כתב-העת מגזין המזרח-התיכון עוסק בכלכלה, בתקשורת, בביטחון, בחברה ובפוליטיקה של האזור גם בהקשר לזירה הבינלאומית ולזירה הישראלית. לצד מאמרי אקטואליה, ניתן לקרוא מאמרים אקדמיים, סקירות חדשותיות, ידיעות בענייני היום וסיכומים חודשיים על אירועי טרור אסלאמי ברחבי-העולם. רבים מהמאמרים תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אירופאיות נוספות. כל המידע המופיע באתר מיועד לשימוש חופשי בכל עת. תגובות, הערות או שאלות תתקבלנה בברכה. yohai@mapa.co.il







הנקראים ביותר השבוע
חדשות המזרח התיכון
הפוליטיקה הבינלאומית הצבועה מאחורי המספרים המדהימים
טרור, אסלאם ושיטפון של פליטים מאפריקה השחורה
The Yom Kippur War - Historical Justice for Golda Meir
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בחודש מאי 2014
טרור אסלאמי - כמה בני-אדם נהרגו בשנת 2015
השמאל הישראלי "מגלה מחדש" את רוזה לוקסמבורג
השלום שכמעט הגיע – מגרש משחקים לחובבנים
טרור אסלאמי – אנגלה מרקל בסעודיה - אפריל 2017
צעירים באירופה – האם הדמוקרטיה מתחזקת או נחלשת
האם צפויה שואה שנייה?
טרור אסלאמי - מפריז ועד לניגריה - ינואר 2015
ספר חדש: "קיצור תולדות דגל ישראל", מאת דני בירן
המנהיגות האירופאית הפקירה את אזרחי אירופה
הייפא והבי - דיוקנה של זמרת לבנונית
נוני דרוויש – ערבים למען ישראל
טרור אסלאמי – הלקח הטורקי והגרמני – דצמבר 2016
תפקידה של ממשלת הבעת´ הסורית במלחמת ששת-הימים
פוגרומים, רפובליקת ויימאר ומשבר מנהיגותי בגרמניה
המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית והפלסטינית

סוריה בין מזרח למערב: 1958-1954

מאת: ד"ר יוחאי סלע

21.06.2008


 

 

 

כאשר סוריה קיבלה עצמאות מדינית מלאה ב-1946, לאחר שנים של מאבק לאומי במנדט הצרפתי, רבים מתושביה של סוריה ציפו כי לאחר שמושכות השלטון עברו לידיהם, פני הדברים יהיו שונים ממה שהתרחש בתקופת השלטון הצרפתי הנוקשה. עד לשנת 1949 המנהיגות הסורית ניסתה לבסס את אופייה של המדינה הצעירה על יסודות דמוקרטיים, אולם שרשרת של הפיכות צבאיות, מ-1949 ועד ל-1954, קטעו את התהליך הליברלי. עם הדחתו של הרודן אדיב שישכלי ב-1954, הוחלט כי השלטון יועבר שוב לידי האזרחים על-מנת לבסס משטר פוליטי דמוקרטי יציב ככול האפשר. לשם כך הוחלט לקיים מערכת-בחירות כללית שהתקיימה בספטמבר 1954.

 

הדמוקרטיה הסורית הצליחה להחזיק מעמד עד לשנת 1958 עם הכרזתו של האיחוד המצרי-סורי במסגרת "הקהילייה הערבית המאוחדת" - היא קע"ם. מאמר זה בוחן את התהליכים הפוליטיים שהתרחשו בסוריה הן בקשר לזירה הפנימית והן בקשר לזירה הבינלאומית עד לאיחוד עם מצרים. כמו כן, ניתנת סקירה רחבה על מעורבותם ההדוקה והעקשנית של ה-CIA וה-MI5 בסוריה בשל החשש הכבד שמדינה זו תיהפך לגרורה סובייטית. לצורך כתיבת המאמר נעזרתי גם במסמכים ארכיוניים של משרד-החוץ הבריטי בלונדון ובמסמכים ארכיוניים של משרד החוץ-הישראלי שחלקם מצויים באוניברסיטת תל-אביב. בשל אורכו של המאמר, הוא מובא בארבעה חלקים עוקבים.

