבונות, ההגליות, הגירושים וההשמדה, משמשים לנו תזכורת כואבת לחריגה מהציווי ומהנתיב הראשי הנוגעים להגשמת הריבונות שלנו בארץ-ישראל. המכות שניחתו עלינו לאורך הדורות הפכו את עמנו לאומה פסיבית - אומה המתבטאת במונחים של "גזרת-הגורל" והיצמדות ל"רעיון המשיחי" שיגאל את עם-ישראל ממצבו המעיק בעזרת תפילות, ניסים ויד-הגורל. גם הרעיון של יצירת "דת יהודית אוניברסאלית" התפתח בשל החריגה מהציווי הלאומי, וזאת כדי להעניק לגיטימציה לחוסר-המעש הקולקטיבי שלנו שנבע מאובדן הריבונות ומאובדן העוצמה שנלוותה לריבונות זו. בשל כך, ההיצמדות לטקסט הקאנוני ולשינונו במצוות גדולי-הדור, הפכו לפרקטיקה הלאומית העיקרית שלנו למשך מאות שנים במטרה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הרחוק, אולם לא מעבר לכך במובן המעשי והקולקטיבי.

 

אין יהדות ללא ציונות ואין ציונות ללא יהדות

לאורך הדורות היו ניסיונות רבים של יחידים וקבוצות ליישב מחדש את ארץ-ישראל, וזאת על-מנת להוות את חוד-החנית לקראת חזרתו של עם-ישראל כולו לארצו היחידה. בכול רגע נתון - מחורבן בית שני ועד להכרזת העצמאות - מאות-אלפי יהודים קיימו כאן מסגרות דתיות, חברתיות ולאומיות למרות הקשיים הפיזיים והקשיים הכלכליים. המסירות לארץ-ישראל הייתה נטועה בלב רבים, אולם רק חלק קטן מהעם הגשים את החזון באופן מעשי - בעיקר לאחר כישלון המרד הלאומי היהודי (מרד גאלוס) בארץ-ישראל בשנת 351 לספירה. הציפייה לגאולה כ"אירוע" ולא כ"תהליך" גרמה לפסיביות-יתר ולהתנגדות גם מצד הממסדים הרבניים ששכנו בקרבת ארץ-ישראל - למשל במצרים, בסוריה ובעיראק של ימנו אנו. וכך, למשך כ-900 שנה מרכז הכובד היהודי היה נטוע בבבל. ולאחר מכן, למשך 900 שנים נוספות, מרכז הכובד עבר לאירופה עד לסופו הטרגי ב-1933.

 

במאה ה-19 התחוללו שני תהליכים שהתרחשו במקביל, ודומה היה כי תהליכים אלה ניהלו מירוץ נגד הזמן וגם ניהלו מאבק רעיוני - האחד נגד רעהו - בשל ההבדלים שנבעו מתפיסת-העולם הבסיסית שהנחתה אותם בזמנו. אפשר לכנות זאת  בפשטות: "ירושלים" נגד "ברלין" - וזאת במטרה לפשט את הוויכוח בנוגע לתכניה התרבותיים של מדינת-ישראל כמדינתו של עם-ישראל. דהיינו, ההבדל העומד בבסיסו של הרעיון הנוגע להקמת "מולדת" בשונה מהקמת "מדינה" בעלמא.

 

מרגע שראשוני היהודים החלו לצאת את חומות העיר ירושלים בשנת 1860 כדי ליישב מחדש את ארץ-ישראל, התחולל שינוי רדיקלי באורח-המחשבה הלאומי שלנו, וזאת בשעה שיהודי אירופה ויהודי המזרח נאבקו בהצלחה חלקית בלבד כדי לקבל הכרה על היותם בני-אדם הראויים לזכויות. ב-1878 נוסדה "אם המושבות" פתח-תקווה. בשנת 1885, אליעזר בן-יהודה מייסד את העיתונים העבריים "מבשרת ציון" ו"הצבי". ב-1895 קמה "התזמורת העברית" הראשונה בראשון לציון. ב-1907 נוסדה האגודה "בר גיורא" שלימים הפכה להיות "ארגון השומר" ממנו התפתח כוח-המגן של מדינת-ישראל. ב-1909 נוסדה דגניה - היא "אם הקבוצות והקיבוצים". באותה שנה עלתה לקרקע "אחוזת בית" היא העיר תל-אביב החוגגת בימים אלה 100 שנים להיווסדה. ב-1913 נוסד הטכניון בעיר חיפה. ב-1917 בריטניה מכירה בזכותם של היהודים להקים בית לאומי בארץ-ישראל, והדבר בא לידי ביטוי ב"הצהרת בלפור". ב-1920 קמה "הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל". ב-1925 נוסדה בירושלים "האוניברסיטה העברית". באותה שנה נוסד "תיאטרון האהל", וב-1926 תיאטרון "הבימה" עלה לארץ-ישראל והפך ברבות הימים ל"תיאטרון הלאומי" של מדינת-ישראל. ב-1929 החלה העלייה החמישית - שהלכה וגברה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933.