 

הרקע לאירועים הדרמתיים של 1957

כשנשיא סוריה האשם אל-אתאסי[1] עמד לפרוש מתפקידו בספטמבר 1955, הדבר הביא להגברת המאמצים מצד המפלגות השונות להעלות מועמד משלהם כדי להחליפו (אל-אתאסי החל את כהונתו בפברואר 1954). אולם, לאחר כישלונם של מועמדים אחדים להשיג את הרוב הדרוש, נבחר כאיש של פשרה שוקרי אל-קוואתלי (Shukri al-Quwatli) שכיהן בעבר כנשיאה של סוריה בין השנים 1948-1943.[2] בחירתו של קוואתלי כנשיא סוריה, עוררה את התנגדותה של מפלגת הבעת' בשל חולשתו הרבה שהופגנה בעת כהונתו הראשונה. גם הצבא ראה בו בחירה לא מוצלחת בשל כישלונו של קוואתלי במלחמת 1948 נגד מדינת-ישראל. התנגדותה של מפלגת הבעת' הביאה לפרישתה מהקואליציה של ממשלת אל-עסלי והוא נאלץ להגיש את התפטרותו ב-6 בספטמבר 1955. הנשיא החדש, אל-קוואתלי, פנה לפרלמנט - לכל הסיעות - בקריאה להקים "איחוד לאומי" כדי לשמור על היציבות הפנימית בסוריה. את הרכבת הממשלה החדשה הנשיא הטיל על סעיד אל-גאזי[3] שניהל את הבחירות ב-1954, וממשלה חדשה הוקמה בספטמבר 1955. זאת היתה כהונתו השניה של אל-גאזי כראש ממשלת סוריה.

 

מיד עם היכנסו לתפקיד, הצהיר אל-גאזי כי הוא אינו רואה כל תועלת בהצטרפות לברית עיראקית-טורקית, וכי נטייתו הייתה, באותה עת, לחדש את השיחות בנוגע ל"איחוד המשולש" בין סוריה, מצרים וסעודיה.[4] עסקת הנשק הצ'כית עם מצרים, עוררה גלי שמחה ואהדה בסוריה שהביאה בסופו של דבר לחתימה על "אמנת הגנה סורית-מצרית".[5] מתוקף סעיפי "האמנה" הוקמה מועצה עליונה שפעלה כ"מועצת-מלחמה" שתפקידה היה ליצור מערכת של שיתוף-פעולה הדוק ככול האפשר בין צבאותיהן של סוריה ומצרים. בנוגע לאפקטיביות הצבאית של ברית זו נמסר, כי עבד אל-נאצר סירב לרכז כוחות מבצעיים משותפים בחזית הסורית מול גבול ישראל, בשל מה שנראה באותה עת כ"חוסר-יעילות צבאית". ויחד עם זאת, ברית זו העניקה לעבד אל-נאצר שליטה מסוימת על מדיניות-החוץ הסורית. כתוצאה מכך, השגריר המצרי בסוריה, מחמוד ריאד,[6] שיחק תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית של סוריה עד לאיחוד עם מצרים ב-1958. תשומת-לב רבה הוקדשה למפלגת הבעת' בשל נטייתה הפרו-מצרית ומשום רצונה להביא לאיחוד מדיני מהיר עם מצרים.

 

מהעבר השני, בריה"מ החלה להציף את סוריה בהצעות הנוגעות לסיוע כלכלי וטכני. בתחילת 1956 הקשרים בין סוריה ובריה"מ התרחבו גם לביקורי משלחות רבות שכללו חברי מועצות מקומיות, עורכי-דין, סטודנטים וארגונים חברתיים שונים. עד לאמצע 1956, כמויות ניכרות של נשק הוזרמו לסוריה, ומשלחות של קצינים סורים התאמנו בבסיסים צבאיים ברחבי בריה"מ.[7]

 

במהלך התקופה הנדונה, המפלגה הקומוניסטית בסוריה החלה להגביר את מאמציה במטרה לגייס חברים חדשים למפלגה.[8] למרות שמבחינה רשמית מפלגה זו היתה מחוץ לחוק, ארבעה ביטאונים בעלי אוריינטציה קומוניסטית יצאו-לאור והופצו ברחבי סוריה באורח-חופשי. חאלד בקדאש, מנהיג המפלגה, הוצג בביטאונים אלה כמנהיג רב-השפעה בפוליטיקה המקומית, וכן הודגשו קשריו האינטימיים עם הגוש המזרחי באירופה - לעיתים התיאורים היו מוגזמים בעליל.[9]

 

בשל עליית מעמדו של עבד אל-נאצר בסוריה והגברת ההשפעה הסובייטית במדינה, מפלגת הבעת' החלה להתקרב למפלגה הקומוניסטית בשל - מה שנראה אז - "אינטרסים פוליטיים זהים" שנגעו לפחד המשותף מפני "האימפריאליזם המערבי". לפיכך, נשאלת השאלה האם מפלגת הבעת' דגלה בסילוק השפעה אחת (מערבית), והבאתה של אחרת (קומוניסטית)? התשובה היא, שכנראה לא זאת היתה כוונתה של מפלגת הבעת'. מישל עפלק, האידיאולוג של המפלגה, היטיב לבטא את תחושתו באופן הבא: "המפלגה הקומוניסטית הסורית היתה ארגון שנוסד במטרה לנצל את מעמד העמלים, את הבורגנות, ואת הסטודנטים, (וזאת) על-מנת לקדם מטרות הנוגעות למדינות-החוץ הסובייטית (המכוונת) נגד כינון בריתות וקשרים עם המערב".[10]

          

משתמע מדבריו כי החשדנות כלפי כל השפעה זרה בסוריה היוותה יסוד חשוב באידיאולוגיה של מפלגת הבעת'. תחושתו של עפלק היתה שהמפלגה הקומוניסטית שימשה מכשיר בידי מדיניות-החוץ הסובייטית. לתחושה זו היו שותפים רבים הן במפלגה הבעת' עצמה והן בקרב המפלגות האחרות בסוריה. יתרה מזאת, קשריו המסועפים של בקדאש עם בריה"מ וביקוריו הרבים במדינה זו, עוררו חשד גם בקרב חבריו למפלגה. לחשד זה היתה משמעות רבה בשנים 1958-1957 שהשפיעו על המפלגה הקומוניסטית בסוריה ועל הפוליטיקה הפנימית במדינה זו.

 

ב-3 ביוני 1956 התפטרה ממשלת אל-גאזי בשל הפגנות סטודנטים רבות שנערכו נגד הממשלה משום שזו ביטלה את האיסור על משלוחי חיטה לצרפת ואלג'יריה. במהלך הימים הבאים, נערך מרוץ בקרב מפלגות הימין והשמאל במטרה להרכיב ממשלה חדשה בראשותן. ב-14 ביוני הצליחו מפלגות השמאל והבעת', להרכיב ממשלה חדשה בראשותו של צברי אל-עסלי שכיהן, חודשים ספורים קודם לכן, כראש-ממשלת סוריה. מפלגת הבעת' קיבלה שני תפקידים מכריעים בממשלה שהשפיעו רבות על עתידה של סוריה: צאלח אל-דין אל-ביטאר התמנה לשר-החוץ וחליל כלאס התמנה לשר הכלכלה. לדידו של אל-ביטאר באמצעות משרתו החדשה, ניתנה לו הזדמנות לקיים מגע רשמי עם מצרים במטרה לקדם את הרעיון המרכזי של מפלגת הבעת' בדבר "איחודו של העולם הערבי".[11]