 

המאבק הלאומי שלנו לאורך הדורות לבש צורה ופשט צורה. ועם זאת, המאבק הלאומי שלנו לעצמאות היה נטוע היטב בתוך מסגרותיה האיתנים של התרבות היהודית, כך למשל: המאבק להחייאת השפה העברית בארץ-ישראל והמאבק למען ערכי התורה, העבודה וההתיישבות והנחלתם לכלל האוכלוסייה כולה. שפה עברית, עבודה עברית ועלייה חופשית היוו את היסודות העיקריים עליהם נבנתה החברה הישראלית המוכרת לנו כיום. לאן שלא נַפְנֶה את מבטינו ברחבי-הארץ, נוכל לראות את מאבקם העיקש של הדורות הקודמים שהקדישו את חייהם במטרה לקומם מחדש את המולדת בכברת-הארץ ההיסטורית שלנו מזה אלפי שנים. "מדינה" כנראה אפשר להקים בכול מקום, אולם "מולדת" אפשר להקים רק במקום אחד כפי שהדבר הוכח בניצחונה המוחלט של "ירושלים" על "ברלין" בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

 

אך ראו איזה פלא, בשנים האחרונות מתחולל תהליך הפוך והרסני: ה"מולדת" מתעקשת להיהפך ל"מדינה". דהיינו, היא נאלצת לשנות את צביונה הלאומי כדי לספק את מאווייהם של אלה החותרים בהתמדה לערער את יסודותיה בשם רעיונות לכאורה הומניסטיים או רב-תרבותיים.

 

הלניזם מודרני במדינת-ישראל

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כך כתב המשורר הדגול שאול טשרניחובסקי (1943-1875). סביר להניח שטשרניחובסקי בחר במודע במילה "מולדת" משום שיש בה עומק תרבותי המובן לכול אדם בשונה מהמילה הסתמית "מדינה". למרות שטשרניחובסקי העריץ את התרבות ההלניסטית, רגליו, רוחו וכל נימי נפשו נקשרו בעבותות של אהבה לאדמת ארץ-ישראל ולשפתה הלאומית. המילה "מולדת" מכילה בתוכה מאפיינים הקשורים לשפה, לערכים, לנופים, לדת ולמרחב-הציבורי בו האינדיבידואל והקולקטיב גם-יחד מרגישים שייכות לאדמתם וליצירתם התרבותית. כך למשל, בשום מקום בעולם אי-אפשר לחוש את השפה העברית כפי שאנו חשים בה במדינת-ישראל (לפחות עד לא מזמן). אם ניסע אחורה בזמן לתקופת בית-שני, ונאמר את המשפט האלמותי "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", הוא יהא מובן למרבית תושבי ירושלים של העת ההיא. המשמעות היא, שהשפה העברית נושאת בחובה מטען תרבותי, לאומי ודתי העוטפת את הפרט והקולקטיב יחדיו במערכת סדורה של ערכים משותפים הנובעים גם מהקשרים היסטוריים כבדי-משקל - אז והיום.

 