 

כאשר ממשלת אל-עסלי החדשה הודיעה באופן הצהרתי שהיא דוגלת באחדות ערבית כוללת, הודעה "דרמטית" זו דרבנה את הסטודנטים בסוריה לחתום על עצומת-תמיכה בעניין שהוגשה באורח-הפגנתי לפרלמנט הסורי. ומאידך, כבר ביולי 1956 החלו השיחות בין סוריה למצרים בנוגע לאיחוד מדיני שהתנהלו בניצוחו התקיף של צאלח אל-דין אל-ביטאר.

 

להקמת ממשלתו החדשה של אל-עסלי היתה חשיבות נוספת בשל התפטרותו של הרמטכ"ל הסורי, שאווקת שוקייר (Shawkat Shukeir),[12] שנאלץ להתפטר בשל התנגדותו, בעבר, להוצאתם להרוג של חברי ה-PPS שהואשמו ברצח אל-מליכי.[13] התפטרותו של שוקייר - שהיה דרוזי במוצאו - חשפה את הפיצול הפנימי בצבא למעין חלוקה של סיעות פוליטיות העוינות אחת את רעותה. המשמעות היתה, שהמערכת הפוליטית המפוצלת הקרינה מהשפעתה השלילית גם על הצבא, שהתבטאה בניסיון בוטה מצד המפלגות הפוליטיות לגייס קציני צבא במטרה להסתייע בהם בבוא העת. במקביל לאירועים הללו, התרחשו התפתחויות נוספות שאף הן השפיעו על המהלכים הפוליטיים בסוריה. כך למשל, הקשרים בין סוריה לבריה"מ והקשרים בין מצרים לבריה"מ התחזקו בהתמדה, ואלה הגיעו לשיא חדש עם פרוץ משבר בסואץ והמלחמה שבאה בעקבותיו באוקטובר 1956 (מלחמת סיני). בשל המלחמה ולאות הזדהות עם מצרים, סוריה ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם צרפת ובריטניה, לפיכך העומס המודיעיני עבר לשגרירויות הבריטיות בירדן ובלבנון שהצליחו להעביר למשרד-החוץ הבריטי ידיעות צבאיות ופוליטיות הנוגעות לסוריה.

 

המערב חושש מהשתלטות קומוניסטית על סוריה

שלושה שבועות לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל הסורי, הלאים עבד אל-נאצר את תעלת סואץ. הלאמה זו חיזקה את האהדה למצרים בסוריה, עקב מה שנראה והופגן כ"עמידה איתנה מול מעצמות המערב". לדידו של נאצר, פעולת ההלאמה של תעלת-סואץ שירתה גם את כוונותיו בנוגע לסוריה. הוכחה לכך באה לידי ביטוי בעת נאום שנשא עבד אל-נאצר באלכסנדריה ב-26 ביולי 1956. וכך אמר נאצר בדברי הפתיחה: "היום, בני עמי, פונה אני אל אחים: אליכם בסוריה, סוריה היקרה, סוריה אחותנו אשר החליטה להתאחד עמנו - איחוד חופשי, מכובד וכביר - כדי שנוכל לגבש יחדיו את עקרונות החרות, הכבוד והיוקרה, וכדי שנוכל לבנות יחדיו את הלאומיות הערבית ואת האחדות הערבית".[14]

 

מבחינה הצהרתית, ממשלת סוריה הציעה למצרים את תמיכתה האיתנה בעקבות הלאמת תעלת-סואץ. ברחבי דמשק נערכו הפגנות תמיכה נרחבות; תושבים החלו להתארגן במסגרת כוחות-הגנה העממיים; וכן, חברי המפלגה הקומוניסטית ואוהדיה הודיעו שהם מוכנים להצטרף אל הכוחות הלוחמים במצרים. תגובתה של סוריה ותגובתם הספונטנית של תושביה, דרבנו את שדרני רדיו קהיר לצהיר כי "העם הסורי מצא בעבד אל-נאצר את המנהיג ואת המפקד שהם ייחלו לו".

 

בעקבות הלאמת התעלה התגבשה תוכנית צבאית-מדינית משותפת בין סוריה למצרים במטרה להתמודד עם תרחישים עתידיים; בהתאם לתוכניות המצריות והסוריות, היה על הסורים לתקוף את ישראל, אם ובמידה ישראל תתקוף את מצרים בשל סגירת תעלת-סואץ. אולם, כאשר כוחות ישראלים נכנסו לסיני ב-29 באוקטובר 1956, עבד אל-חכים עמר,[15] מפקד הכוחות המשותפים של סוריה ומצרים, הורה לכוחות הסוריים להישאר במקומם. הוראה זו שהועברה על-ידי עבד אל-נאצר עצמו שיקפה במידה רבה את מדיניותו כלפי ישראל באותה עת. דהיינו, מלחמה כוללת נגד ישראל אינה רצויה בשלב זה, אך פעולות גרילה מבוקרות נגד ישראל רצויות גם רצויות.[16]

 

ב-30 באוקטובר, הנשיא הסורי, קוואתלי, נסע למוסקבה עם שלושה חברי קבינט. נסיעתו זו של קוואתלי היוותה צעד חשוב נוסף בחיזוק הקשרים בין שתי המדינות. לדידה של בריה"מ , סוריה היתה המדינה הערבית היחידה, באותה עת, שהרשתה פעילות קומוניסטית גלויה בתחומה, ומבחינה זו סוריה נראתה בעיניהם מדינה "מתקדמת" על-פי הטרמינולוגיה הסובייטית. העזרה והתמיכה שסוריה ביקשה מבריה"מ נגעו בעיקר לסיוע צבאי ומדיני אם סוריה תותקף בידי ישראל או בידי מעצמות אחרות. כתוצאה מכך, בריה"מ העניקה לצבא הסורי כמות ניכרת של נשק ותחמושת, וכן הועבר גם נשק קל למליציות העממיות בסוריה.

 

כאשר הורה עבד אל-נאצר לכוחות הסורים לא לתקוף את ישראל בהתאם לתוכניותיו, הוראה זו נבעה מחשש שאם סוריה תתקוף את ישראל, תהיה זו עילה מצד מדינות המערב לתקוף את סוריה שתעמוד לבדה בהתקפה. למרות מה שנראה כמפלה צבאית מצרית בעקבות המלחמה, הזדהותה המלאה של סוריה עם מצרים שימשה הוכחה נחרצת למעמדו של עבד אל-נאצר בעיני סורים רבים שראו בו מנהיג ערבי ומנהיג בינלאומי מן המעלה הראשונה. אך מאידך, התחזקות מעמדו של עבד אל-נאצר ויוקרתו הרבה ברחבי סוריה והמגמות הפרו-מצריות החזקות במדינה, עוררו חשש כבד בתוך סוריה עצמה ומחוצה לה. ההתנגדות העיקרית לנאצר באה מקרב תנועות פוליטית אופוזיציונית בעלות אוריינטציה מערבית מובהקת.

 

במהלך השנים עד ל-1956 היו תוכניות שונות לבצע הפיכות צבאיות בסוריה שנתמכו פעם על-ידי עיראק, ופעם על-ידי בריטניה וצרפת. אולם, במהלך 1956 תוכניות אלה קיבלו דחיפות חדשה לנוכח הסכסוך בין נורי מלך עיראק לבין עבד אל-נאצר בשאלת "ברית בגדאד", וגם בשל המגעים בין סוריה לבריה"מ שהתחזקו עם הזמן. בנוסף לכך, לחצה של מפלגת הבעת' לכינון איחוד מצרי-סורי, עוררו חשש כבד בעיראק המלוכנית.[17]

 