אם העברית תידחק, אט אט, מהנוף הציבורי הישראלי בשל ערכים לכאורה אוניברסליים (כפי שהדבר נעשה בעזרתו של הבג"צ הישראלי), סביר להניח שיעלם אחד מהמרכיבים החיוניים ביותר לקיומה של המולדת. בשום מקום אחר בעולם אי-אפשר לחוש הזדהות עם ההמנון, הדגל, החגים, המועדים, יום השבת ויום הכיפורים כפי שאנו חשים בהם ולגביהם לאורך כל השנה במדינת-ישראל. המרחב הציבורי הישראלי מוכתב על-פי הערכים ההיסטוריים והתרבותיים שלנו, והוא זה שמכתיב, בין היתר, את התודעה הלאומית שלנו כאינדיבידואלים וכאומה ריבונית החיה על אדמתה היחידה. אם חלק מהמרכיבים האלה ייעלם - בשל ליקוי-מאורות קולקטיבי - תיעלם גם המולדת, ובכך מדינת-ישראל תיהפך לעוד מדינה הלניסטית בדומה לעוד עשרות מדינות אחרות בעולם. במצב כזה, הזיקה למולדת תיהפך לזיקה סתמית שאינה שונה בהרבה מזיקתו של מהגר הנע ונד ממקום למקום בשל סיבות כלכליות. לפיכך, למולדת יש ערך מוסף החורג הרבה מעבר להיותה רק כלי כיבול של קבוצת אנשים בעלי זיקה הדדית זמנית - המתחלפת מאזור לאזור בשל אילוצי הזמן והמקום.

 

בשנים האחרונות, המוסדות הרשמיים של מדינת-ישראל נכנעים בקלות רבה מידי לגחמותיהם של קבוצות אינטרסים המנסות (עקב בצד אגודל) להפוך את המולדת ל"מדינה" שאינה שונה בהרבה ממדינות אחרות במרחב גם בעזרת אימפריאליזם לשוני. סילקנו את היידיש מחיינו בשל היותה תזכורת לגלוּת ארוכה ומעיקה, אך במקומה החדרנו בכוח את השפה הערבית לחיינו הציבוריים, ובכך אנו ממשיכים להנציח במו-ידנו את הכיבוש הערבי על ארץ-ישראל שהוא בלתי-מוסרי בעליל. ההתבטלות בפני שפה זרה (שהיא גם שפתו של האויב), זו ראשיתה של התבוללות רוחנית, תרבותית ולאומית, שכן יש לכך השלכות משמעותיות ארוכות-טווח, כפי שהדבר התרחש לא אחת בהיסטוריה הארוכה שלנו. השיח המשפטי ו"המוסרי" הפוסט-מודרניסטי של ימנו אנו, הופך את כולנו לזרים על אדמתנו, שכן "ההומניזם" שלנו מופנה בעיקר כלפי יסודות זרים, ולא כלפי עצמנו, לא כלפי תרבותנו, לא כלפי אורחות-חיינו וגם לא כלפי לשוננו.

 

ב-1882 פרסם אליעזר בן-יהודה, בכתב-העת "חבצלת", את הדברים הללו התקפים גם לימנו אנו: "עוד לא הייתה עֵת לישראל, מיום צאתו מארצו, אשר האחדות הייתה דרושה לו כהיום. דבר גדול וכבד מאוד עלינו לעשות הפעם, אשר לא בכוח איש אחד ואף לא בכוח אלפי אנשים ייעשה - כי אם בכוח כל העם כולו. אך, האחדות הזאת לא תהיה לו בלתי-אם שפה אחת ידבר, ושפה אחרת מבלעדי שפת אבותיו לא תיתן לו האחדות הזאת. רק בשפה העברית יחיה ישראל בארצו. אם לא נסכין מעט מעט לדבר עברית, בשבתנו בביתנו ובצאתנו... לטייל, בלכתנו לשוק לקנות - לא נצליח. אתם הצעירים... התאחדו, התחברו, היו לאגודות ... להחיות את שפתנו הנובלת בארץ אבותינו".

 

במהלך האספה ה-34 של ארגון אונסק"ו - ארגון האו"ם לחינוך, למדע ולתרבות - שהתקיימה באוקטובר 2007, התקבלה החלטה המכירה באליעזר בן-יהודה כאישיות הראויה להוקרה בינלאומית ולהנצחה בזכות פעולותיו להחייאת הלשון העברית בדיבור. הגיע הזמן שממשלת ישראל תקבל החלטה אמיצה להעניק לעברית את מעמדה הראוי במדינת-ישראל, שאם לא כן, בעוד שנים לא רבות כולנו ניזכר בעצב רב במילותיו הנצחיות של טשרניחובסקי: "ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד".

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "מדינה ללא מולדת בארץ ישראל", מגזין המזרח התיכון, 4 באפריל 2009.

.

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר

  • בחיפה למשל




גלריית המגזין

 

שנאת יהודים באירופה - הסרט

 

המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית

 

שער ברנדנבורג

 

 גרמניה החדשה

 

גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית

התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית 

תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הגרמני

השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

משמאל תפתח הרעה - חלק ראשון

משמאל תפתח הרעה - חלק שני

השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006