מ-1949 ועד ל-1956 אירעו בסוריה הפיכות רבות וטיהורים פוליטיים נרחבים ואלימים. כל הפיכה נוספת והטיהור שבא בעקבותיה, הרחיבו את מעגל האנשים שגלו מסוריה ומצאו מקלט פוליטי בעיראק או בלבנון שהיתה, ועדיין מהווה, אבן-שואבת של גולים פוליטיים ממדינות ערביות בשל האקלים הפוליטי הנוח והעיתונות החופשית בהשוואה לשאר מדינות-ערב. תחושות של אי-שביעות רצון לנוכח המגמה הפרו-מצרית והנטיות שמאליות במדינה, איחדו רבים מהגולים הפוליטיים אשר, בעבר, הם עצמם ניהלו מאבק מר על רסן השלטון הסורי. התופעה הזו קיימת עד היום, באופנים שונים, במרבית המדינות הערביות.

 

מקרב הגולים בלטה תנועת ה-PPS שרבים מחבריה ברחו ללבנון בעקבות רצח אל-מליכי. הסגנון הצבאי של המפלגה, המשמעת הנוקשה והנאמנות לדוקטרינה של המפלגה, עשוה אתגר רציני לשלטון בסוריה. על אוהדיה נמנו גסאן ג'דיד[18] וצאלח שישכלי שהיה המתווך בין התנועה לבין אדיב שישכלי נשיאה של סוריה בין 1951 ל-1954. בין השנים 1956-1955 אנשי ה-PPS ערכו בביירות, בירת לבנון, סדרת פגישות שבהן השתתפו גסאן ג'דיד ואישים סורים בכירים. מטרתן של הפגישות היתה לנסח הצהרת-עקרונות שתאחד את הכוחות האופוזיציוניים השונים. קבוצה זו גייסה למטרותיה את צאלח שישכלי, מוחמד מערוף וגם אישים סורים נוספים כגון בנו של נשיא סוריה לשעבר, עדנאן אל-אתאסי. כפי שנראה עד כה, ה-PPS הצליחה לגייס לשורותיה אישים מהעילית הפוליטית הסורית.[19]

 

בטיוטת העקרונות שהתגבשה בלבנון, דובר על פתיחתה של "מהפכה עממית" שתבטל את החוקה הסורית שבעקבותיו יתפזר הפרלמנט, וכן יוקם ממשל נשיאותי חזק ויציב. קובעי העקרונות תכננו להקים ועדה צבאית ופוליטית שמטרתה היתה לגייס חיילים ואזרחים למפלגה, וכן גם תגבש תוכניות מפורטות לביצוע הפיכה בסוריה. תוכניותיהם של ה-PPS להתנקש פיזית באישים סורים מובילים, הביאו לכך שאדיב שישכלי משך את ידיו מהתוכנית לבצע הפיכה צבאית במדינה הסורית. על-פי מה שדווח, התברר כי חברי מפלגת ה-PPS תכננו לרצוח גם את אכרם אל-חוראני, חאלד בקדאש, עבד אל-חמיד סראג' ועוד אישים נוספים המזוהים עם מגמות פרו-מצריות או כאלה שהזדהו עם הרעיון הקומוניסטי.[20]

 

לקראת סוף 1956, נציגי התנועה פנו לשגרירות הבריטית בביירות וביקשו סיוע. מבחינתן של בריטניה וארה"ב החדירה הסובייטית לסוריה עוררה דאגה עמוקה, ולפיכך פנייתם של נציגי ה-PPS מצאה אוזן-קשבת. העיראקים והמעצמות הגדולות הגיעו להכרה כי למרות השוני הסיעתי בתוך ה-PPS, כדאי להעניק להם תמיכה על-מנת לסלק את הממשלה השמאלית הפרו-מצרית של סוריה. למרות ההכנות הרבות והתמיכה הלוגיסטית מצד עיראק, ראש "המשרד השני" (אגף המודיעין), עבד אל-חמיד סראג', הצליח לעלות על עקבותיהם של מתכנני ההפיכה.

 

ב-23 בנובמבר 1956 הכריז סראג' ברדיו דמשק על גילוי ניסיון ההפיכה. וכך אמר סראג' בשידור לאומה: "בשעה שכוחות הרשע והתוקפנות האנגליים-צרפתיים-ישראליים פלשו למצרים, אחותנו האמיצה..., ברגע יחיד במינו וגורלי זה, גילו השלטונות הצבאיים של סוריה כמויות גדולות של נשק אשר הוברחו לסוריה ממדינה שכנה... בלב כבד מגלים אנו כי היתה זו ממשלה אשר קיווינו כי תעמוד לצדנו ביום המערכה, אף כי צעדה בדרך פוליטית מוטעית של בריתות אימפריאליסטיות... באשר לאותה ממשלה, ממשלת נורי אל-סעיד בעיראק, אשר שיסתה אומללים אלה לקשור עלינו לתועלת האויב ולתועלת ישראל.....שעת הנקם הגיעה".[21] ההמשך בחלק השני של המאמר.

 

הערות:

---------

[1]האשם אל-אתאסי - 1865-1960. כיהן לראשונה כנשיא סוריה מ-14 בדצמבר 1949 ועד ל-2 בדצמבר 1951. אל-אתאסי היה מושל עכו וטבריה בתקופת השלטון העות'מני על ארץ-ישראל.

[2]סיל, סוריה. עמ' 282; יוסי אולמרט, סוריה המודרנית. (ת"א: הוצאת האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון), פרק ט'.

[3]סעיד אל-גאזי, ראש הממשלה ה-16 מאז 1946. כיהן לראשונה כראש ממשלה מ-19 ביוני 1954 ועד ל-14 באוקטובר 1954.

[4]סיל, סוריה. עמ' 283.

[5]סיל, סוריה. עמ' 283.

[6]מחמוד ריאד - 1917-1992. כיהן כשר-החוץ של מצרים בתקופת מלחמת ששת-הימים, יוני 1967, ולאחריה. ב- 1972 כיהן כמזכיר הכללי של "הליגה הערבית" עד ל-1979. ריאד היה חבר המשלחת המצרית לועידת שביתת הנשק שהתקיימה ב-1949 בעקבות מלחמת העצמאות.

[7]י. פלמור, "השתלטותה של ברית המועצות של סוריה", הפועל הצעיר. 13 באוגוסט 1957.

[8]סיל, סוריה. עמ' 286.

[9]Tareq Y. Ismael and Jacqueline S. Ismael, The Communist Movement in Syria & Lebanon. (Florida: University Press of Florida 1998), pp. 41-51.

[10]סיל, סוריה. עמ' 287-288; ראה בהרחבה, יצחק אורון, "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית - תולדותיה ורעיונותיה", אצל זאב גולדברג (עורך), הסוציאליזם הערבי - קובץ. (ת"א: הוצאת בית ברל 1970), עמ' 89-120.

[11]סיל, סוריה. עמ' 289.

[12]שוואקת שוקייר היה אחד ממפקדי "צבא ההצלה" הערבי במלחמת העצמאות, יחד עם איסמעיל ספוואט מעיראק, ווצפי אל-תל מירדן, מחמוד אל-הינדי מסוריה וטהא אל-האשימי מעיראק. ווצפי אל-תל , שהיה ראש ממשלת ירדן בתקופת אירועי "ספטמבר השחור" 1970, נרצח במצרים ב-28 בספטמבר 1971 בידי חברי ארגון "ספטמבר השחור".

[13]Douglas Little, Mission Impossible: The CIA and the Cult of Covert Action in the Middle East, Diplomatic History. Vol. 28, No. 5 (November 2004), pp. 663-701.

[14]סיל, סוריה. עמ' 293.

[15]עבד אל-חכים עמר, היה סגן מפקד הצבא המצרי במלחמת ששת-הימים, ונחשב לאחד האחראים העיקריים לתבוסה המצרית במלחמה. עמר, למעשה, נחשב לרמטכ"ל בפועל של הצבא המצרי וכיהן גם כסגנו של עבד אל-נאצר. לפי הפרסומים המצריים של אותה עת, עמר התאבד בכלא, ולפי פרסומים אחרים הוא נרצח בכלא ב-15 בספטמבר 1967. עמר היה נערץ על חיילי הצבא המצרי ומפקדיו גם לאחר מלחמת ששת-הימים.

[16]אייל כפכפי, "פנינו במראה האמריקנית", קתדרה לתולדות ארץ ישראל וישובה. חוברת מספר 67, (ניסן תשנ"ג, מרץ 1993).

[17]סיל, סוריה. עמ' 293.

[18]אחיו של צאלח ג'דיד (עלווי) שהיה חבר מפלגת הבעת'. לאחר רצח אל-מליכי, נמלט גסאן ג'דיד ללבנון שם נרצח ב-1957 כנקמה על רצח אל-מליכי. גסאן ג'דיד היה ראש המשלחת הסורית בועדת שביתת-הנשק הישראלית סורית לאחר מלחמת העצמאות. צאלח ג'דיד היה ממחוללי הפיכת הבעת' ב-1963, ובפברואר 1966 ערך הפיכה הצבאית נוספת עקובה מדם, שבעקבותיה עלתה ממשלה בעלת נטיה מרקסיסטית.

[19]סיל, סוריה. עמ' 293.

[20]סיל, סוריה. עמ' 310.

[21]סיל, סוריה. עמ' 310.

==

מאת: ד"ר יוחאי סלע, "סוריה בין מזרח למערב: 1958-1954", מגזין המזרח התיכון, 21 ביוני 2008.

 

 

הוספת תגובה גרסת הדפסה שלח לחבר





גלריית המגזין

 

שנאת יהודים באירופה - הסרט

 

המפלט הגרמני בחיק התעמולה הערבית

 

שער ברנדנבורג

 

 גרמניה החדשה

 

גרמניה עוברת טרנספורמציה היסטורית תודעתית

התרבות הגרמנית משכתבת את ההיסטוריה הגרמנית 

תפקידה של התקשורת הגרמנית בעיצוב התודעה הלאומית

התקשורת הגרמנית והפוליטיקה של הזיכרון הגרמני

השילוש-הקדוש הגרמני - גרמנים, ישראלים ופלסטינים

 

מאמרים נבחרים של ד"ר ישראל בר-ניר

משמאל תפתח הרעה - חלק ראשון

משמאל תפתח הרעה - חלק שני

השואה לא הייתה פשע נגד האנושות

איך אומרים דמוקרטיה בערבית?

 

 

נשים בעולם-הערבי

 

שרה שמא - ציירת סורית

נוני דרוויש - ערבים למען ישראל

ד"ר וופא סולטן - ליברלית ממצרים

מאי שידיאק - עיתונאית מלבנון

פאדימה סהינדל - רצח יודע מראש

בריג'יט גבריאל - לבנונית למען ישראל

וג'יהה אל-חוידר - ליברלית סעודית

הייפא והבי - זמרת לבנונית

 

 

מחמוד דרוויש - משורר ההרס והחורבן

 

 

דמויות היסטוריות בעולם-הערבי

 

אחמד שוקיירי וכישלונה של לאומיות הפלסטינית

 

מוחמד חסניין הייכל - העורך המיתולוגי של אל-אהראם

 

תפקידה של ממשלת הבעת' הסורית במלחמת ששת-הימים

 

אחמד סעיד - הקריין המיתולוגי של "סאות אל-ערב"

 

 

אתרי תוכן ותרבות

 

האתר של  ד"ר גיא בכור

מגזין מראה

ממר"י

בלוג מגזין המזרח התיכון

חדשות המזרח התיכון

 

 

 

מגזין המזרח התיכון

2017-2006